שני דברים יש לי לומר על ההתחלה, וזאת כדי לנקות את השולחן:
1. לאחר קריאת כמה מספריו של בר-יוסף, אין ספק שהטוב מכולם הוא "עיר קסומה".
2. הספר שלפנינו הוא טלה-נביילה חרדית.
<mark>יהושע בר-יוסף</mark> בהחלט יודע לספר סיפור. ספריו עוסקים בעדה החרדית ובדר"כ גם בכאלה שזמנית או תמידית פרשו מעדה זו ואף יצאו בשאלה. אפיקורוס בעל כורחו עוסק בכל אלה, כתוב היטב, אבל דבר אחד הפריע לי מאוד ואף מצריך הרחבה מסויימת: כמו במצע

אני אתחיל עם ההצדקה. כי ספר פרוזה שיש בו שבע מאות ועשרים עמודים צריך הצדקה טובה כדי לקרוא אותו. ובכן, זה לא ספר אחד אלא טרילוגיה, שלושה ספרים. אולי בכריכה אחת אבל עדיין טרילוגיה. חוץ מזה מדובר בסאגה רב דורית וזו הצדקה נוספת. בשם הספר מדובר על שלושה דורות, אבל זה אפילו יותר ולמעשה מוזכרים חמישה דורות.

מצאתי את הספר בספריית הרחוב החדשה, המאורגנת ומסודרת שיש בה יד נעלמה שמארגנת ומסדרת את הספרים ודוא

"ר' אברהם דוב נשאר עומד ליד החלון הפתוח, מסתכל ואינו מסתכל במרחבי ההרים ובחריצי הבקעות שלמרגלותיהם. [...] צפרים עפו וצפצפו שירה. נשרים ועיטים טסו בתנועות ארוכות בטוחות. [...] כאשר הרבה להסתכל במחזה הבחין בטבח הנערך שם בלי הרף. להקות צפרים מצייצות אומרות שירה, ולפתע זונק ויורד מלמעלה אחד הנשרים הטורפים, כחץ מקשת נעלמה, תוקע ציפורניו החדות בגוף המפרפר הצורח, וחוזר ומטיל עצמו למרומים בצהלת ניצחון; ול

"אפיקורוס בעל כורחו" נכתב לפני 40 שנה. באותן שנים פורסם גם ספרו של אמנון לוי "החרדים". באותה תקופה החברה החרדית הייתה עבור רוב הישראלים מין שבט אקזוטי, משונה ולא מאיים, וההתייחסות אליה הייתה סקרנית, אנתרופולוגית, מציצנית אפילו. כיום מדובר במגזר שהולך וגדל והשפעתו על החברה הישראלית גוברת, וההתייחסות אליו היא פחות מחויכת ויותר חרדה. השבט האקזוטי המוזר משנות השמונים הפך לאתגר ואולי אף לאיום דמוגרפי,

מים גנובים ימתקו

את דינה (שם בדוי) הכרתי באקראי, היא הייתה יפיפייה ותמירה, בתלתליה השחורים שגלשו מעבר לכתפיה. היא הדהימה בשיחותנו על משמעות החיים, ומהי אהבה לאדם המאמין באלוהים. דינה הדתייה, הייתה עבורי יבשת לא נודעת כפי שאני הייתי עבורה. במפגשים ביננו היא ניסתה להבין את ההיגיון בגבולות אותם החברה שרטטה עבורנו, ולבדוק עד כמה איתנה אמונתה. לאחר מספר פגישות היא אמרה לי בפשטות, אנחנו באים מעולמות

לאפיקורוסים יהודיים נהוג לקרוא בחוגים הדתיים "כופרים" ובמשנה הכינוי הזה מתייחס למי שאין לו חלק בעולם הבא .למעשה היהדות היא התרבות היחידה בעולם שהפכה את שמו של הפילוסוף בן המאה השלישית לפנה"ס אפיקורס, למילה רווחת בשפה העברית, מילה שנתפסת כמילת גנאי, למרות שהגותו המוסרית של החכם היווני, לא עודדה התנכרות לדת אלא דגלה בהשקפה לפיה האדם הוא בעל כושר ואפשרות בחירת דרכו בחיים והאלים אינם מתערבים בהם. הוא

726 עמודים של סאגה צפופה אינם עניין של מה בכך. ועוד על צפת, מכל המקומות שבעולם. <mark>בר-יוסף</mark> בחר אחת מ"ארבע ארצות", הרי הן צפת, טבריה, ירושלים וחברון, כדי לספר את סיפורה. הסיפור הוא סיפור קסום. העיר היא עיר קסומה.
בצפת ישבו גדולי המקובלים מהאר"י, דרך יוסף קארו, ישראל נג'ארה ושלמה אלקבץ. מעיר מרכזית בגליל העליון היא הפכה לעיר הנסמכת על החלוקה, חלוקת כסף לתלמידי הכוללים, דבר שהבטיח את יכולתם של לומדי הת

מוטל בן ה-13 ממאה שערים בוחר להצית גפרורים בשבת. הוא יושב במטבח ונתפס. במשפחה חילונית היו רואים בזה עניין זניח. במשפחה חרדית רעדה הארץ ויהום הסער. מניה וביה החליטה המשפחה לכעוס, אבל להשאיר את הסוד בקרב במשפחה. בגיל 16 מוטל כבר גורש ממשפחתו, כשאלה לא רצו להכיר במנהגו לעשן, בטח לא כשמדובר בשבת.
מדלות של משפחה מאה שערימית, אבל משפחה, נזרק מוטל, ההופך למוטי, לרחוב הירושלמי והופך באבחה אחת הן לנטול מש

מעשיה כתובה היטב על יחסי חילונים - חרדים, יציאה בשאלה וחזרה בתשובה, בעיות משפחתיות שנגרמות בגלל אותם שינויים באמונה ובאורח החיים הנגזר ממנה, ושאר תופינים. בר יוסף, אפיקויירס ידוע, מכיר את הנפשות הפועלות, הן מהצד החרדי והן מהצד החילוני, מכיוון שבצעירותו עבר בעצמו את הפרוצדורה שלוקחת עלם ירא שמיים מהקהילות הקנאיות והקיצוניות ביותר והופכת אותו לכופר ופוקר, אוכל נידות ובועל שפנים. ומכיוון שכבר סקר מור