ביקורת ספרותית על חשד לשיטיון מאת מאיה ערד
ספר טוב

---

הספר מתאר אישה בשלהי שנות השישים שלה, ישראלית החיה בקליפורניה, החושדת שבעלה חולה במחלת אלצהיימר. אין הרבה ספרים כאלה בהם הגיבורים הראשיים הם אנשים על סף גיל השבעים.

הספר כתוב היטב ונשאבתי אליו בקלות, מזדהה עם הגיבורה הראשית על פחדיה וחששותיה. האמנם הכל בסדר ורק נדמה לה? או שמא עולמה עומד להתהפך והשיגרה הנעימה שיצרה לה היא רק מראית עין?
גיליתי שהבעיות המטרידות אנשים בגיל הזה הן אותן בעיות המאפיינות גילאים צעירים יותר – חשבון נפש, חמיצות ההחמצה, הפחד מבגידה.
העלילה בספר היא מועטה ולא מתרחש בו הרבה, העיקר כאן הוא הלכי הנפש של הגיבורה. בתור מומחית לחפירות לי זה לא הפריע...
מה שכן הפריע לי הוא סופו של הספר שהוא סתמי ונטול פואנטה. נראה לי כי מאיה ערד ניסתה להימנע ממוקשים של סופים מובנים מאליהם, אך לא הצליחה ליצור אלטרנטיבה מפתיעה וראויה, וחבל.

לא יכולתי להימנע מלהשוות את הספר הזה לספר "בקצה המדבר" של סמנתה הארווי שעוסק במחלת האלצהיימר ועולה על "חשד לשיטיון" עשרת מונים. "בקצה המדבר" נוגע במיתרים העדינים ביותר של הנפש ומרעיד אותם בצורה שמאיה ערד לא השכילה לעשות. אותה איכות חמקמקה שלא ניתנת להגדרה. זהו בדיוק ההבדל שבין ספר טוב לספר מעולה.

בכל זאת "חשד לשיטיון" הוא ספר טוב ומומלץ.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על חשד לשיטיון