ביקורת ספרותית על אפיקורוס בעל כורחו מאת יהושע בר-יוסף

---

בעמ' 140 למשל, מתחיל המספר לדון בהתחבטות בשאלה האם לעשן בשבת, או לא. ודן בנושא הכפיה של ההלכה שכביכול מבטלת את ההגיון של הפרט. ומתחיל למדוד ולפלס את הדרך שלו לקבלת תשובה על פי ההגיון שלו. ואולם, מהו הגיון, ההגיון של הפרט, אם לא הדרך להבין דברים ולהגיע לפשר והחלטות עפ"י סך כל הידע שלו עצמו. כאשר ההלכה, מנגד, באה לפסוק הלכות מתוך ידע נרחב ומעמיק מליוני מונים מזה של הפרט, ובכך באה לשמור עליו ועל נפשו בידיעה שכליו דלים.
כך אולי נוצרים לפרט, שלא רואה את העומק והשפע של הידע שנובעים מתוך ההלכה ושעל סמכם נפסקה הלכה, התנגדות וחיבוטים כי עבורו נראה על פניו שהוא צריך לציית כעיוור לכללים שהוא לא מאמין בהם תמיד אמונה שלמה או לא יורד לפשרם.
ולכן, אולי הדרך היחידה היא פשוט להאמין אמונה עיוורת בחשיבותן של הלכות, מתוך ההבנה הזו. מתוך ההבנה שההגיון שלנו - הוא מוגבל, בלשון המעטה, יחסית למקורות ההלכה.
מה אתם אומרים?
על ההבדל בין אפיקורוס לבין דתי? שהאפיקורוס שואל שאלות, ודתי - מאמין באמונה עיוורת.
אנחנו רוב הזמן מאמינים כי זה החותר להבנה מקורית ועצמאית הוא החכם. האם גם במקרה של קבלת עול ההלכות על עצמנו זה נכון?

» ביקורות נוספות של רחל.מ.
» ביקורות נוספות על אפיקורוס בעל כורחו