ריקנות,הגשמה עצמית ומה שבhניהם,עלמה קידר על לוויה בצהריים מאת <mark>ישעיהו קורן</mark>.
http://kaze.co.il/article.php?num=70

עניין שיש לחקור הוא – כיצד ספר גורם לאנשים לבכות. אמת היא שאף פעם לא בכיתי מספר, אבל המחנק המתלווה לבכי לפת אותי רק בכמה פעמים ספורות, כולן זכורות לי היטב. כשאני משווה ביניהן המסקנה נדמית לי בנאלית – בכל פעם כזו שהטקסט הכתוב הביא אותי לכמעט-בכי הייתה נגיעה למוות. אם כך, זה כל מה שצריך לעשות כדי לרגש את הקוראים, להרוג מישהו? אני מעלה את העניין הזה לא מפני שאני מחפש ספונסרים למחקר בנושא, אלא מפני שר

"כשהגיע לתל-אביב נסע לים. החוף היה מלא מתרחצים, והוא המשיך לנסוע לאורך המצוקים שהתרוממו מעל החולות הלבנים והגלים הכו בהם בשלווה. החנה את הג'יפ במקום בו לא היו מתרחצים. הים נגע במצוקים ולא הותיר חול להשתזף בו. התיישב על סלע חד. הסתכל על הים. על הגלים הנמוכים. על סירות-המירוץ הקטנות. הרוח הקלילה יבשה את גבו, שהיה לח מזיעה. נזכר פתאום בבולקין, ושאל את עצמו, איך יש לו כוח לחיות לבד, שם, בקצה המושבה. "

לוויה בצהריים.

שם הספר מרמז על צער אינטימי, על סיפור קטן ומופנם, וזה אכן בהחלט מה שמוגש לקורא.
אך בכל זאת, אי אפשר להניח אותו מרגע שמתחילים, כי אפשר בקלות להרגיש שקורה בו כל כך הרבה למרות המועט שנראה על פניו.

במהלך הקריאה נתקלנו פעם ופעמיים בסיפור על לוויה.

האחד בתחילת הסיפור, ואז הקורא יכול לחשוב לעצמו, אה, הנה הלוויה בצהריים. אבל לא, בכל זאת זה לא מרגיש כמו המשהו בעל המשקל שיתן את

כל הזמן במהלך הקריאה חשבתי שלספר הזה יש טעם של חצץ, ובכל זאת הרגשתי כאילו אני בולעת אותו כמו גלידה וניל. כבר לא כותבים כך על ארץ ישראל, לטוב ולרע. כתיבה שהמשקל, הכובד וכמו סימני היושן של הזמן מעיקים עליה. משפטים קצרים של גבריות עצורה, כפרים ערביים שלמביט בהם אין מן הסתם מושג על כיבוש, גבולות 67, עם פלסטיני וכל הבלאגן. לרגע זה נותן הקלה, אבל בסופו של דבר ועל אף רגישות מסוימת לגיבורות הנשיות, ובעיקר