20 אוקטובר 2025, אמצע יוליסס....
לא יודע אם זה חצי הספר או חצי הדרך אל איתקה שלי הרי היא מודיעין. אני פותח את העמוד כמו מי שפותח דלת שכבר עבר בה פעם בחלום — הכול מוכר וזר בו זמני-ת, אותיות מתעקלות כמו סמטאות דבלין שמעולם לא הייתי בה אבל הייתי בסימטאות בחיי. מישהו היה בכלל בדבלין? אני באמצע, אני בהתחלה ואני בוודאות מתקדם קדימה גם אם לפעמים קורא אחורה. לא בהתחלה, לא בסוף. המקום שבו כל קריאה נהפכת להרהור וסיוט של יום יום היסטורי שמשקף 3000 שנות ספרות.
לפעמים אני רוצה לעצור. הראש עייף ואז אני ממשיך ביתר מרץ, המלים נוזלות כמו כספית מהדף אל המוח, הדמויות נבלעות זו בזו — בלום, סטיבן, מאליגן, אני, כולנו נוסעים בטראם אחד של תודעה קולקטיבית והופכים למעין עיסה דביקה שמזכירה... אבל אז בא המשפט הבא, מין קרן אור מלוכלכת של גאונות מטופשת עם הפניות מטורפות, אנציקלופדיה, עיתון מעופש ואני לא יכול להניח את העיתון הזה.
עזזל ג׳ויסלה כתב ככה בכוונה, השטן לא מניח לנו, שלא ננוח, שלא נבין עד הסוף ורק דרך חוסר ההבנה אולי קצת נבין שאין מה להבין על הפאקיר של החיים. הרי להבין ממש זה למות, הוא אומר לי מתוך הדף, ואני ממשיך וממשיך וכל כך מתמוגג שהיה פסיכופת נורמאלי אחד בהיסטוריה של הכתיבה והכתיבה הראליסטית נטוראליסטית שלו הופכת לפיוטית בשלב מסויים. הלוואי והיה לי מעצור כזה לכל דלת בבית.
כל מה שקראתי קודם מרצד ברקע ומופיע כמו בקיעים של חלומות: האודיסאה — הנה הוא, אודיסאוס קטן, הולך בין מודעות עיתון במקום בין סלעים נעים או סירנות. האיליאדה — המלחמות כאן בלי חרבות אלא עם חרצובות מילים, והן כולן בתוך הראש הבריא לשם שינוי והלא מתחסד של מי שכתב ומי שקורא. הקומדיה האלוהית מתערבבת משום שגם כאן ירידות ועליות, מדורי זיכרון ותודעה, רק בשפה אין גן עדן ואין גיהנום, רק עיר אחת שמהדהדת את שניהם. אפילו מילטון מהנהן אי שם, כמו צל של קול, כמו מלה שנאבקה באלוהים ונשארה חיה ושייקספיר? הוא הגיבור תכלס. רגע שייקספיר או המלט? אה, עוד אראה כנראה.
אני קורא וג’ויס כבר לא מחבר הוא מנתק, הוא כוח טבע שעוד לא נחשפתי לכמותו. המלים שלו שוטפות את הזמן, מנפצות את התחביר, ואני נסחף, מרגיש איך הספר פועל עלי לא כסיפור אלא כתרפיה, ככאב, מעין אלגיה על האדם והוא עדיין ממשיך להתדרדר, עברו 115 שנים מאז יצא הספר ויוליסס אם היה נכתב היום היה 500 עמודים ובעוד 200 שנים כנראה היה ניתן להכניס אותו ב100 כי למה יפנו היום? לסרטוני טיקטוק? חשבתי שאלו בכלל סוכריות מנטה. אבל ג׳ויס מלמד אותי לשמוע את המחשבה בלי תיווך, את הבלבול כפואטיקה.
ואני שואל את עצמי — להמשיך? להפסיק? איך אפשר להפסיק אחרי שכבר נכנסת למוח של מישהו עד כדי כך שאתה כבר לא יודע מי חושב את מי? אני לא יכול להפסיק, ממש מציק לי כל רגע שאני לא מחפש את סגנון הפרק הבא. וכך, אני ממשיך. הדף הבא הוא הנהר הבא שסוחף אותי למקום הבא ותמיד הנוף דומה אבל כל כך שונה, כל משפט הוא נחשול של תודעה, ידע, מילים כמו ש30000 מילים בספר יכולות לתת. עונג, כאב, גל, ואני — אודיסאה של תודעה, ספן אבוד בתוך השפה וכך מוצא עונג שאין לי הסברים לגביו.
האם אגיע לסוף הספר? אולי כן ובטוח שלא אשמח להגיע לסופו.
זהו כרגע, התודעה חייבת לחזור ליום יום שלי, ואולי אספר עוד בהמשך....
נ.ב. נכתב ברוח זרם התודעה
27 לאוקטובר 2025
תם ונשלם מסע שהתחיל עם האיליאדה, אודיסאה, אינאיס, הקומדיה האלוהית, גן העדן האבוד, דבלינאים, דיוקן האומן כאיש צעיר ולקינוח יוליסס. המסע היה שווה כל רגע, יוליסס? במילה אחת גאוני.
אני שכבר עברתי את הים ההומרי,
הקשבתי לשירת הטרויאנים ולזעקת גן העדן האבוד ולחטא האדם,
שרפתי את עצמי באש הגיהנום הדנטאית,
נכנסתי לדבלין — ושם הכול נמס: הזמן, השפה, הדת, המוסר.
ג׳ויס חייך לי כמו אל צוחק מן השאול,
ומאהלר פתח את תיבת תהומותיו מלווה את הספר הלא נספג הזה.
טלמאכוס (Telemachus) – סימפוניה מס' 1 של מאהלר ("טיטן")
סטיבן עומד במגדל מרטלו. השחר קם מתוך אלכוהול קר.
הגלים סביב סנדימאונט הם צלילי הצ'לו הפותחים את מאהלר.
הוא כבר לא בן אודיסאוס אלא יתום של אל חדש – אל השפה.
במלחמתו מול באק מאליגן הוא כבר מאבד את מקומו בעולם כפי שהוא סופית.
הגאונות כאן עוד במינור, בריח מלח וזיעה של בוקר.
נסטור (Nestor) – מאהלר 2 ("התחייה")
השיעור בבית הספר. הילדים, הסמל, ההיסטוריה האירית, הכל חוזר על עצמו.
סטיבן מדבר על שייקספיר כאילו כתב מערכות תודעה מסכמות.
ומאהלר? מאהלר מתנפח — קינה קתולית המגרדת לך תחת העור.
התחייה לא של הגוף אלא של המוח, זה שמזמן התנער מן האל.
פרוטאוס (Proteus) – מאהלר 9
תודעתו של סטיבן נפתחת כים, כל גל — דימוי, כל צדף — מילה.
החוף של סנדימאונט הופך לשדה ניסוי לשפה עצמה.
מאהלר כאן כמעט שקט: נצח לפני ההתפרקות.
הכתיבה כפעולה מטפיזית של נשימה וכן, זה פרק שצריך לקרוא פעמיים ומי שפורש כאן פשוט פספס.
קליפסו (Calypso) – מאהלר 4 ("העולם העליון")
בלום מתעורר. חתול, כליות מבושלות, עיתון, מולי.
מוזיקה חדשה נכנסת – אנושית, בשרית, רגילה להכאיב.
האל נטש, והעולם מתחיל בריח שתן ויותר מכך ובמגע של מציאות.
מאהלר 4 למה? כי דווקא בעולם הילדי הזה ג'ויס חותך את הסבל בסכין של אירוניה עדינה וכך גם מאהלר.
הליוס (Lotus Eaters) – מאהלר 3
אופיום העיר. בלום שוטף את מוחו ברחוב, במכתבים, בפטפוטים.
מאהלר פורט את היקום לפרקים. הטבע מתנדף באוויר הדבלינאי.
שעמום עמוק, טרנספורמטיבי: החולי האנושי כחלק מהקוסמוס.
האדס (Hades) – מאהלר 6 ("הטראגית")
הלוויה. בלום הולך בין הקברים ומחשבותיו הן הפעמונים.
זו הסימפוניה השישית כולה — פסיעות, מכות פטיש, ההבנה שהגוף הוא מנגנון זמני.
חיים־ומוות בערבוביה, עם חיוך של אדם שמבין יותר מדי ובעצם מבין שלא מבין כלום.
אאיולוס (Aeolus) – מאהלר 5
הרוח של המילים. העיתון הוא מקדש הבטלנות והבערות.
כותרות, ניסוחים, מונחים, מכונות הדפסה — הכול מתנגן כצעדת אבל תזמורתית, מארש מוות של המילה.
בלום וסטיבן מתפזרים בין משפטים כמו תווים סוררים.
לסטריגונים (Lestrygonians) – מאהלר 1 (פרק שני)
האכילה. הרחוב הופך לקיבה אחת גדולה כי אם לא יאכל מה יוצא מחר בבוקר בשירותים הציבוריים?
האדם כיצור לעיס, עיכול, ריח.
מוזיקה של גועל אך גם של חמלה.
העולם נבלע ונפלט, כמו סולמות מוזיקליים בריקבון איטי וזה מגעיל, שנון, טעים ומגעיל בו זמנית.
סקילה וכריבדיס (Scylla and Charybdis) – מאהלר 7
הספרייה הלאומית. ויכוח על שייקספיר, על הבן והאב.
שיא אינטלקטואלי של הספר, שיא המגלומניה של סטיבן.
המוזיקה מתפרצת בכינורות מתווכחים.
ג'ויס כותב כאן את עצמו — "הספר כילד, האל כקורא".
הסלעים הנודדים (Wandering Rocks) – סימפוניה מס' 2, פרק שני
תזמורת של דמויות. דבלין כמבנה פוליפוני.
שלושים ושישה קולות במעבר, כמו פוגה של באך שעברה דרך פאב והמון בירה.
כל תנועה — תודעה אחרת.
מאהלר כאן מתפקע מריבוי.
סירנות (Sirens) – מאהלר 5, פרק אדג'טו
הבר. מוזיקה נטו. המילים הופכות לצלילים, לצלצול.
בלום שומע, לא מבין, אך חש.
הסקס, האלכוהול, הזמן.
אדג'טו של מאהלר מנגן את הגעגוע לבלתי אפשרי.
הקיקלופים (Cyclops) – מאהלר 6 שוב
הלאומיות, השנאה, השיגעון.
הסיפור מתנפח לשפה מיתית, גרוטסקית.
בלום עומד מול אלימות ההמון – ומאהלר חובט במאזין הקורא שוב.
נאוסיקה (Nausicaa) – מאהלר 4, פרק שלישי
בלום מביט בגרטי. תשוקה וחרפה. אוננות ציבורית, סוטה, חולני, אהבה ראשונה?
מאהלר מגיש תום מלאכותי, גן עדן מזויף.
ג'ויס כותב את האירוטיקה כפרודיה על חסד אלוהי.
שורי השמש (Oxen of the Sun) – מאהלר 8 ("סימפוניית האלף")
שיא הבריאה. שפת האנושות נולדת מחדש בכל פסקה.
מאהלר צורח את ההיסטוריה המוזיקלית של האדם.
כאן נולדת השפה, כאן היא מתה.
קירקי (Circe) – מאהלר 9
הסיוט. תודעה מתמוססת, רוחות, דיבוקים, תיאטרון נוירוטי.
הכול יש כאן: אשמה, מין, דת, האם, הילד, סיוטים וחזיונות.
מאהלר 9 — נשימת הסוף של העולם הישן שג׳ויס בורא את הרגע המכונן של ספרות מסוג חדש.
הגיהנום האמיתי הוא הנפש והוא הבין את זה.
אמאוס (Eumaeus) – מאהלר 10
עייפות. סטיבן ובלום תועים בשפת דקדוק שבורה.
מאהלר מלווה אותם ושארית הצליל מלטפת, כמעט לא קיימת.
היקום מאבד כיוון. השפה מתעייפת, כמו גיבוריה.
איתקה (Ithaca) – מאהלר 9 (סוף האדג'יו)
שאלות ותשובות קרות. הפרק החזק ביותר לטעמי בכל הספר. למה? ....
המדע מנסה להסביר את האינטימיות, והנשמה נותרת מחוץ למשוואה.
בלום שוכב לצד מולי. שני כיוונים הפוכים, אין פתרון לזוגיות הזו אבל זוגיות פתוחה החלה פה בספר הזה.
שני חצאים של אדם שאינו אחד אלא....
פנלופה (Penelope) – ברוקנר 4 ("הרומנטית")
ואז — מולי. סוף סוף קול נקבה, דם, גוף, זרימה, מחזור.
הכול נפתח. אין פסיקים, אין אלוהים, רק נשימה.
ברוקנר מרים את היער הקתולי, והקול הנשי הופך ליקום שלם.
"כן" הוא לא מענה — הוא בריאה חדשה.
יוליסס הוא סימפוניה של תודעה מערבית שלמה: מהומרוס ועד התפרקותה במאה העשרים. לא יצירה אחת אלא כל הספרות שקדמה לה מתמוססת ומולידה את עצמה מחדש. ג'ויס הוא אל ומפלצת, מאהלר הוא קולו הפנימי, ודבלין היא הקתדרלה שבה ניגן את ההיסטוריה שלנו עד התו האחרון.
הומרוס, דנטה, וירגיליוס ומילטון בנו עולמות.
ג׳ויס? הוא פירק את העולם.
הוא לקח את האודיסיאה, עטף אותה בעשן בירה, בריח בשר, בהפרשות אנושיות, ושם את האדם – לא כגיבור אלא כזיכרון של גיבור, כצל של מיתוס שנשכח בין שני רחובות אפורים.
הוא כתב לא ספר, אלא מוח.
תודעה שמסרבת לשתוק.
אלוהים שיכור בספר הזה. הוא לא מספר סיפור, הוא מחקה את חוסר היכולת של העולם לספר סיפור.
בלום הולך – אבל לא באמת הולך.
סטיבן חושב – אבל לא באמת חושב.
הכול קורה בו־זמנית, כמו המחשבה עצמה, כמו טירוף שמבקש הגיון.
אין כאן מבנה, יש מבוך.
אין עלילה, יש הקול הפנימי שמסרב להפסיק.
כמו לופ אין־סופי במוח של אדם שראה את כל התרבות המערבית וקם בבוקר עם הנגאובר ממנה.
ג’ויס מתעלל בשפה כמו מנתח שמקלף עור חי ללא הרדמה.
משפט נולד ומת תוך כדי קריאה.
מילים מתרבות, זולגות, מתמזגות.
הוא לא כותב על בלום – הוא כותב את בלום.
הוא לא מתאר את מולי – הוא נכנס אל תוך גופה, אל הדם, אל הדופק, אל הלכלוך.
ספרות שאיבדה כל בושה.
כל פרק הוא התקף אפילפטי אחר של רוח האדם.
בהתחלה עוד יש סדר – תלמידים, חוף ים, מחשבה.
אבל אז השפה נטרפת, נשברת, מתחלפת בדיאלוגים של שדים, במחזות, בקטעי שירה, בהזיות, בפרודיות על כל מה שקדוש.
כאילו כל ספרות העולם נמחצה בתוך פח אשפה אחד בדבלין.
ובלב כל זה – אהבה. כן, אהבה.
לא רומנטית, אלא גופנית, עייפה, מזיעה, שורדת.
אהבה שמכירה בריקבון ועדיין אומרת “כן”.
זה “כן” של מולי הוא כל מה שנשאר מהאלים.
הסכמת האישה להמשיך לנשום למרות הכול.
ג׳ויס הוא משוגע גאוני.
הוא המציא דת חדשה – דת של תודעה.
אין בה אל, אין בה גאולה. יש בה מילים שמולידות זו את זו עד אינסוף.
קריאת יוליסס היא לא חוויה – זו מחלה, זה סיוט.
אחרי שאתה גומר אותו, אתה כבר לא מדבר באותה שפה, כמו איבוד בתולים, בתולי הקריאה.
המוח שלך מחולק לפסקאות, והזיכרונות שלך נראים כמו טיוטות.
אם דנטה ירד לשאול וגילה את אלוהים,
ג׳ויס ירד לשוק של דבלין וגילה את האדם.
אדם פשוט, רעב, חושב, משתין, זוכר, שוכב, קם.
ובזה כל גאוניותו – הוא החזיר את הנפש האנושית מהשירה אל הרחוב, מהמיתוס אל השתיקה.
ג׳ויס כתב את הספר שאף אחד לא ביקש –
אבל אחרי שהוא נכתב, אי אפשר לדמיין עולם בלעדיו.
לסיכום?
תקראתיוליססבכלמחירגםאמתיפולמדמךוגםאםתשנאאתעצמךבאמצעוגםאםתאבדאתהכיווןאלתוותראלתעזובהמשךלצלוללתוךהטירוףהלבןהזהשנקראספרכיוספרכמוהואלאנכתבמאזולאייכתבעודכיוזהלאספרזהיקוםשנפתחבמוחךוזולקולשיקראאותוישמעאתהדופקשלדבליןבתוכוהלבישרףוהשפהמתפוררתוהמיליםנולדותומתותונולדותשובואתהקצתאלוהיםוקצתבובהומעברלכולןשורהאחתשתפוצץלךאתהנפשותאמרכןכןכןאנינותןלו10מתוך10כיוקודשוהזיהומתנהושברויצירתהמופתהמוחלטתוהיחידהשכואבתואוהבתומפוררתאותךבבתאחתלעולם חדש. כן
![יוליסס [מהדורה מחודשת]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/16766.jpg)
