“מה זה שמר-בית? אה, בדיוק כמו שמרטף, אבל אחרת. שמר בית הוא אדם השומר על בתיהם של אנשים, בעת שהם נוסעים מפאת עסקיהם או חופשותיהם, ובכך מגן עליהם מפני סכנת הגניבה. עמוס האוזנר, אדם אפור לחלוטין, חי לו בשגרה אפורה בביתו האפור, במקומו האפור ומעבודתו כפקיד אפור בבנק אפור. ידידו ההולל והתככן מחליט להכניס פלפל בחייו מסית אותו להתפטר, לנטוש את שגרת יומו האפורה, ולהפוך לאדם מעניין. וכל זה יקרה, סמוך יהושפט (זה החבר) ובטוח, אם רק ייצא עמוס לנדודים. וגם ייכנס לבתיהם של אחרים, יתערב בחייהם, יחטט בעולמם. וכך, כשהוא מנושל מביתו ומטורטר הופך עמוס ל"שמר בית", ועל שאר קורותיו יסופר בספרו של יונתן יבין.

הזכירו לי כאן סקירה נשכחת שלי על הספר "69.99", ואז בחוסר ענווה אופייני, וגם בחוסר מקוריות, אני ארשה לעצמי לצטט את עצמי משם ולהעביר לכאן:
חלק מאומנות הכתיבה נובעת מכלל הברזל לכותב הפוטנציאלי: "אל תספר, הדגם". אל תאמר שהשניים היו אוהבים בלב ונפש, תן לקורא להסיק זאת מהכתוב. אל תאמר שהגיבורה חכמה וחריפה, צטט שנינויות פרי מחשבתה ופרי שליפתה המהירה בעת דיאלוג. לא תמיד הדברים פשוטים כל כך, אבל יש כותבים שמתעלים מעבר לזה. הם מעבירים לקורא את האווירה שרצו, בלי לכתוב עליה, אלא בהדגמתה. כך לדוגמה "יער נורווגי" מדגים אווירה של שיממון ותחושת אובדן אינסופי, לא רק מספר עליו.

ובכן: איך מספרים על אדם משעמם, מתבודד וזר לעולם, בלי לספר עליו, אלא גם להדגים את שממונו וזרותו? ניסו את זה קודם, בעבר. "סטונר" למשל כתוב בשפה רזה ושטוחה, כיאות לדמות נטולת הרגש והאבנית שבמרכזו. וזה לא עבד. אני יודעת שרבים יחלקו עליי, אבל בעיני, כשגם השפה וגם העלילה משמימות, התוצאה היא ספר משמים, ולא נעים לקריאה. אז נכון, לא כל ספר נכתב כדי שיהיה נעים לקרוא אותו, ובכל זאת זה מה שרוב העולם מחפש בזמן הקריאה. כלומר רוב העולם הקורא. מצד שני, כתיבת ספר כזה בשפה עשירה ומלאת גוונים, עשויה ליצור דיסוננס גדול מאוד, גדול מדי, אצל הקורא. בוודאי אם בוחרים בכתיבה בגוף ראשון, שהיא בהכרח צוהר אל תוך תודעתו של הגיבור.

וכאן יונתן יבין עשה בחירה מעניינת מאוד. הוא שם בפי הגיבור שלו שפה עשירה ביותר. עמוס האוזנר מדבר לקורא בשפה ארכאית מאוד, משולבת גוונים, שזורה ביטויים מלשון חכמים, מדרך המפרשים, מלשונם של הכותבים והמתרגמים בעברית מראשית המאה העשרים. אבל השפה הזאת, בגלל היותה כה ארכאית, יוצרת תודעה מוזרה ביותר, חייזרית כמעט. היא מטביעה את הקורא בים של שאלות. למשל בנוגע לדיאלוגים. האם הם ציטוט כלשונם, או שמא נאמרו בשפה "נורמלית", ורק תורגמו לשפתו הייחודית של הספר. או האם עמוס הוא אכן כה תמים ורחוק מהוויות העולם כפי שהוא נקרא, או שמא יש לו רבדים נסתרים, "עומקים" שכאלה? פעם אמרתי שמי שאומר על ספר כלשהו "העלילה לא חשובה" - צריך לבעוט אותו מכל המדרגות, כי אין כמעט כלום בלי העלילה. ובכן, אני סותרת את עצמי עכשיו. העלילה כאן לא חשובה. היא מינורית, כמעט לא קורה בה דבר. העיקר הוא הדרך שבה הכתיבה מייצרת דמות עגולה של אדם שטוח.

קשה לדרג את הספר. קצת כמו ב"היברו פבלישינג קומפני". אני נהניתי מאוד, אבל נראה לי שמומלץ לסוג מסויים של אנשים, שיתענגו על הסוג המסויים של הכתיבה. לאניני הטעם וחובבי השפה העברית הטרום מודרנית. (ולא, אין לי את זה ביותר פלצני ומתנשא).”

“יונתן יבין מוסר לנו כאן חבילה של תענוג במשקל כבד, בתוספת המון צחוק והתמוגגות, והכל במתיקות שאין לעמוד בפניה.
הסיפור של עמוס, התם והתמים עד מאוד ושאינו יודע לשאול ובכלל אינו יודע מאום על העולם והלכותיו ולעולם אינו תמה ואינו שואל ואינו מסתקרן, אלא פשוט מקבל הכל כפי שהוא ושח הכל כפי שהוא. נו, שלימזל מוחלט.
חברו של עמוס מילדות שאוהבו אהבת נפש ואהבת חינם, ולא אחת אומר נדהם: "חיי שמואר אתה עמוס", הריהו שפטי עורך הדין הפוחז והפוחח, פרוע ופיקח כמו שד, חריף מחשבה ושנון לשון, החוטף בעולמנו מכל טוב אשר בא ליד, והוא, משום אהבתו לעמוס, מחליט שהנה הגיע הזמן שעמוס יפרוץ סוף כל סוף מהקליפה הסוגרת עליו לשומרו, ויפקח עיניו, וידע, ויבין הלכות עולם, ויואיל נא סוף סוף לפרוץ החוצה מעצמו הכלוא וללמוד רגשות וחישות מה הם. לכן, הוא דוחף אותו לעזוב את עבודתו ומוכר עליו את ביתו, ועל תכולתו, וכל זאת שאם תישמט הקרקע הבטוחה תחת רגליו והגג מעל ראשו של עמוס הזהיר והתמים והפרוש, וגם ישוחרר העיסוק מעל יומו והממון מחשבונו, יכפה עליו תהליך התפתחות זה שמייחל לו שפטי חברו ואוהבו, שמתוך חמלה רוצה לגאלו ולראותו חי וחש ומרגיש ככל האדם.
ומכאן מתחילה להתגלגל מסכת חוויות ארוכה ונרחבת שעובר גיבורנו רך הנפש והדל בנסיון חיים.
ואכן, בהדרגה עם הסיפור שמתגלגל והנה הוא למד דמעות מהן, וערגה וסקרנות, ורצון וכעס וחרון והרפתקנות ותעוזה ותזזיתיות, יסורי אהבה ותשוקה וקנאה, וחרדה ודאגה והנה גם - שומו שמים וכל חילות הרקיע - מכחיש ובודה ומשקר, ועוד ועוד, בקיצור, כדבריו - חש חישות, ככל האדם, ואפשר סוף סוף לומר כי באה גאולתו של עמוס, ובא לידי הצלחה פרויקט חניכתו של שפטי.
לא מדובר בסתם ספר מצחיק עד מאוד ושכתוב נפלא ממש. הסופר בחר, למרבה ההפתעה לטובה, לכתוב את הספר במין לשון ארכאית-מליצית. הקורא ימצא בה עושר בלתי נדלה ותענוג גדול, וזו הופכת את הספר מצחיק עוד יותר, הרבה עוד יותר, שכן הספר מצחיק עד מאוד גם בגלל הדמויות והקורות אותן, וגם בגלל המונולוגים, שגם אם מכמירי לב, אי אפשר שלא יעלו שחוק בעיניו של הקורא ואף צחוק בפיו, והדיאלוגים הם שנונים ביותר, אך כאמור השפה המפתיעה והכל כך נהדרת וחיננית מוסיפה על כל זאת ללא הכר, ולכן הספר הוא גם מצחיק, וגם מפתיע. כל משפט מכה תענוג על שחוק ושנינה על חכמה, וכל דף ודף הוא הפתעה ותענוג ואין לקורא הנדהם אלא להמשיך להפוך בהם ולצחוק ולהתענג, ולחמול ולחבב חיבה רבה את עמוס המתוק מאין כמוהו, והרי אי אפשר אחרת שכן הוא ממיס את הלב וממלא את הנפש עדנה עד בלי די.
מומלץ ביותר. חוויה מפתיעה ויוצאת דופן מאין כמוה, ונכס יקר המציאות. תענוג צרוף ומצחיק בטירוף

-----”

“וואו!!!צריך קצת סבלנות בהתחלה...אבל כל כך כדאי... צחקתי המון .קראתי אותו לאט כל פעם קצת וכל כך נהניתי....הקטע של הספר הוא השפה ,העלילה משנית, ערבוביה של ביטויים, מליצה, סלנג ועוד...מומלץ מאד.”