רותי (67) וגיורא (70) זוג הגר בקליפורניה נמצאים בשלב בו גיורא בשבתון אחרון, אבל למעשה בפנסיה. רותי כבר שנים לא עובדת, אבל ידעה להעסיק עצמה יפה. לזוג אין ילדים.
לחייהם נכנסת פתאום נטעלי, נכדה של מכר או קרוב של גיורא. היא מגיעה עם בן-זוגה בן לקפה ועוגה ועד מהרה מוצאת עצמה בביקורים פה ושם עד כדי מגורים בבית הזוג המבוגר כשהם נוסעים לאירופה.
אבל כל אלה תופסים את רותי מביטה בגיורא, במבט המעורפל שלו וחשד לשיטיון נכנס למחשבותיה ולא מרפה. תחילת הספר ממש לא נעימה לקריאה עם החשד הזה, שאיכשהו בא כמעט משום מקום, רק כי הזכירו אנשים מבוגרים אחרים שם החשד הוא כבר ממשי.
רותי בודקת את גיורא כל הזמן ומדי פעם קולטת שהוא אמנם לא צלול כבימים עברו, אבל שיטיון זה אולי לא. בכל זאת, הבחור בן 70, וממהנדס אוירונאוטיקה עבר ישירות לפנסיונר ופתאום נעלמו 120,000 דולר מהחשבון. עולמה של רותי חשך והיא מנסה להבין מה קרה, שהרי מבחינתה זה סימן ידוע לשיטיון.
ערד יודעת לפתח את הסיפור כהלכה ואף כי זה אינו מהטובים שלה, הוא עדיין סביר.

זהו הספר השלישי של מאיה ערד שקראתי בשנה וחצי האחרונות. הקודמים היו "שנים טובות" ו"קנאת סופרות". הספר הזה לא טוב כמו האחרים, אבל עדיין טוב מאוד. העלילה סובבת סביב זוג ישראלי (רותי וגיורא) שירד מהארץ לטובת הקריירה האקדמית של הבעל באוניברסיטת סטנפורד בחוף המערבי של ארה"ב. הבעל בשנת שבתון לפני יציאה לפנסיה, האישה עקרת בית. אין להם ילדים והם די מנותקים מהקהילה היהודית (או כל קהילה אחרת, לומר את האמת). חייהם משתנים כאשר היסטוריונית ישראלית צעירה, שיש קשר חזק בין משפחתה ובין הבעל, עוברת לאזור עם בן זוגה. האישה, רותי, חושדת שבעלה מתחיל לסבול מדמנציה (כמו אביו). במקביל, היא חוששת שהיא עצמה מפתחת פרנויה כמו סבתה.
הספר קצת חזרתי (אולי מתקשר לזקנה ולדמנציה?), וההתקדמות העלילתית לעתים מאוד איטית ולעתים נראית מהירה מדי. ועדיין- ספר חכם, רוב הזמן קולח, שנון כתמיד אצל ערד. מעלה נקודות מחשבה מעניינות על פערי הדורות, על הזדקנות, על הגירה, עולם האקדמיה, זכר השואה, הפער וההבדל בין הדורות מכל מיני בחינות (התנהגותית, מחשבתית, לשונית), ישראל מול ארה"ב כמובן ועוד. ישנה גם הסתכלות מעניינת על זוגיות ארוכת שנים, על הגשמה עצמית של אחד מבני הזוג אל מול תחושת החמצה של האחר. הזוג בסיפור הוא חשוך ילדים וגם הנושא הזה מקבל התייחסות מעניינת. בסופו של דבר, הספר נוגע בהמון נושאים מעניינים, והוא כתוב היטב. ישנם חלקים בהם זה מרגיש שהעלילה קצת תקועה או חוזרת על עצמה, אבל אני סיימתי אותו די מהר ונהניתי מהקריאה.

# # # לא נגעתי (רק נתתי כותרת) # # #




בשל תפוח
אבל כשהיא מגיעה הביתה, משהו מוזר. מכונית זרה חונה ממש ליד הכניסה. איזו הונדה סיוויק משומשת כהוגן. בחצר היא מבחינה בגיורא עומד מתחת לעץ התפוחים. היא מניחה את הסל שלה ומתקרבת. גיורא לא מבחין בה. הוא מביט למעלה. איוושה נעה בין ענפי העץ. גם היא מרימה את מבטה ומבחינה בבד צבעוני, כתום. אחרי רגע היא מבינה: חצאית. מתוכה יוצאות שוקיים שריריות, מוצקות, וכפות רגליים בסנדלים שטוחים.
תפוחים התגלגלו מהעץ למטה. גיורא תפס אותם בידיו והניח על הארץ.
"אתה מוכן? הנה אני זורקת לך עוד כמה..."
רק אז היא זיהתה את העומדת על העץ. נטעלי.
תמונה מוזרה ביותר. בעלה עומד ליד העץ, מתחת לחצאית של איזו אישה, מרצה אצלו באוניברסיטה, מכרת משפחה, ותופס תפוחים שהיא זורקת לו מהעץ שלהם. העץ שלה. היא מנסה להבין איך הגיעו הדברים לידי כך בשעה וחצי שנעדרה מהבית. כל השערה נראית לה משונה מהשנייה.
לבסוף קראה לגיורא. הוא הזדעזע, כאילו נתפס בקלקלתו. גם נטעלי ירדה מהעץ. פלא שהצליחה לטפס כל כך גבוה. "תיזהרי," קראה אליה, "אל תשברי את הענף."
"זה בסדר, חייכה אליה נטעלי אחרי שקפצה למטה, "אני לא עד כדי כך שמנה."
"לא, לא, מה פתאום," נבהלה, ממהרת להכחיש, אבל נטעלי כבר הסיטה את התלתלים הפרועים ממצחה ופנתה אליה: "היי רותי. מה שלומך? מה קורה?"
היא משתהה רגע לפני שהיא עונה. מה זה התחקיר הזה. נטעלי היא זו שחייבת לה הסברים. מה היא עושה על העץ שלה.
"בסדר גמור. מה קורה אצלך?"
"סבבה. עברתי אצלכם לקטוף קצת תפוחים."
"את זה אני רואה."
נטעלי מביטה בה, נבוכה. מבקשת להבין אם זו מין בדיחה, או שמא ביטוי של מורת רוח אמיתית, והיא מייד מתחרטת: לא הייתה צריכה להיחשף כך לפני נטעלי בכעסה.
"איזו שאלה," שמעה את גיורא. "יש המון תפוחים, אנחנו לא מצליחים להשתלט עליהם."
היא ירתה בו מבט זועם. מילא לתת תפוחים לנטעלי. אבל מה הוא קופץ ככה להגן עליה, להציג את זה כאילו היא זו שעושה להם טובה, מוכנה להקל עליהם את משא הפרי.
[...]
נטעלי הרימה את שתי שקיות הנייר הגדולות, הגדושות תפוחים, ובקושי השתרכה איתן עד לאוטו. אחת הידיות נקרעה, וגיורא התנדב לעזור לה לשאת אותן. הם פסעו זה לצד זו, כל אחד מחזיק שקית בשתי ידיים, צמוד ללב. שוב כעסה: לא עולה על דעתו של גיורא לשאת הביתה את סל המצרכים שהביאה היא.
היא נשבעת: כשייכנס הביתה לא תדבר איתו מילה. שיתחיל הוא. הוא חייב לה איזה הסבר על הפארסה הזאת. (עמ' 61-63)



נו, מה אתם אומרים?
על מה? על רותי, אלא מי?
איזו מחשבה אינסטינקטיבית חולפת לכם בראש?



רגע, אני כבר מקבלת את זה...
חיישני הטלקינזיס נכנסים לפעולה...
הנה, משהו כבר מגיע...
עוד שנייה...



ק
ל
(היי, לא לחסום את המחשבות!)
פ
(עוד מאמץ ריכוזי אחד ודי)
ט



קלעפטע!


קלטתי גם המהום של שיר. התאבו דעת בשל מה רגזתי? אני רגזתי בשל תפוח. (מעניין אם התפוח היה בשל.)


כן, אפשר לומר על רותי לביא שהיא קלעפטע.
אפשר לומר שהיא קטנונית, שהיא מחשבת, מחשבנת ומתחשבנת, שהיא מקמצת ומתקמצנת. שהיא קוטרית, רגנונית, רטנונית, רגזונית, טרחנית, חשדנית, נכלולית, פרנואידית, רדופה ואולי אפילו פסי... פסי-משהו. פסימיסטית. פסיכית. פסיכוטית לייט..
כן, אפשר לומר עליה את כל זה, אפילו צריך, והרוב יהיה נכון.
אבל בלי הפסיכוזות, כן? לא צריך להיסחף.
אבל אפשר וצריך ואפילו נכון לומר שהיא צודקת. הכל שאלה של מינון.
כי אם בחורה כמעט זרה (היא הכירה אותה לפני שנייה וחצי בערך) נענית להצעה מנומסת לקטוף לעצמה כמה תפוחים מהעץ שלה, וממלאת לעצמה שקים גדושים בלי שום בושה וללא שום מעצורים והתחשבות, ומחסלת לרותי כמעט את כל תנובת העץ שלה - זכותה של רותי להיות ככה.
ואם יש בעיה בהתנהלות הנ"ל, היא גם אצל נטעלי.
חצופה.

אבל כן, בגדול, רותי לביא היא סוג של קלעפטע.
וכמה שזה מענג ומרשים ומפעים לקרוא איך מאיה ערד יודעת לפרוט אותה לפרוטות בכמה שורות קצרות, לפעמים בחצי משפט, במילה אחת אפילו, ולהטמיע בגאונות את הסאב-פאנץ' בתוך התרחשויות יומיומיות זניחות שלולא הכתיבה הערדית היו יכולות להיות מאוד משעממות, תפלות, מייגעות וטרחניות.
למשל זה:

אם אין לחם יאכלו עוגות
היא זיהתה את המבט ששלח האיש הצעיר בצלחת העוגות. "קח," קירבה אליו את הצלחת, מחייכת לעצמה. "קח עוד אחת."
היא השתאתה למהירות שבה חטף את העוגה. הוא לא נראה זקוק לטיפה נוספת של עידוד. מייד הושיט יד שמנמנה וחפן בכפו עוגת שמרים במילוי קקאו. וזו אפילו לא הפרוסה השנייה שלו. השלישית או הרביעית. היא הפסיקה לספור. (עמ' 19)


והקלעפטעיות של רותי היא מבית. גם אחותה אילנה (ישראלית) היא כזו. תראו איך במשפט קצרצר אחד מאיה ערד עושה את זה. (מי צריך בדיחות על פולניות כשיש את רותי ואילנה?)

הכל נשאר במשפחה
"את יודעת," היא מספרת לאילנה, גאווה מסתננת לקולה, "כנראה שאני כבר לא נראית מפה. רק יום אני כאן וכבר פעמיים פנו אלי באנגלית."
"זה בגלל השיער," פוסקת אילנה. "כאן כולן צובעות. רק אמריקאיות משאירות לבן." (עמ' 252)


לכאורה יש בספר משולש. משולש שצלעותיו הן רותי, גיורא ונטעלי והספר מתאר את מערכת היחסים ביניהם. אבל למעשה יש ריבוע, כי הצלע הרביעית היא האישיות הייחודית של רותי, והיא זו שנותנת את הטון יותר מכולם גם יחד - אבל בלי להכביד.
(ואם זה לא מובן אז לרותי יש אישיות כל כך ייחודית ודומיננטית, כך שמגיעות לה שתי צלעות ולכן המשולש הפך לריבוע.)

נטעלי נכנסה בסערה לחייהם של רותי וגיורא, זוג יורדים ישראלים שחיים בקליפורניה. (יורדים מטעמים אקדמיים, כן? אבל עדיין יורדים).
גיורא מקבל אותה בחדווה מתפרצת אבל רותי אוכלת את עצמה. מה שהתחיל אצלה כחשד קטן וסביר בנטעלי, עבר לסלידה, התפתח לעוינות והגיע לתיעוב ושנאה של ממש עד למשבר דרמטי חמור. וכל זה מפני שלתחושתה של רותי נטעלי שומטת את הקרקע מתחת לזוגיות הבטוחה, האינטימית והמכונסת שלה וחותרת תחת שגרת הביחד-לבד שלה עם גיורא, שהתגבשו, התבססו והוכיחו את עצמם במשך כמעט חמישים שנות נישואים. מה שמעצים את הכל הוא החשד/חשש שלה שגיורא הוא כבר לא כתמול-שלשום.

יש משפט אחד שמישהו פה כתב על מאיה ערד ונחרט אצלי: מאיה ערד שונאת את הגיבורים שלה. אז נכון, מאיה ערד כתבה את רותי לביא באופן שעשוי להיתפס כמוקצן, אולי אפילו גרוטסקי ומחורפן, ובכל זאת אני כקוראת, מצאתי עצמי מבינה את רותי לאורך מרבית הדרך. ניסיתי להעמיד עצמי במקומה, לחשוב מה הייתי עושה בנעליה, איך הייתי מגיבה באותן סיטואציות ואילו מחשבות היו עוברות לי בראש, ומצאתי שהיא בסך הכל נוהגת בסבירות. היא מגנה על הטריטוריה שלה מפני הווייסע חייה שמאיימת עליה.

תמונות מחיי נישואים (זוג נשוי + אחת נטעלי)
[...] מייד כשיצאה נטעלי הוא שואל: "הזמנת אותם לחג ההודיה?"
"מה פתאום!"
מעצבן אותה שהוא שואל כאילו כבר הוסכם להזמין אותם. איזה מין דבר זה. לא דיברו על זה כלום. ומה דחוף לו כל כך, שלושה שבועות מראש.
"מחר נתקשר אליהם."
"רגע," התייצבה מולו, נכונה לריב, "מה זאת אומרת אנחנו מזמינים אותם? אנחנו דיברנו על זה? הסכמנו? בדקת שאין לנו תוכניות אחרות?"
"יש לנו תוכניות אחרות?"
"יש לי תוכניות לבלות ערב שקט בבית."
"אז אין לנו תוכניות."
היא מתרגזת. למה לשבת בבית לא נחשב תוכניות? כמו ניצה, שהייתה מתקשרת אליה בשנים הראשונות, משתגעת מבדידות: מה את עושה עכשיו. שום דבר. אז תבואי אלי.
"יש לי תוכניות לנוח. לא לבשל ארוחת חג הודיה לארבעה."
הוא נראה מאוכזב. "אני אעזור לך לבשל."
אם לא הייתה מרוגזת כל כך הייתה צוחקת. הוא! יבשל! מצד שני אולי זה לא רעיון כזה רע. אם יאכלו פעם אחת את האוכל של גיורא הם לא יחזרו יותר. מה הוא כבר יודע להכין. חביתה עם נקניק. אולי. (עמ' 116-117)


את הספר הזה של מאיה ערד קראתי שלוש, אולי ארבע פעמים. ואפילו לא ניסיתי לכתוב עליו כי ממה מתחילים בכלל? גם הפעם אני לא מרגישה שהיטבתי איתו. זה ממש לא ספר על קלעפטעיות! ולא רק שלדעתי הוא הספר הטוב ביותר שלה (הכי מצטיין בין מצטיינים) אלא שהוא גם ספר מכונן. אם תרצו - ספר הכנה לקראת הגיל השלישי.
היכולת של מאיה ערד הצעירה יחסית להיכנס בניואנסיות מדויקת לתוך הבית, הראש והלב של זוג מזדקן היא לא פחות ממופלאה.
או שאולי היא פשוט יעכנע בנשמתה.


(למי שלא יודע: גודל הצטֵטֵֶת כגודל האהבה אז בגלל זה ובין כה וקוך)

גיבור לא-אהוב עושים באהבה או לא עושים אותו בכלל. לי אסור לעשות גיבורה כמו רותי: אנוכית, כל-כך אנוכית שהייתי נוקמת בה בכל עמוד. רותי מרוכזת בעולם שלה ושל גיורא בעלה, תרכיז גיורותי מאה אחוז, ללא תוספת ילדים, שכנים, עמיתים, משפחה. הייתי מענישה אותה על ההתנתקות שלה מהארץ, מהקרובים שלה, מחברת בני-האדם בכלל, עושה אותה אומללה על שלא רצתה ילדים ודוחפת לכם את מוסר ההשכל: בנו משפחה, צרו קשרים, שימרו עליהם, כמה זה עלוב להגיע לגיל 70 בלי כל המעטפת הזו. אבל לא, רותי לא מתחרטת, גם לא גיורא, הם שמחים בעולם הפרטי שבנו לעצמם, בביתם היפה בארה"ב, קרוב לאוניברסיטה של גיורא, אי בודד של שני אנשים, מדינה חמישים ואחת. לי אסור אבל למאיה מותר, כי למרות שכל עמוד חושף עוד טפח ממרחב המחיה העצום שהגיבורה שלה צריכה, היא מתייחסת אליה בצורה הגונה. היא לא נותנת לה להתאבל על חיי הנוחות העצלים, על היעדר הילדים. היא מסדרת לה זוגיות לתפארת: חמישים שנות נישואין מאושרות ומספקות בבועת גיורותי, שרק החשד לשיטיון כמעט מצליח לפוצץ. היא נהנית מטיולים, מעשיית עוגות ויוגות, ובסך הכל האתגר הגדול בחייה, עד להתעוררות החשדות, הוא להתחמק מהשכנה הפטפטנית. אבל מה שהכי יפה זה האופן בו היא מסבירה אותה, עד שאפילו האישיות המלבבת הזו לא לגמרי בלתי-נסבלת. מאיה עשתה אותה באהבה, רואים.

את חשד לשיטיון קראתי בריפיון. ריפיון המוח והגוף. לא צריך יותר מזה בשבילו: הוא קליל, מהנה מאד, והחשדות מוסיפים לו מתח עדין. הוא נקרא במהירות, לא דורש מאמץ וכמעט לא מלמד כלום, אבל זה לא הופך אותו לשיטיוני, כי גם בשפה פשוטה שבפשוטות וקלילה שבקלילות אפשר לנתח אישיות כמו רותי בצורה מרשימה, ועל הדרך לגעת בעוד כמה נושאים כמו זיקנה, פערי דורות, נשים במטבח או באקדמיה, יחסי ישראלים ויורדים וטיפלה שואה. אני לא יודעת אם למאיה יש ילדים, אבל אם ספר הוא כמו ילד אז אני שמחה שהיא חושבת שילדים זה שמחה.

נסתרות דרכי הספריה שלנו.
אין לדעת מהו האלגוריתם הייחודי לפיו מחליטים שם לקנות ספרים חדשים.
רוב הזמן, הספריה מתחדשת בספרים חדשים, שיצאו זה עתה.
אבל מדי פעם - צץ שם ספר שיצא לפני כמה שנים ועכשיו פתאום נזכרו בו, מי יודע למה.
חיכיתי לראות את הספר הזה בספריה מהרגע שיצא, התייאשתי - ואז הוא הגיע.

הספר מתרחש בארה"ב, על רקע אקדמי, וגיבוריו הם ישראלים לשעבר.
רותי וגיורא הם זוג מבוגר, גיורא זה עתה פרש מעבודתו כפרופסור, רותי נשארה כל השנים בבית.
לא, לא כדי לגדל את הילדים, מאחר ואין להם כאלו, אלא בעיקר כי ויתרה על שאיפותיה האקדמיות ולא היה להם צורך כלכלי ביציאה שלה לעבודה.
רותי חושדת שגיורא מתחיל לפתח דמנציה ועוקבת אחריו בחרדה, מנסה לפענח את השינויים בחייהם.
אבל יותר משעוסק הספר בשיטיון ופחד ממנו הוא עוסק בהזדקנות בכלל.
בזמן שאינו עוצר, שחולף, חומק, נוזל, ללא הפסקה.
בהיותינו בני חלוף.
זוג צעיר, ישראלי, מגיע לקליפורניה והקשר שלהם עם רותי וגיורא מערער את חייה של רותי.
הקשר הזה גם מאפשר לספר, ולרותי, לפתח מודעות לפער הדורות:
הדור שלהם - שגדל בתקופת הצנע, שהאמין בשליטה ברגשות, לא האמין בדכאון, דור בו היה מקובל שנשים אינן יוצאות לעבוד, שגברים מפרנסים, לעומת הדור הבא, הנוהג להתחבק ולהתנשק בכל פגישה אקראית, מחצין ומפגין רגשות בלי הפסקה, מאמין בשותפות בין בני זוג וביציאת נשים לעבודה.
אבל הפער הזה אינו נבחן כשלעצמו אלא כדוגמה, כנקודה על רצף הזמן, של חילופי הדורות.
כשרותי יושבת בהרצאה, והמרצה מזכיר את מבצע קדש, רותי קולטת שהיא היחידה בחדר שיש לה זכרונות מאותה מלחמה.
במקביל, היא נזכרת בסיטואציה בה נכחה כצעירה, כאשר הוזכרה מלחמת העולם הראשונה - ואחת הנשים אמרה בפליאה לבעלה כי הם היחידים הזוכרים את המלחמה הזו...
כמה צעירה ובת אלמוות הרגישה אז, וכמה בת חלוף היא מרגישה כעת.

לרותי ולגיורא אין ילדים.
העובדה הזו משתלבת היטב בחייהם הבודדים להפליא, בבועה הפרטית שיצרו לעצמם, אבל היא גם מחזקת את התחושה החזקה של הסוף המתקרב, של היותם בני חלוף.
ילדים מחברים אותנו להמשך, להלאה, שכבר לא נהיה בו.
חסרונם - מחזק את התחושה של היותינו סופיים, בני חלוף.
זה מודגם בספר בסיטואציה בה רותי וגיורא יושבים עם חבורה של צעירים והם נזכרים בנוסטלגיה בתוכניות טלויזיה של ילדותם, ומשווים אותם למה שיש היום.
לרותי - אין מושג על מה הם מדברים, כמובן. כשהיא היתה ילדה עוד בכלל לא היתה טלויזיה בארץ...
אבל לו היו לה ילדים - אולי כן היתה מכירה את תוכניות הטלויזיה עליהם דיברו, כשם שהם מכירים את תוכניות הטלויזיה בהם צופים ילדיהם.
כי ילדים מחברים אותך לדור הבא גם במובן הטכני - הדור הבא גדל אצלך בבית, וגם במובן המהותי - משהו ממך ישאר אחרי שתלך.
לרותי אין דבר מכל זה.

נושא נוסף שמטופל בספר הוא השואה.
גיורא הוא ניצול שואה.
רותי לא יודעת דבר על עברו. כשהם הכירו - דיבורים על השואה לא היו באופנה.
רותי לא רצתה לשמוע, גיורא לא רצה לספר.
בין השורות אפשר להבין כי הבועה הפרטית שיצרו להם רותי וגיורא, כשעזבו את מולדתם ובנו חיים חדשים ובודדים בארה"ב, נובעת גם מבושה מסויימת שרותי חשה. גיורא הוא לא "חבר'המן", לא אחד מהחבר'ה, גלותי כזה.
גיורא חיזר אחריה, זכה בה, הצברית, הישראלית. אולי לא נוח היה לה, לחיות איתו בצפיפות הישראלית, שם היה מתגלה בנחיתותו.
אולי היה נוח יותר לנפנף מרחוק בניצחונה: היא זכתה בגבר מצליח, פרופסור, חיה בחו"ל.

הספר כתוב נהדר, מרתק, השפה שלו אינה פיגורטיבית, שפה פשוטה ויפה, מדוייקת.
לרותי ישנם ביטויים ומטבעות לשון ישנים שהיא זוכרת מהארץ, שכבר אינם בשימוש, והיא מתקשה להתרגל לעברית המודרנית שבפיהם של הישראלים שזה עתה הגיעו. השימוש בסגנונות השונים של השפה, תשומת הלב לניואנסים, מוסיפים יופי לספר.

סיום הספר (וכאן יבוא ספוילר, מומלץ לדלג אם טרם קראתם)
הוא לכאורה אופטימי: רותי מבינה שטעתה בחשדותיה כלפי גיורא, אוזרת כוחות להמשיך הלאה.
אבל למעשה, החשדות שהטריפו את דעתה לאורך הספר, התאוריות המופרכות, הפרנויה - כולם מצביעים על כך שהיא עצמה זו שמפתחת דמנציה, המגיעה לעיתים קרובות יחד עם פרנויה. כמה עצוב.

"...את כולן היא שונאת. את בנות העשרים והשלושים. אין אפילו צורך להסביר. וגם את בנות הארבעים, עדיין נשים לכל דבר, מיניות, מושכות, שנהנות להתלונן בקולי קולות "הלך לי הגוף, אני כבר חירבע." ועוד יותר מהן את בנות החמישים שמתפנקות, כאילו המציאו משהו, אוף, זה משהו נושא המנופאוזה, יש לי גלי חום, אוי, אני משתגעת... ועוד יותר מזה היא שונאת את הזקנות. בנות השבעים וחמש והשמונים וחמש והתשעים... מדגימות בגופן את מה שעוד צפוי לבוא. הליכונים ומפרקים הרוסים ושיטיון – מושיטות ידיים לסחוב גם אותה כמה שיותר עמוק לקבר..." עמ' 220

רותי וגיורא לביא, הם יורדים. מהסוג שפעם קראו להם "נפולת של נמושות". כאלה שניתקו את רוב קשריהם עם המולדת הישנה ובנו את חייהם בארצות הברית. גיורא, בן השבעים נמצא על סף פרישה ממשרתו כפרופסור לאווירונאוטיקה ורותי בת השישים ושמונה היא עקרת בית, בעלת תואר שני בספרות. שניהם עופות מוזרים, לא הכו שורשים, לא התחברו לקהילה, אאוטסיידרים שמרוכזים בעצמם ואחד בשני. לכאורה הם לא צריכים אף אחד. במשך ארבעים שנים לא חשו צורך לא במשפחה ולא בחברים והתמקדו בטיפוח הזוגיות, הקריירה, הגינה והמטבח, כל אחד בתחומו. מאותה סיבה גם לא עשו ילדים. לא חשו צורך להרוס את מה שעובד כל כך יפה. עתה, לאחר קריירה מפוארת, עומד גיורא לפרוש ורותי מקווה לזכות לעשר, אולי חמש עשרה שנות של טיולים על החוף, ישיבה במרפסת וקטיף פירות בחצר האחורית. עם זאת רותי לא שקטה. היא חושדת. חושדת שגיורא מתחיל להראות סימנים מוקדמים של שיטיון והיא נחושה בכל כוחה למנוע ממנו את הביזיון של המחלה, כפי שהבטיחו אחד לשנייה לפני שנים. גיורא מצדו לא מקל על החששות של רותי. הוא מזניח את העבודה, הופך להיות מפוזר יותר, מאבד ושוכח דברים והיא לא בטוחה האם מדובר בסימני זיקנה רגילים או בטרום שיטיון. כאילו לא די לה לרותי בחששות שלה, נכנס לחייהם לפתע זוג נוסף, נטעלי, מרצה צעירה, בת של חברת ילדות של גיורא ובן, בן זוגה. שני הצעירים שונים מהם כל כך, קולניים, בעלי עודף בטחון עצמי, חטטניים. בעיניה של רותי הם מהווים את כל חולייה של ההוויה הישראלית, הבלתי מנומסת והנדחפת לעניינים פרטיים לא להם. הזוג הצעיר מערער את שלוותם ואת חיי הנישואין של זוג המבוגרים, שעשורים רבים היו יציבים כסלע.

מאיה ערד בורכה בכישרון לתאר תמונה אמיתית. היא מוליכה את הקוראים בנבכי נפשה של רותי. הפחד מהזדקנות, הפחד לאבד אדם אהוב. חוסר שייכות, חרטות. אנו עדים לתהליכים שמתעצמים כמו כדור שלג. מחוסר פרגון, דרך קנאה עד לפרנויה של ממש.
אפשר לומר על רותי שהיא דמות מעצבנות. אישה אנוכית, מרירה, מיזנטרופית. אך בד בבד אפשר להבין אותה ולהזדהות עם הכנות שלה והפחדים שלה. אישית, חשתי חמלה כלפיה והצלחתי לסלוח לה על המגרעות הרבות.

גיורא ורותי, ישראלים לשעבר בני שבעים ללא ילדים החיים עשורים בקליפורניה. מומחה לאווירונאוטיקה, מבוסס באוניברסיטה והיא מבלה זמנה בתחזוקת הבית, קניות וחוגים אחרי שהפסיקה לעבוד לפני שנים. בית גדול, עצי פרי, על פניו חיים טובים. פינתם השקטה והאהובה.
היא מתחילה לחשוד שבעלה לוקה בשיטיון (דמנציה) מוקדם. סימנים קטנים. פה שוכח את המפתחות, שם מתבלבל במקום חדרו החדש באוניברסיטה, לא מסתדר בסוּפּר הענק. אבל אולי זה כלום, מנין לה. בכל זאת, בן שבעים. שוכחים, קורה. או שלא?
רותי והעולם לא מסתדרים. שיעורי היוגה מתחילים להעיק כשלמדריכה נכנס לראש ג'וק של שטויות רוחניות מהמזרח. היא לא מבינה את הדורות הצעירים. כשהיתה ילדה מה היה להם, ילידי הארץ ואירופה שעלו. דירה פצפונת בדמי מפתח, אוכל במשורה, צנע ומחסור והתמודדו. וכאן, בתי ענק. כל אחד חייב 'ספייס'. ילדים ידעו להתנהג ואם לא- סטירה חינוכית וזהו. ועכשיו, הילד מקטר וההורים ה'מודרניים' ממהרים לרַצות בפוצי-מוצי.
זועמת על בני העשרים פלוס שעשו הון מִסַחַר שטויות ברשת, בעוד גיורא המבריק בתחומו חי על משכורת.
בנות ה'בייבי בום' עם שגעון האנטי אייג'ינג ונוגדי חמצון, בנות הארבעים עדיין נוטפות בַּשלוּת וחטובות אבל "בחיי, הגוף שלי חירבע" (במקור).
רדופת חששות, לא בטוחה מה נכון-הוא זוכר מה קרה לפני 40 שנה אבל עדיין מפגין סימנים מחשידים, שנתה נודדת בשל פחדיה 'מה אם אמות לפניו, אין לו מושג איך מתחזקים בית'- נכנסת לחייהם נטעלי, צעירה ישראלית שיכולה להיות בתם. שנוררית חצופה, באה לקטוף תפוחים מהעץ בגינתם וממלאת שקיות בכמות מסחרית. כשהיא ובן זוגה באים לארוחה לאחר שהוזמנו ('אנחנו צמחונים' וצריך לבשל להם במיוחד) הם בולסים כחזירים. מבחינת רותי, הוא דביל מובטל חסר טאקט שדוגר על לימודים ומנסה, כאילו, למצוא עבודה.
'המציאה' של נטעלי היא מכנה אותו בלגלוג בינה לבין עצמה.
והמצב מחמיר כשבראייתה גיורא מניח לנטעלי להתעלק, להשתלט. באים ומתנהגים כטפילים, בלי תודה. טינתה של רותי מגיעה לשיא כשהם טסים לנפוש בפריז וגיורא, על דעת עצמו, נותן למופקרת (במקור) ו'למציאה' לגור חינם בביתם. מה קרה לו? התאהב? רואה בה את הבת שמעולם לא היתה לו? פשוט מנצלת אותו ואת חולשות האנוש שלו? קלפטע קטנה, הנמסיס שלה. מסובבת אותו ומבוגר נוסף בעל בקתה על האצבע הקטנה.
-כשאחותה מזמינה אותה ארצה לחתונת בנה היא זרה. דודה רותי הקשישה שלא ממש מכירה את ילדי אחותה. ישראל הישנה והטובה איננה. שלושה מגדלי ענק צצו בתל אביב. הרחובות שהכירה כנערה השתנו. דוחק וצפיפות. קיוסקים שמכרו גזוז הפכו לפיצוציות ענק. חתונות הפכו להפקה מטורפת בהון עתק, איפה ימי הרבע עוף ובורקס.
אבל ההלם האמיתי מחכה לה כשהיא חוזרת הביתה.
הזוג האוהב מזה חמישים שנה עולה על מסלול התנגשות כשהמציאות מכה בעוצמה. האם עוד אפשר לאחות את השבר, להחזיר את האמון?
ספר על אהבה, פחדים, אמון ושברו, פער דורות, הבדלי תפיסות ומנטליות. עולם שנעלם ואיננו ואחר תופס את מקומו. מאיה ערד בסגנונה המיוחד ולא חוששת מהתבטאויות בּוטות בצד ביטויים נוסטלגיים המעלים חיוך- 'מבין כמו חמור במרק פירות' ו'מביט כתרנגול בבני אדם'.

זהו הספר הראשון של מאיה ערד שאני קורא, בהמלצת חברים פה בסימניה. לא התאכזבתי. סיפור טוב שהולך ומשתבח עם התקדמותו.
הרקע פשוט ונטול דרמות. בעל ואישה לקראת גיל השבעים לחייהם. מה שנקרא 'יורדים'. כבר ארבעה עשורים הם גרים בארה"ב. הזוגיות שלהם מאוד טוטלית, בלי ילדים, בלי הרבה חברים, רק היא והוא.

רותי בחרה בגיורא , מהנדס, מסודר, אחראי, ונאמן: "כן, אז אולי לא נראה כזו אטרקציה. בחור טוב, מסודר. כבר מהנדס. ומצד שני, מה שאז קראו 'לא חברה'מן'. לא ממש עולה חדש אמנם, אבל גם לא צבר. לא מהתנועה. לא קצין. לא מכיר את כל השירים שכולם שרים ולרקוד לא יודע בכלל. ביישן. גמלוני קצת. אבל היא ראתה מעבר לזה. ראתה את העתיד. העתיד המקצועי שלו. החיים המשותפים של שניהם. היא ידעה. קנתה בזול מניות שהכפילו את ערכן פי כמה, היא מוצאת את עצמה משתמשת במונחי עמק הסיליקון, שהיא מתעבת".
כך חייהם מתנהלים באופן נטול זעזועים, הוא באקדמיה, היא בעיקר בבית. חיים טוב באופן כללי. הקשר עם הארץ דליל מאוד. ומרותי נושבת רוח של בוז ושל פרובינציאליות לכל מה שקשור בישראל או ישראלים. אלא שהגיל עושה את שלו, ולקראת הפרישה, מתחילים הפחדים, הגוף מתחיל לבגוד, הזכרון לא כמו שהיה. והחרדות משתלטות על חיי היום יום השלווים שלה.
"בלילה היא מסרבת לבוא לשכב לישון. במקום זה היא צופה לבדה בסרט אימה. עוד לא נפטרו מהטלוויזיה כפי שהבטיחה לעצמה. הסרט משעמם מאוד. איזה ערפדים. סרט לנוער. רק בגיל הזה אפשר לפחד מדברים שלא קיימים באמת. עוד לא יודעים שהחיים מפחידים הרבה יותר".

רותי חרדה מהשיטיון, מאיבוד היכולות הקוגנטיביות, מאיבוד הזיכרון והיכולת לזהות אנשים, מאיבוד צלם האנוש. השיטיון מבחינתה "הוא בושה. ביזיון. כתם על המת. חֶבֶל שאף אחד לא רוצה להזכיר בבית התלוי". הכתיבה טובה, מושחזת, מצליחה לתאר היטב את מחשבותיה של רותי שהיא אישה חכמה, שנונה, אבל לוקה במיזנטרופיה ומאוד בודדה. יש תחושה בקריאה שהסיפור מתקדם והולך לקראת איזה שיא, אבל התחושה שלי מהסיפור שאין שום שיא, יש רק תהליך הדרגתי ובלתי נמנע של כיליון שמחכה בעצם לכולנו. ואת זה מאיה ערד מטיבה לבטא.

אני אוהבת פרוזה ישראלית מקורית, כך שמיד אחרי שאני מסיימת את הקריאה בפרוזה מתורגמת,ואחרי שאני נחשפת למחוזות בניכר ולמיטב הסופרים הזרים, אני תמיד ניגשת בהתרגשות לשלוף מהספרייה שלי העמוסה כל טוב ספר חדש משלנו. זו מן תחושה מתוקה של לחזור הביתה. כמו מחיאות הכפיים של נוסעי "אל-על" לקראת הנחיתה בבן-גוריון.
הפעם, החזרה שלי הייתה למאיה ערד,ולביתם של גיבוריה גיורא ורותי בקליפורניה, שם הם גרים כבר יותר מארבעה עשורים. יורדים ישראלים אקדמאים, על סף פרישה לגמלאות, שהעסיקו אותי במהלך כל השבוע האחרון לסירוגין ובהפסקות, כי אחרי כל פרק הרגשתי שאני פשוט חייבת לקחת הפסקה מכולם לצנן את הכעס ואת האי-נוחות שהרגשתי,ולמתן את הכינויים הלא-מחמיאים שהעפתי באוויר ביני לביני כמעט אחרי כל עמוד שנקרא.
אז נגיד שספר צריך בין השאר, להציב מולנו מראה, שלא תמיד מחמיאה לנו, כי אנחנו מוצאים את עצמנו או חושבים שנמצא בעתיד את עצמנו איפה שהוא שם בעלילה או בין המילים או בין המחשבות הזדוניות שרוחשות בתאים האפלים במוחנו, בחלק המודע והתת-מודע ואפילו בזה הקדמון, ושגיורא, פרופסור לאווירונאוטיקה בדימוס שמתנהג רוב הזמן כפלגמט מזכיר לנו את "ההוא" ו"ההיא" הקרוב או הרחוק יותר שלנו וגם רותי אשתו ה"פולניה" והמעצבנת מזכירה לנו את מי שהיא מזכירה, וגם נטעלי ובן זוגה (זוג צעירים שחבר אליהם שיכול להיות בגיל הילדים שאין להם) שנתפסים כטיפוסים חסרי טאקט בעליל, מזכירים לנו זוגות רבים אחרים... ובכלל כל הסיפור על החשד האובססיבי של רותי לתחילת שיטיון אצל גיורא או ליתר דיוק לטרום טרום שטיון - נורא, אבל נורא מעצבן.
וגם אם אני אחשוב על ניסיונה של מאיה ערד לגעת בעצם בעצבים החשופים שלנו, בפחדים ובבגידת הגוף והנפש, איך שהוא, אף אחד מארבעת הטיפוסים שמככבים אצלה בסיפור לא הצליח לעורר אצלי איזו שהיא אמפתיה. ובכל זאת זהו ספר שכתוב יוצא מהכלל, ומחזיק את הקורא בהתרגשות מתמדת, עובדה שלא יכולתי להניח אותו מהיד ואחרי כל אתנחתא שעשיתי חזרתי אליו מאותגרת מחדש, כמו צופה בזירת אגרוף שמחכה בציפייה דרוכה למכת ה"נוק-האוט" המתבקשת להינתן.
ארבעה כוכבים בטח מגיעים לה.