ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין
ספר מעולה

---

אילת, 16/5/14, 20:16.

קבוצת ילדות הולכות בטיילת. כולן מקשקשות על בגדים ובשמים ועל זוג הנעליים האחרון שהן קנו. חלקן נפרדות מהקבוצה הכללית ונכנסות לחנויות המותגים לצד הדרך. אחת מהן, נפרדת מעט מהשאר, מבחינה בשלט ירוק בהמשך הטיילת. היא מתקדמת בריצה קלה, מוודאת שזוהי אכן החנות הרצויה, ופוסעת פנימה.
היא שואפת את ריח הנייר החדש. היא פוסעת אל הדוכן הראשי ובוחנת את הספרים שעל המדף. 'פרויקט רוזי', 'גאליס', 'החור שברעש', 'אשמת הכוכבים', '13 סיבות', 'מחפשים את אלסקה'. מבטה חוזר אחורה. 'אשמת הכוכבים'. ממש שם. עם כריכת 'ליל כוכבים' ומדבקת מבצע. היא חוטפת את הספר מהמדף. יש מבצע של 1+1, אז היא מוסיפה את 'מחפשים את אלסקה', שיהיה. היא תעשה ספיישל ג'ון גרין, גם אם הוא כולל רק שני ספרים.
היא משלמת בשמחה את המחיר וצועדת החוצה, אל האוויר החם של סוף העולם ימינה. מספר בנות מסתובבות אליה ושואלות מה היא קנתה. "'אשמת הכוכבים'. זה על שני ילדים חולי סרטן." היא אומרת בחיוך. הן מסתובבות חזרה עם מבט של תדהמה על פניהן. "מזוכיסטית." אחת מהן לוחשת. הילדה שוקלת לשאול אותה אם היא בכלל יודעת מה ההגדרה של 'מזוכיסטית', אך היא מחליטה שהיא לא שווה את הטרחה ומעיפה עוד מבט מאושר בכריכה המעוצבת להפליא.

אילת, 17/05/14, 05:56


ילדה קוראת לאור מנורת בית מלון. ילדה קוראת ספר עם מבט רעב בעיניים ואצבעות כסוסות ציפורניים. ילדה קוראת ספר בדפיו האחרונים. מתחת לעיני הילדה שקיות שמצביעות כי היא נשארה לקרוא במשך כל הלילה. אור הבוקר המוקדם כבר מסתנן דרך וילון הקטיפה הכבד שבחדר בית המלון. עוד ארבע דקות וחדר האוכל ייפתח. עוד ארבע דקות והעולם יתעורר לחיים. אבל עד שארבע דקות יעברו, ילדה אחת תסיים ספר.


חבר'ה, אשמת הכוכבים. וואו. לעזאזל, וואו.
נתחיל מהכריכה. למה? כי בעצם בגלל הכריכה היפה, אותה אחת שמעוצבת בהשראת 'ליל כוכבים' האהוב עלי כל כך של וינסנט ואן גוך, קניתי את הספר. טוב, לפחות שמעתי על הספר. לא נתעמק בפרטים, אבל שוטטתי לי לתומי בעוד יום נוסף בסימניה, כשהבחנתי בספר בעל כריכה מעניינת. לספר היו המון ביקורות משבחות. היו ביקורות נוספות אפילו על הספר השני שאותו סופר כתב, 'מחפשים את אלסקה'. אתם לא יכולים להאשים אותי שלקחתי את הספר הזה בפזיזות יתר.
גיבורת הסיפור, הייזל גרייס, היא במפתיע לא בעלת כוחות על טבעיים מעל לממוצע/מראה מעל לממוצע/פופולריות מעל לממוצע/משפחה גרועה מעל לממוצע. לא ולא. אין בה דבר מעל לממוצע. ההפך, יש לה רק פרט אחד, והוא בכלל מתחת לממוצע. הבריאות שלה. הייזל מתמודדת עם סרטן ריאות מאז גיל 13, עובדה שמנתקת אותה מהחברה ומהחיים החיצוניים שלה. היא מסתגרת גם מפני משפחתה. סוגרת את דלת חדרה ויושבת לקרוא את אותו ספר ששמענו עליו כה רבות מכאוב מלכותי, שנוגע בהייזל משום שהוא מתקשר לסיפורה. היא נשלחת לקבוצת תמיכה, משום שאמה חוששת שהיא בדיכאון. שם היא פוגשת את אוגאסטוס ווטרס, שמשום מה מאמין שהיא נראית כמו נטלי פורטמן של שנות ה-2000. איכשהו, הוא מצליח לשכנע אותה לבוא אליו לראות את 'V עבור נקמת דם'.

כל כך הרבה קורה כאן. כל כך הרבה. מהרגע שהיא מציגה את עצמה דרך הרגע שהיא משווה את עצמה לפצצה ועד לרגע שהם נכנסים לדירה של ואן האוטן.
אוגאסטוס ווטרס....הוא....הוא היה אחת הדמויות הטובות ביותר שאי פעם זכיתי לקרוא עליהם.
זה היה יכול להיות התחלה של הספד טוב אם הוא היה אמיתי.
עכשיו אני קולטת שהייתי צריכה להזהיר על ספוילרים. אבל עכשיו ארוחת שבועות וחברה שלי ממודיעין - שלא ראיתי לפחות שבוע - הסתערה על הצלעות והריאות שלי בחיבוק דוב חונק, ומיותר לומר שאני עדיין מנסה להחזיר לעצמי את הנשימה.
הנקודה שלי היא - אתם צריכים לקרוא את זה. לא אכפת לי אם תשאילו, תגנבו, תשלפו מפח האשפה, תקנו במבצע, תקנו במחיר המלא, תורידו מהאינטרנט, או מה שזה לא יהיה, העיקר שפשוט תקראו את יצירת המופת המדהימה הזאת.
סיפור שמשך אותי וסחף אותי במשך שעות. לא, לא בכיתי. לא כשאוגאסטוס (ספוילר) מת, לא כשהחברה של אייזיק (עוד ספוילר) נפרדה ממנו, לא כשחשבתי שהייזל עומדת למות.
למה? למה לא בכיתי? אני חושבת שכתבתי את זה כבר בביקורת שלי ל'בינתיים הכל בסדר'. כנראה שצינוריות הדמעות שלי לא עובדים. אבל מסתבר שהתירוץ הזה לא נחשב בעיני מתבגרת מסוימת בת 14 שרצתה לרצוח אותי ברגע שאמרתי לה שלא בכיתי.
זה הלך בערך ככה:
אני: "אז קראתי את אשמת הכוכבים."
היא: "סוף סוף! ונו, בכית?"
אני: "לא, אני פשוט-" *נקטעת*
היא: *מתנפלת עלי בצרחות זעם*
אני: *בורחת בצרחות של: "אבל צינוריות הדמעות שלי לא עובדות!"*
א-הא. אני לא ממש בשיא השפיות.
יש גם עוד חברה, ההיא שמחצה לי את הכליות, היא רצתה להשאיל את הספר אחרי שחפרתי עליו כל כך הרבה. לא יכולתי להביא את עצמי לתת לה, כי היא כזאת תמימה. השיחה ההיא הלכה ככה:
"למה את לא יכולה לתת לי את אשמת הכוכבים?"
"זה לא הולם לגילך."
"מז'תומרת?"
"זאת אומרת שזה ספר מדכא על שני מתבגרים חולי סרטן שמדברים על פילוסופיה עמוקה ומתוודים אחד בפני השני על אהבתם הנצחית."
"אז למה שאני לא אוכל לקרוא אותו?"
"הבן מת בסוף."
"הו."
"א-הא."
"מה עם מחפשים את אלסקה?"
"ממש לא."
"למה?"
"כי זה ספר מדכא על מתבגרים שמשתכרים, מעשנים, ועושים כמה דברים לא יאים, בלשון המעטה."
"תני לי!"
"את רק בת 11."
"גם את!"
"אני אהיה בת 12 ב16 ליוני."
"תפסיקי להשוויץ."
כן, קצת סטיתי מהנושא אבל הכוונה הייתה ברורה.
אתם יודעים, אחרי כל השיבוחים והמחמאות הלא-נגמרות על אשמת הכוכבים המהולל, פחדתי שהציפיות שלי גבוהות מדי. מה אם זה לא בשבילי? מה אם הם טעו וזה לא ספר טוב כמו שהם אמרו? ציפיות מזורגגות.
כן, אלו המחשבות שעברו לי בראש, ונחשו מה? טעיתם. זה לא ספר טוב. זה ספר מעולה, סוחף, מרתק, קיטשי, פילוסופי, מדכא, סוחף, מגנט למחמאות, כריכת 'ליל כוכבים', לא משאיר רגע אחד משעמם, ועוד ועוד ועוד ועוד יותר מדי.
אשמת הכוכבים. אצלכם ביד שנייה אחת, אצלכם בלב שנייה אחר כך.

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים