ביקורת ספרותית על קורות הציפור המכנית מאת הרוקי מורקמי

---

השבוע נשאלתי מהו הספר שנגע בקצוות החיים שלי יותר מהכול. הבטתי בתוכי בנשמה המלאה בספרים שקראתי ועניתי לשואל ברשימת ספרים אינסופית. נמלטתי מהמחשבה. היום ביקרתי בספריה, חיפשתי ספרים להקהות את ימי הזעם. אני מאד אוהב ספריות והספרנים להפתעתי כנראה מחבבים אותי, שואלים ואני שואל, הדיאלוג נעים. בשיטוטי בין ערמות המילים והספרים נתקלתי בשאלה שהתנוססה מולי כזרקור, מצאתי את הספר שהכי טלטל את חיי, נגע בקצוות החשופים שלי, בעט בתוך המסוכמות שלי. כמובן שעם השנים התבגרתי, חשקתי, נבעטתי, התרגשתי אינסוף פעמיים. רמת הטלטלה שלי התמעטה. ועדיין 'קורות הציפור המכאנית' של מרוקמי הניח בפני את המקטע החזק והעצום ביותר. מקטע שעדיין נוגע בקצבי הלב שלי. הבור המכוסה הופך לחלק מוחשי בכתבים והמחשבות שלי. כיום כחצי שנה אחרי כתיבת ספרי השני. אני מניח כאן את השפעת המקטע של מורקמי והספר על חיי. בדיוק ביום זה. כמובן לא חייבים לקרוא.

ילד מקולקל...מקטע בור ואברם.
'אני נמצא עכשיו בתוך הבור שלי, בור התחושות שחיפשתי לעצמי. אף אחד לא סיפר לי שבור, גם אם הוא רק חדר קטן בערבה, הוא עדיין מקום שבו הרגשות נחשפים, כמו קליפות תפוחי אדמה, הרגשות מתקלפים והאמת הופכת לחדה. סביר להניח שאדם שחי על אי בודד הופך עם הזמן לדקיק כמו דף מרוב סלילים שהוא משיל מעצמו. אני משתדל, כאן בבור, לחשוב מזוקק ללא רעשי רקע על המצב שבו אני מתקיים כרגע. חיים של קיום וחוסר קיום. רגשות של אהבה ושנאה שכרוכים יחד, כמה כעס ורגש מעורבבים בתוכי, כמיהה למוזיקה וגעגוע לאימא, בדידות ועולם ריק מול חיפוש והתרגשויות קטנות. אברם, כתבתי בכל מקום באותיות ענק כמה שאני מתגעגע, אני מתגעגע לאימא, ימים שלמים שלה חרותים בכל מקום בגופי, הם כמו ספר עבורי. אני יכול למהול לעצמי זיכרון מעורב בכאב של הרגעים הכי יפים, עצובים, חומלים שלה. אני כותב לך ומרגיש את ידה מלטפת את עורפי, אומרת לי בקולה המיוחד "ערני שלי תכתוב עליי יפה בבקשה," והיא מחייכת. אני עוצם את עיניי ומרגיש את ריסיה על לחיי, מריח את הריח שלה. הריח של אימא שלי אברם. אתה בטוח זוכר את הריח של אימא שלך, הריח של אימא שלי הוא תערובת אינסופית של תה צמחים. בכל ימי מחלתה היא שתתה תה צמחים, מרווה, מנטה, יסמין קמומיל, עשרות סוגי תה שלא הצילו אותה.
ביום האחרון אני מוצא את עצמי עומד מול הערבה ובוכה. "ערבה בוכייה". הכנסתי במכתב עבורך חיוך, גם ממקום של עצבות אני מחייך כי אני יודע שאני נכון וקיים. אברם, כשתראה את כל הטיפות על הדף, אלה הדמעות שלי (אמרתי לך שהפכתי לבכיין?) נפתח אצלי מאגר דמעות שזולג וזולג ואני לא יכול לשלוט בו. "עננים כרסתניים"... זוכר שדיברנו על שיר ששמו "עננים כרסתניים" שסוחבים בתוכם ליטרים עצומים של דמעות אדם? צחקת על הדימוי בשיר, ואני שאלתי אותך מתי אני באמת אמור לבכות על החיים שלי ועל המוות של אימא שלי. ענית לי שענן כרסתן מחכה לי למעלה. זה היה יפה בעיניי שאתה מזדהה עם המילים שלי. אני מרגיש שהתבגרתי בימים המועטים האלה, התחזקתי וקצת השלמתי עם עצמי. קיבלתי החלטות שונות כמו ללמוד לנגן על גיטרה, להתגייס ולעשות צבא, ושיהיה מיוחד. כשאחזור, אבקש מסבא ניסים שיעבור לגור איתנו, נשבר לי הלב שהוא לבד בבית, יושב רוב היום בכורסה וכשיורד גשם רץ לכסות את הקבר של אימא מפניו. אני רוצה שהוא יהיה איתי, במקום בטוח, שידע שאני הנכד שלו, הבן של רוני, הבת שלו, מחבק אותו כל הזמן. כמה החלטות יש לי אברם...
אני מתגורר בחדר קטן בקיבוץ, אני והמילים שאותן אני כותב. יש לי באוזניים מיליון מוזיקות מכל הסוגים. כל יחידת מוזיקה היא לפרק זמן אחר, אתה יודע, הנוף מתאים לצליל, ואני לא רע בהתאמות. שירי הכינה לי צידנית עם מלא אוכל. מדהים שהבור שאליו כה רציתי להגיע, נמצא בערבה, בחדר הכי פצפון שקיים בקיבוץ. מול החדר משתרע נוף נפלא של מרחבים פראיים. כלב קטן ושחרחר שאני קורא לו בימבו בא לבקר אותי כשהגעתי, הוא יושב לידי וכאילו בודק שאני לא עושה שטויות (אולי שירי שלחה אותו לשמור עליי, סופר כלב!) בימבו פשוט רובץ חולמני מול הנוף. לדעתי גם הוא נמצא בתוך בור נפשי, הוא לא משחק אברם, כלב כזה שתקן ומתבונן. אבל הי מי אני שאעביר ביקורת על חיות. לדעתך יש גם כלבים מקולקלים?'

» ביקורות נוספות של דרור
» ביקורות נוספות על קורות הציפור המכנית