ביקורת ספרותית על חירות - ספריה לעם #647 מאת ג'ונתן פראנזן
ספר טוב

---

מרתק, מדכדך, מצחיק, מעצבן, מופרז, פוליטי, מכמיר-לב ויומרני – הרומן "חירות" של ג'ונתן פראנזן הוא כל אלה ועוד, ספר העולה-על-גדותיו בעושר העלילה וריבוי הפרטים שבו. פראנזן הוא מספר סיפורים נפלא, הטווה עוד ועוד קורי-סיפור שתי-וערב עד שהוא לוכד את הקורא ברשתו. ב"חירות" הוא עוסק בחומרי החיים הבסיסיים של האדם המודרני בכלל ושל ההומו-אמריקנוס בפרט: אהבה, תשוקה וסקס, קינאה ותחרותיות, חברות, בדידות, חיי נישואין, יחסי הורים וילדים, התנגשות הערכים הדמוקרטיים והרפובליקאים, ומה לא.

כמעט כל הדמויות ברומן שרוטות (האם אין זה כך גם במציאות), ופראנזן מיטיב לתאר כיצד דור שרוט של מבוגרים יוצר את הדור השרוט (קצת אחרת) הבא של הילדים. העלילה נבנית על גבו של משולש אהבה-קנאה-חברות המתקיים בין וולטר ברגלנד, פטי אשתו, וריצ'רד חברם. וולטר וריצ'רד מתחברים זה לזה בשנות הקולג' על אף (או שמא בגלל) שהם כל כך שונים זה מזה: וולטר הוא חנון אחראי-עד-פחד (היה יכול להשתלב בתכנית הריאליטי 'היפה והצנון') בעל ערכים דמוקרטיים למופת; ריצ'ארד, לעומתו, הוא הכי קוּל שאפשר: מוסיקאי רוק אלטרנטיבי, לא עושה חשבון, נון-קונפורמיסט ומזיין כל מה שזז. ריצ'ארד כל כך חושש מלהפוך מיינסטרים, עד אשר כשאחד מאלבומיו מצליח יוצא לו החשק להוסיף וליצור ווולטר נאלץ לנסות ולשכנעו: "ברצינות, ריצ'רד, אתה כישרון גדול. אתה לא יכול פשוט להפסיק [לעשות מוסיקה] רק בגלל שבמקרה אנשים אהבו את אחד התקליטים שלך." את המשולש סוגרת פטי, ספורטאית בצעירותה, אישה יפה, רבת מרץ, אהבה וסתירות.

מלבד המשולש וולטר-פטי-ריצ'רד, "חירות" משופע בדמויות-משנה רבות ומעניינות. דמות אחת כזו היא... העיתון "ניו-יורק טיימס"! העיתון מוזכר פעמים רבות במהלך הרומן (החל מן העמוד הראשון) וההתייחסות אליו היא כאל 'שופר העם', נקודת ההתייחסות של המיליה החברתי-פוליטי של ההומו-אמריקנוס הדמוקרטי. ולכן אי-אפשר שלא לציין צירוף מקרים מדהים. בגב הספר מופיעות שתי ביקורות מתמוגגות על הספר. האחת היא מאת "מוסף הספרים של הניו-יורק טיימס" והשנייה – וואו, צירופי המקרים שרצים כאן – היא מאת ה"ניו-יורק טיימס" בכבודו ובעצמו! האוריינטציה הפוליטית המשתקפת בכתיבה היא אנטי-רפובליקאית עזה, ברוח האמירות הבאות: "תקופת בוש 2, הממשל הגרוע ביותר בכל הזמנים.", "הפונדמנטליזם הכפול של התאומים הסיאמיים בוש ובן-לאדן", ועוד. אין פלא, אם כך, שהטיימס מתמוגג.

"חירות" ריתק אותי, בסך הכול, עד כדי קיצור שעות השינה שלי במשך שלושה לילות, אבל הוא סובל גם ממספר פגמים. ראשית, כשרון הכתיבה העולה-על-גדותיו של פראנזן הופך בנקודה מסוימת לעושר-השמור-לרעת-בעליו (וקוראיו). החלק האחרון של הספר נמשך כמו מסטיק ונדמה כי הסופר מרגיש צורך לסגור את כל הקצוות הפתוחים ולעדכן אותנו מה עלה בגורלה של כל דמות שולית שנתקלנו בה במאות העמודים הראשונים. זהו מקרה ברור של כל-המוסיף-גורע. שנית, ישנו חלק של הרומן בו מובאת מעין מיני אוטו-ביוגרפיה שנכתבה ע"י פטי. התיאורים שם כתובים בסגנון "הביוגרפית סבורה כי...". או "האוטוביוגרפית מעדיפה לחשוב כי..." וכולי, ויש בזה משהו מעט מלאכותי. שלישית – כפי שציינה כבר שין-שין בביקורתה על הספר – הספר פוליטי מאד, אולי פוליטי מדי. ולמרות חסרונות אלו, הספר סיפק לי חווית קריאה אינטנסיבית ומרתקת. מי שלא יפתח ציפיות יתר בעקבות קריאת הסופרלטיבים של הטיימס, יוכל בהחלט ליהנות.

ציטוטים ופכים קטנים.
-----------------------
1. הנה מה שכותב פראנזן על הבעיות הגדולות של עולמנו הנובעות מפיצוץ האוכלוסין: "תחשוב על פליטת הפחמן הגלובלית, על הג'נוסייד והרעב באפריקה, על המוני החלכאים מחוסרי התקווה בעולם המוסלמי שמקצינים והולכים, על הדיג המופרז באוקיינוסים, על ההתנחלויות בישראל, על פלישת הסינים לטיבט ועל מאה מליון עניים בפקיסטאן הגרעינית." מדהים איך גאוני השיווק הפוליטי הצליחו להכניס לתפיסת העולם של השמאל את ההתנחלויות כאחד מפגעי העולם הראשיים, לצד הג'נוסייד באפריקה, מאה מליון העניים בפקיסאטן הגרעינית, ועוד.

2. פראנזן מוצא לנכון להכניס לאיאן מקיואן עקיצה 'בקטנה'. וכך הוא מספר על ג'ואי, בנם של וולטר ופטי: "הוא הוציא את הספר "כפרה"... וניסה למצוא עניין בתיאורי חדרים וגינון". של נעליך מעל רגליך, יא פראנזן מפרונזן, כאשר אתה מדבר על מקיואן, שהוא סופר רב-גוני ממך ויודע לספר סיפור מרתק לא פחות טוב ממך אבל בלי ההפרזות שלך.

3. "מי שרוצה הלוויה גדולה כדאי שימות מוקדם".

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על חירות - ספריה לעם #647