ביקורת ספרותית על חשד לשיטיון מאת מאיה ערד
ספר טוב

---

זהו הספר הראשון של מאיה ערד שאני קורא, בהמלצת חברים פה בסימניה. לא התאכזבתי. סיפור טוב שהולך ומשתבח עם התקדמותו.
הרקע פשוט ונטול דרמות. בעל ואישה לקראת גיל השבעים לחייהם. מה שנקרא 'יורדים'. כבר ארבעה עשורים הם גרים בארה"ב. הזוגיות שלהם מאוד טוטלית, בלי ילדים, בלי הרבה חברים, רק היא והוא.

רותי בחרה בגיורא , מהנדס, מסודר, אחראי, ונאמן: "כן, אז אולי לא נראה כזו אטרקציה. בחור טוב, מסודר. כבר מהנדס. ומצד שני, מה שאז קראו 'לא חברה'מן'. לא ממש עולה חדש אמנם, אבל גם לא צבר. לא מהתנועה. לא קצין. לא מכיר את כל השירים שכולם שרים ולרקוד לא יודע בכלל. ביישן. גמלוני קצת. אבל היא ראתה מעבר לזה. ראתה את העתיד. העתיד המקצועי שלו. החיים המשותפים של שניהם. היא ידעה. קנתה בזול מניות שהכפילו את ערכן פי כמה, היא מוצאת את עצמה משתמשת במונחי עמק הסיליקון, שהיא מתעבת".
כך חייהם מתנהלים באופן נטול זעזועים, הוא באקדמיה, היא בעיקר בבית. חיים טוב באופן כללי. הקשר עם הארץ דליל מאוד. ומרותי נושבת רוח של בוז ושל פרובינציאליות לכל מה שקשור בישראל או ישראלים. אלא שהגיל עושה את שלו, ולקראת הפרישה, מתחילים הפחדים, הגוף מתחיל לבגוד, הזכרון לא כמו שהיה. והחרדות משתלטות על חיי היום יום השלווים שלה.
"בלילה היא מסרבת לבוא לשכב לישון. במקום זה היא צופה לבדה בסרט אימה. עוד לא נפטרו מהטלוויזיה כפי שהבטיחה לעצמה. הסרט משעמם מאוד. איזה ערפדים. סרט לנוער. רק בגיל הזה אפשר לפחד מדברים שלא קיימים באמת. עוד לא יודעים שהחיים מפחידים הרבה יותר".

רותי חרדה מהשיטיון, מאיבוד היכולות הקוגנטיביות, מאיבוד הזיכרון והיכולת לזהות אנשים, מאיבוד צלם האנוש. השיטיון מבחינתה "הוא בושה. ביזיון. כתם על המת. חֶבֶל שאף אחד לא רוצה להזכיר בבית התלוי". הכתיבה טובה, מושחזת, מצליחה לתאר היטב את מחשבותיה של רותי שהיא אישה חכמה, שנונה, אבל לוקה במיזנטרופיה ומאוד בודדה. יש תחושה בקריאה שהסיפור מתקדם והולך לקראת איזה שיא, אבל התחושה שלי מהסיפור שאין שום שיא, יש רק תהליך הדרגתי ובלתי נמנע של כיליון שמחכה בעצם לכולנו. ואת זה מאיה ערד מטיבה לבטא.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על חשד לשיטיון