ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

הדמעות הציפו אותי מבפנים ומבחוץ. מי שמעולם לא חווה את זה לעולם לא יבין.
אבל אני חוויתי. חלקית, אבל חוויתי. ואני יודעת שלי, באמת באמת באמת, קרה נס רפואי.
אני יודעת שאם לא הייתי מגיעה בזמן ולא היו עושים לי את הניתוח בזמן הייתי יכולה להפוך, חס וחלילה, להייזל.

זה לא ציטוט. זו האמת. אני מעריצה את הייזל עד עומקי נשמתי.
הייזל-החולה בסרטן, הילדה ה"לא" יפה (אבל אני חושבת שהיא מלכת היופי בנשמתה), זאת שכבר 3 שנים לא הולכת לבית ספר. היא. כן, כן. היא.

סיפור היכרותי עם הספר:
אז יום אחד באה אליי חברתי הטובה ביותר והתחילה לספיילר לי את כל מה שהיא יכלה לספיילר לי על הספר ה"מדהים" ה"מושלם" ה"רומנטי" וה"עצוב" הזה.
היא נתנה לי לקרוא אותו, והאמת שאני עדיין לא גמרתי...(עמוד 172 מתוך 300 ומשהו עמודים).
אני רוצה להודות לך לילי (שם בדוי לחברתי) על שהכרת לי את הספר המושלם הזה.
אין עליו. ואין עלייך.

הספר הוא כמו סופת טורנדו, סוחף אותך לבפנים ןלא נותן לך לצאת. אני כאילו חייה את חייה של הייזל כל אותם עמודים. מרגישה את מה שהיא מרגישה, חושבת את מה שהיא חושבת, ו...
בוכה על מה שהיא בוכה.
אתה כאילו נכנס לספר עם רגשות אשם של: לא עשיתי שיעורים, לא למדתי למבחן, לא הבאתי ספר לשיעור, לא שמרתי על אחותי... חי חיים אומללים כל כך. ויצא מהספר עם הרגשה שהחיים שלך הם מושלמים, שכל מה שעשית עד עכשיו היה בזבוז זמן נוראי ואתה כל כך מצטער על אותם רגעים של עצלנות.

אני מעריצה אותך, מר גרין. מעריצה בכל מילימטר ומילימטר בגופי. איך הצלחת להצחיק אותי ולגרום לי לבכות בה זמנית? איך הצלחת לגרום לי לראות את חיי מחדש, להסכים עם המסופר ולהבין שאני לא חיה "בעולם של משאלות"? איך הצלחת לרגש אותי ולגרום לי להודות על הדברים שיש לי ועל אלו שאין לי? איך הצלחת לכתוב ספר כזה? ספר כל כך... "אשמת הכוכבים"?
אני מעריצה אותך. אין ספק.
אתה יצרת את הספר האהוב עליי עכשיו, מחר ובעוד עשר שנים. אני מבטיחה לך שאני אקנה את הספר וכל פעם כשאהיה עצובה אקרא בו. ואקרא ואקרא ואקרא. וגם כשלא אהיה עצובה. וגם אתן אותו לילדי בעתיד, שיראו איזו סופר דגול אתה.
ודבר אחד, "הכוכבים לא אשמים, אנו אשמים".

ממליצה בחום, בלהט, בכפור וביובש.
ספר מ-ד-ה-י-ם. בכל תכונה שהיא.

» ביקורות נוספות של הוני-רוז
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים