ביקורת ספרותית על קורות הציפור המכנית מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

זהו ספר מסקרן, ספר שהייתי מגדירה אותו יותר "חוויתי" מאשר "קראתי". הוא שאב אותי לתוכו - וכלל לא בזכות העלילה המותחת - אלא בזכות תיאוריו הכה מוחשיים של מורוקמי.

ההרגשה היא אותה הרגשה של "יער נורבגי" - לעלילה אין שום משמעות. העלילה היא רק הכלי להגיד את כל מה שיש למורוקמי להגיד. ובמקרה הזה היה למורוקמי ממש הרבה מה להגיד.. בין אם זה אירועים היסטוריים מסקרנים, בין אם זה תובנות על החיים, ועל פסיכולוגיה ועוד ועוד.. כל כך הרבה שהעלילה הייתה חייבת להימשך ולהימשך בשביל להמשיך להיות המיכל של כל הדברים החכמים והמבריקים שהוא אומר תוך כדי. ולמרות הכל גורלה הוא להמשיך להיות ריקה מתוכן לחלוטין ומחוסרת כל משמעות שהיא. דמויות שונות שנכנסות ויוצאות לחייו של טורו (הגיבור המרכזי), לפעמים מסיימות בכלל את תפקידן ולא חוזרות למרות שהייתי מצפה שיחזרו - אבל לעניות דעתי זוהי לא המשמעות המרכזית.. לקרוא לזה ספר מתח - נראה לי לא טבעי במיוחד.. למרות שהעלילה קיימת, היא שם, ויש לה אפילו הסתעפות כלשהי, אבל אני כלל וכלל לא הרגשתי שבאמת אכפת לי מה יקרה לקו העלילה המרכזי בהמשך.. הספר הרבה יותר דומה לאוסף סיפורים מרתקים, כתובים להפליא , אחד יותר טוב מהשני - שמשום מה החליטו לאסוף אותם לרומן אחד..
הספר מספר על אדם שאשתו עוזבת אותו יום אחד, והוא מגיע למסקנה שהיא בסכנה ומתחיל להציל אותה בדרכים המשלבות מעשים בחייו האמיתיים מול פעילות אפילו יותר חיונית בעולם הדימיוני שהוא מבקר בו. תיאור הגיבור משלב תיאורים אמיתיים של חיים של איש צעיר ומובטל ללא כל התעסקות הגיונית בונה בחייו, פשוט חיים נמרחים שכאלה, וכנגד זה בעל ערכים מוסריים גבוהים במיוחד, יכולת מבריקה שאין כמותה להבדיל בין אמת לשקר, בין עיקר לתפל.. הוא יוצא למסע מיסטי של גיבור אמיץ בעולם שמקביל למציאות שלנו, ובעולם המקביל מחכות לו סכנות, ועוד , ועוד דברים לא מוסברים שהוא חווה אותם תוך איזה ערפול חושים כזה או אחר כי הוא עצמו כל הזמן לא סגור האם הוא חולם זאת או שזו המציאות שלו - מציאות מקבילה.
הרעיון של המציאות המקבילה הוא ממש מבריק בעיני והיה לי מאוד מעניין להתחבר אליו. העובדה שייתכן מאוד שממש לידינו כולנו חיים עוד חיים אחרים, בהם יש לנו תפקידים אחרים, אופי חיים אחר לחלוטין ועוד. כלל לא הפריע לי החוסר מציאותיות של העלילה - אף-על-פי שככל הנראה זה ממש לא המצב - נראה לי מגניב לחשוב שאולי דווקא כן. כל סיפור הבאר נראה לי גם כמו איזו מטאפורה של אדם שמחפש להיות עם עצמו ולא נראה לי כמו סרבול פנטסטי מיותר. עם זאת חשוב להנמיך ציפיות - זה ממש לא סיפור פנטסטי שכל קצוותיו סגורים וכתוב כמלאכת מחשבת של סיפור מתח - זה יותר מן רעיון שנזרק כטיוטא על הנייר ונותר כך..
ישנן כמה תופעות מרתקות לקראת סוף הסיפור ( ואני אנסה כמיטב יכולתי לא להפוך זאת לספויילר ). אחד מהן היא הניסיון לקחת את העלילה ולקשור את הכל להסבר הגיוני אמיתי אחד שהכל בו מסתדר. זו הייתה נקודת האכזבה הגדולה ביותר מבחינתי בספר ( שאח"כ הספר תמאושש ממנה ) . ההסבר לא אמין, בנקודה הזאת הכל מרגיש מלאכותי וזול, מן ניסיון בנאלי לעשות את מה שחייבים למרות שאי-אפשר. עם זאת די מהר הרגיש לי שמורוקמי עצמו נוטש את הניסיון, לאחר מכן אין שום אזכור כמעט להסבר זה, והכל שוב חוזר להיות מעורפל כמו שהיה, כשלא ברור במאה אחוז האם החלק המיסטי היה באמת, או רק הזייה. הברקה נוספת, אם כי באותו סגנון הייתה שהספר בעצם מאפשר לחוות כמה אפשרויות של סוף. אנחנו חווים לעומק סוף אחד של הסיפור, שאחריו יש חזרה אחורה ועוד סוף, ואפילו עוד כמה טיוטות סוף מעורפלות שכאלה. זה משאיר לקורא את היכולת האינסופית להבין את הספר ולחוות אותו באיזו דרך שמעניין אותו, ולהסיק איזו מסקנה שבא לו. בעיני זה היה משהו חדש שמאוד נהניתי ממנו.

הספר בעצם מעלה גם טענה מסוג זה באופן מפורש: ערך הסיפור לא משתנה בהתחשב אם היה במציאות או רק היה יכול לקרות במציאות. לשני סוגי הסיפורים יש את אותו הערך. כך אחת הדמויות בספר לוקחת אירוע חשוב מחיי משפחתה ( שכבר לא ניתן לגלות עליו פרטים, כי מי שהשתתף כבר לא בחיים) ופשוט בונה עליו סיפורי הרחבות והשלמות בהתחשב בנפשות הפועלות, סיפורים שבערכם וביכולתם להיות סיפורים אמיתיים לא יורדים מהסיפור האמיתי. גם לקורא של הספר סיפורי ההרחבות מרתקים לא פחות ( אני מתכוונת לתקרית בגן חיות ).

בספר יש כמה תיאורים מדהימים. למרות היותם מאוד אלימים, הם היו מבחינתי החלקים הכמעט הכי מרשימים של הסיפור. אני מתכוונת לתיאור התעללות החיילים המונגולים באנשים בתחילת הסיפור ובתיאורים מגן החיות. הם מוחשיים ומפחידים עד שממש הרגשתי את עצמי בתוך הסיפור, וזה באמת היו חלקים של סיפורי מתח לתפארת. מדהים שכל אחד אורך לא יותר מכמה עמודים והשילוב שלהם בעלילה המרכזית הוא לא חזק במיוחד בעיני, אבל זה כלל לא מוריד מערכם.

הספר מדבר רבות על הגורל ועל עוד תובנות מיסטיות אחרות על החיים. הסיפור המבריק ביותר בנושא זה הוא מתנתו של הונדה הזקן לאחר מותו שהיתה כה לא חומרית וכה בעלת ערך.

תיאור מבריק אחר שכה אהבתי בספר הוא תובנות של הגיבור המרכזי לגבי השיחות הפוליטיות שאחיו של אשתו מנהל בטלויזיה. בעיני כולם הוא איש מבריק וחכם שאומר דברים כל כך יפים וכל כך משכנעים. ואיש לא רואה שאם נקשיב לדברים שהוא אומר - יש סתירות מוחלטות בין פעם לפעם. בעצם אין לו שום דעה, עקביות, צורך בצדק - לפוליטיקאי המבריק הזה. אין לו שום ערכים אמיתיים. רק יכולת להגיד כל פעם את מה שיהיה מרשים להגיד באותו הקשר. ורק טורו ( הגיבור המרכזי של הסיפור ) שם לב לתופעה זאת.
יש לו עוד התפלספות רבה והתמקדות הן בתחומי הפוליטיקה, הן בתחומי ההסטוריה, הן בתחומי ההיגיון שבלחימה וביקורת על המלחמות והתנהלות הצבא - בין אם באירועים הסטורים אמיתיים שהוא מביא לאומת מה הזכרון ההסטורי שנותר מהם, ובין אם ביקורת על התנהלות ממוצעת של חיילים\ מפקדים.

ייחודיות נוספת של הספר הייתה מבחינתי שבשבועות האחרונים שקראתי אותו שקעתי בו מאוד. הוא השפיע על החלומות שלי, השפיע על צורת המחשבה, שאב אותי לגמרי לתוך העולם האופייני שלו. גם הסיוטים בעקבותיו קיבלו איזה ניחוח מיוחד - סכנות איומות שמתקרבות - ואני פשוט ממתינה להן בשלוות נפש, ואכן הן חולפות להן בלי לפגוע בי. אני חושבת שזאת גם חלק מחווית הספר - העלילה פותחת בפני טורו הגיבור סכנות מרובות שמעולם לא נגמרות בפואנטה של קטסטרופה. ציפיה, פחד, והסכנה חולפת.. מאוד משונה.

לסיכום - אם הייתי מצפה לעלילה, הספר היה מקבל ניקוד של 2 אולי 3 כוכבים. אפילו לא על כך שאין , אלא על כך שלא תפורה היטב, מרובת פרטים מיותרים, אורך מיותר לחלוטין ( על שליש מהספר לפחות בטח ובטח היה אפשר לוותר ), אבל ברגע שעם הקריאה מוותרים על דרישה מוגזמת זאת מספרות הספר נהיה מהנה ומקורי, מעורר מחשבה וחוויתי מאוד. צריך רק לוותר על הציפייה..

» ביקורות נוספות של ג'ניה
» ביקורות נוספות על קורות הציפור המכנית