ביקורת ספרותית על קורות הציפור המכנית מאת הרוקי מורקמי
ספר טוב

---

הספר נגלה לנגד עיניי, על אחד המדפים בפינת הספרים בחמישה שקלים בספרייה העירונית. החיים האלה מעניינים ולעתים בלתי ברורים: יכול אני לרכוש ספר במחיר מלא טבין ותקילין ולא ליהנות ממנו ויכול אני לרכוש ספר במחיר שווה לכל נפש וליהנות ממנו רבות (כמובן שיכול להתרחש ההפך). אז לאחר שסיימתי את 'נער האופניים' ולא צלחתי את 'חיים קטנים' (סליחה מראש לכל האוהבים והמסנגרים והזדהות קלה עם המקטרגים), ניגשתי למדף בחדרי ונטלתי את הספר הזה עם הכריכה ירוקה בהירה מינימליסטית והתחלתי לקרוא. למזלי, התחלתי ליסוע ברכבת באותם ימים והקריאה הייתה אחת מהאפשרויות לנסיעה מוצלחת ונעימה.
לאחר הקדמה קצת ארוכה ויש שיאמרו מעיקה: על מה הספר? מורקמי מספר על בחור בן 30, טורו אוקאדה, נשוי, מובטל, התפטר לא מכבר מעבודתו במשרד עורכי דין, חי חיים די נורמטיביים עם קומיקו אשתו. אך לפתע, הוא מקבל שיחת טלפון מוזרה ומשם חייו משתנים. הוא פוגש נשים שונות ומוזרות הנכנסות לחייו, הוא מתוודע לבית נטוש שההיסטוריה שלו וקורותיו לא מסבירים פנים ומלווים בטרגדיות שונות והשינוי הגדול מגיע בהיעלמות אשתו. מכאן מתחיל החיפוש של אוקאדה אחר אשתו והרצון להחזירה. למעשה זהו ספר של חיפוש זהות בעולם פוסט מודרניסטי. אוקאדה מחפש את זהותו, במפגשים השונים שלו ובחיפוש שלו אחר אשתו. דבר גורר דבר והזהות מורכבת ממספר דברים ואינה כמקשה אחת. החיפוש אחר הזהות מורכב מההיסטוריה של יפן, מהמלחמה, מהפוליטיקה, נושאים אשר נבללים זה בזה ובאים לי ביטוי בדמותו של נובורו וטאיה - גיסו של אוקאדה, במפגש של אוקאדה עם לוטננט ממיה - לאחר מותו של מר הונדה, אותו ביקרו בעבר אוקאדה ואשתו, ובמכתביו והרצון לספר את הסיפור שלו, ובסיפורה של מוסקט את עברה וקורות המלחמה. כל אחד רוצה לספר את הסיפור ולא סתם, לסיפור עצמו יש משמעות בעצם כתיבתו והוצאתו לאוויר העולם אך גם לכותב עצמו, מכאן משימתי הסתיימה ועשיתי משהו בחיי, כמו שכותב לוטננט ממיה וכמו שמאי קסהארה כותבת: "אבל העיקר בשבילי היה להעלות את המחשבות שלי על הכתב". הכתיבה והחיפוש אף קשורים לחיבוטי נפשו של היחיד, מצוקתו של היחיד. מעבר למלחמה ולהיסטוריה.
נראה שהפוסט מודרניזם בא לידי ביטוי בספר במקריות ובחיפוש הבלתי נדלה (השפעה של קפקא ומישהו אמר 'קפקא על החוף' ספר אחר של מורקמי וגם שם יש את העורב וכאן הציפור. מה יש למורקמי עם חיות ובפרט בעלי כנפיים).
המקריות שהיא לא באמת מקריות.
הנאום של מאי קסהארה בו היא כותבת ל 'מר ציפור' - כך היא מכנה את אוקאדה, על כך שהיא לא מבינה איך דבר אחד מוביל לדבר אחר. בניגוד להוריה שהם מאוד מובנים וחושבים - כמו עמיתיה לעבודה - שזה קרה בגלל זה ודבר א' הוביל לדבר ב'. היא כותבת: "אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי 'האם יש בעולם עקביות לוגית כלשהי?'". נקודת המבט שלה היא בעצם נקודת המבט של 'מר ציפור' ואולי של מורקמי עצמו: ישנה מקריות ואין סיבה להבין מקריות זו. זו מחשבה פוסטמודרניסטית. החיפוש בעולם אחר תשובות. אי מציאתן. האפשרות שלא יהיו תשובות לעולם. האפשרות להמשיך לחפש ולהמשיך לחפש. החיפוש. אוקאדה מחפש את אשתו ואת עצמו, קומיקו מחפשת את עצמה, מאי קסהארה מחפשת את מקומה בעולם, כמו לוטיננט ממיה לאחר המלחמה ועוד ועוד.
אם אני יכול לנסות לדמות את חווית הקריאה בספר, זה כמו בין לנוע על חבל דק לבין לנוע על הקרקע. המרחב הזה בין לבין. וזה מה שמיוחד וייחודי. לעיתים אתה נע במתח הזה של פחד הנפילה, החשש מהנפילה והנפילה עצמה, לבין התהוות החיים ושגרת היום-יום. וכאן מגיע מוטיב חדש - אולי בהשראת הזן - לידה מחדש. השינוי שצריך להגיע והשינוי שיכול להגיע מעצם התנועה. מלצאת. לזוז. לאוקאדה מתרחשים אירועים שונים הגורמים לו לצאת מחייו הנורמטיביים כביכול אך בהמשך הוא גם מוביל עצמו אל תחתית הבאר. צריך להגיע לתחתית אל המעמקים בשביל להיוולד מחדש. הבאר היא גם המקום העמוק ביותר, בו ניתן לחשוב ולהרהר ולהיוולד מחדש. כמוהו גם לוטננט ממיה שנולד מחדש מן התחתית במלחמה ושב ליפן. דמויות נוספות היו קרובות למוות, חשקו בו - כמו כרתה קאנו, הצליחו לחמוק ממנו - כמו מוסקט, וחוו את פועלו - כמו מאי קסהארה כשראתה את מותו של חבר שלה על האופנוע.
ובתוך כל אלה הציפור המכנית והקולות שלה, כמו קפיץ שמתחו אותו, מרחפת מעל הכל. מביטה על הכל. כמו מנבאת את הכל. מעין תנין ענק בשמי העולם. מביטה, מתריעה, מכוונת. ממשיכה להעמיק את המקריות בעולם (או בעולמו של מורקמי או של אוקאדה).
הכתיבה של מורקמי היא כתיבה אישית, נוגעת. גם כאשר ישנה את ההיסטוריה והמלחמה, תמיד נמצא שם החלק האישי. היחידני. הפרטי. איפה ה 'אני' נמצא בכל זה. ואני חושב שזה מה שמושך. זה מה שכואב ולמעשה גם מה שאוהב.
ישנם כל כך הרבה נושאים שהספר הזה מדבר עליהם וקצרה היריעה וייתכן שזה גם חלק מהפוסט מודרניזם, הנושאים הרבים. מה שכן, מורקמי בונה כאן עלילה, סוריאליסטית לפרקים, בלולה בין חלום ומציאות ומצליח אט אט לחבר את חלקי הפאזל לכדי שלם אחד. וכמו החיפוש התמידי בחיים, הפאזל יכול להיות שלם, אך לא סגור ופתור.
ולא יודע בדיוק למה, אבל נזכרתי בשיר הזה של אהוד בנאי, 'עד הפעם הבאה':

אחרי שכבר ארזנו את הכל והתפזרנו
תמיד נשארת עוד מילה אחת שלא אמרנו
עניין אחד סגור שלא פתחנו
וצליל תועה שמאחור שכחנו
עד הפעם הבאה

אחרי שהחלום נמוג ואל המציאות חזרנו
תמיד נשאר עוד רגע חמקמק שלא תפסנו
ואם אפשר היה להחזיר גלגל כמו בסרט
יכול להיות שזה היה עובר לגמרי אחרת
עד הפעם הבאה

עכשיו הגיע זמן לזוז נהיה כבר מאוחר
ומשהו באוויר נשאר תלוי זה לא ממש נגמר
תמיד נשאר מבט אחד שלא קלטנו
תמיד נשאר עוד שיר אחד לשיר ועוד לא שרנו
עד הפעם הבאה

וים של מבטים עיניים מסתכלות עליך
ומה שתעשה הזמן חומק מבין אצבעותיך
רצית להמריא לפתוח שערי שמים
אבל על האדמה אתה הולך בינתיים
עד הפעם הבאה

» ביקורות נוספות של תומר
» ביקורות נוספות על קורות הציפור המכנית