ביקורת ספרותית על חירות - ספריה לעם #647 מאת ג'ונתן פראנזן

---

גם הספר הזה הגיע אליי דרך אמי. קראנו אותו ביחד - פעם אני ופעם היא.
אני אוהבת ספרים שנותנים הרגשה של תרבות אחרת. הספר הזה הוא כזה.

לא סיימתי לקרוא את הספר. בהמשך אסביר למה.

בכל אופן, שמעתי במערכת הסטריאו שלי בחדר את השיר "פלרמו" של עברי לידר, והוא ממש הזכיר לי את הספר.
הנה המילים מתוך שירונט:
פלרמו
עברי לידר
מילים ולחן: עברי לידר

ישבת בחלון וקראת מתוך ספר,
על אישה שמחכה למישהו כשהזמן חולף.
והיית ביקורתי על איך שהגוף שלך יושב,
על מי אתה בעצם מנסה להתחבב?

בתמונה שניה, נשענת על הבר
בתוך המועדון בתוך סמים נוזלים.
מי האבודים שמסביבך אתה שואל
ולמה כל זה זז, מתי הולכים?

יש שירים שמישהו כבר שר אותם מזמן,
אבל, אתה כותב אותם ראשון
בתוך הראש של מישהו אחר
מסתתרת מחשבה שמתקתקת כמו שעון.
בפלרמו עיר הקיץ הקסומה,
יש קטלוג, תנופת בניה גדולה.
תיקח את עצמך מכאן,
ולך לישון.

בתמונה שלישית טיילת ברחוב
בתוך האנשים, במקומות גדולים,
והיית ביקורתי על איך שהראש שלך עובד
תגיד, ממה אתה בעצם כל כך מפחד?

כי כמה נשיקות בן אדם יכול לזכור,
אחרי עשרים שנה אם תסתכל אז לאחור?
אולי היית ביקורתי על איך שהעולם עובד,
על איך שכולם מעשנים פה,
ואיך שהגוף שלך עומד.

אז כן, כמו הגיבור בשיר גם דמויות רבות כאן מאוד ביקורתיות כלפי עצמן, אוהבות לשתות, לאהוב ולבלות. גם אחרי שנים רבות הן נזכרות בחטאי העבר שלהם.
פטי, הגיבורה הראשית, היא שחקנית כדורסל לשעבר, וכיום עקרת בית טובה. היא מצטיירת בהתחלה כאדם חביב ואחר כך אנחנו צוללים למעמקי ההיסטוריה האישית שלה, שכוללת בגידות, סמים וכן, גם רוק'נ'רול.
וולטר, בעלה של פטי, אהב אותה מאז הקולג'. האהבה ביניהם היא משהו קצת משונה. פטי אוהבת את וולטר אבל יותר את חברו הטוב, ריצ'רד, וולטר אוהב את פטי בכל לבו.
ג'ואי, בנם, הוא הילד הרע של המשפחה. כבר מגיל מאוד צעיר הוא התחיל לצאת עם בחורות, ובמיוחד עם בת השכנה - קוני. פטי מטפחת אותו ומגלה לו סודות; הוא בורח מהבית.
ג'סיקה, של וולטר ופטי, היא ילדה טובה ועצמאית.

הבעיות העיקריות שמצאתי בספר הן, בקיצור:
1. יותר מדי מאותו דבר. באמת, נחמד לגלות את אמריקה, אבל כשזה נמרח לאורך ספר כל כך ארוך עם כל כך הרבה קטעים שעוסקים באותו נושא (דרך אגב: הספר לא מיועד לילדים.), אז קצת קשה לקרוא. לכן לא סיימתי.
2. שמו של הספר הוא חירות. ציפיתי לקרוא ספר עם דמויות חזקות שלוקחות את עצמן בידיים, אבל במקום זה הן מתבכיינות. זה לא כל כך נורא - גם בחיים האמיתיים* אנשים מתבכיינים לא מעט, במיוחד אני - אבל זה קצת מאכזב. נעים להציץ לתוך הראש של הדמויות, ולגלות תמונה כל כך מורכבת של אישיות. כל הכבוד לפראנזן.
* אני רגילה לקרוא ספרים שונים מהמציאות. מתברר שיש גם אנשים שכותבים ספרים על המציאות עצמה!

אהבתי את הרקע, פחות את העלילה שבתוכו.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על חירות - ספריה לעם #647