ביקורת ספרותית על חשד לשיטיון מאת מאיה ערד
ספר בסדר

---

המנון לעליבות האנושית? לעליבות הישראלית? לעליבות הישראלים היורדים או מרצים מזדקנים בקמפוס? נראה שהספר עונה על כל אלה, ועוד.
הספר כתוב מפיה של רות, ישראלית לשעבר בת 68 שחיה בקליפורניה מעל ארבעה עשורים, עם בעלה, מרצה באוניברסיטה על סף פרישה. רות מרגישה שינוי בהתנהגות בעלה ועוקבת בכפייתיות אחרי כל סימן מחשיד להתפתחות שיטיון.
אין ספרים רבים הכתובים מנקודת מבט של אנשים זקנים ואולי טעיתי כשציפיתי ליותר. ציפיתי שחשבון הנפש יהיה אמתי יותר, שלגיבורה יהיו מחשבות מעניינות יותר ולא קטנוניות כל כך. בכל זאת, רות סיימה תואר שני בספרות בהצטיינות ועמדה להמשיך לדוקטורט, אבל ויתרה כדי לאפשר לבעלה להתקדם בחו"ל. על רקע זה הייתי מצפה שיהיה לה איזשהו עניין רוחני, שתקרא משהו, שתעשה משהו משמעותי בחייה, אבל לא. העיסוקים העיקריים שלה הם שימור עצמי גופני ושימור מראית עין של זוגיות. החששות הגדולים שלה הם בגידת הגוף ובעיות כלכליות. מראית עין של זוגיות, כיוון שבמשך הספר מתברר שרות וגיורא בעלה אינם חולקים ביניהם דברים רבים. רק כשמגיעה ילדה לביתם כדי לראיין את גיורא על חוויותיו כניצול שואה שומעת רות לראשונה פרטים על ילדותו. מה עשיתם במשך 48 שנות נישואים? הרי אפשר היה לחלוק קצת בכאב, לנסות להכיר זה את זה, ובפרט שלא נולדו ילדים שיכלו להפריע לשיחות נפש.
מה שרות עשתה במשך כל השנים הללו היה לבשל ולאפות, במיוחד לאפות. היה מתבקש לצרף מתכונים (אם אפשר הייתי בשמחה מנסה את סלט התרד והחמוציות, או את עוגת השוקולד עם המלח הגס בציפוי). אבל השיא הוא במפגש עם פול, המרצה שהתאלמן לאחרונה, שבו מוזכרת אשתו בזכות עוגיות שידעה להכין, ולאחר מותה לא מצליחים לשחזר אותן. הרי מה יכלה אשתו של פול לעשות במשך השנים?

רות עשתה לכל אורך הדרך בחירות שלא מתאימות לי, כך שאפשר לחשוד בי בהטיה שלילית מוקדמת כלפיה, אבל הייתי מוכנה להתייחס אליה באופן יותר אובייקטיבי אילו הייתי מרגישה שיש במחשבותיה קורטוב של חשבון נפש של אמת, תחושה של החמצה.

» ביקורות נוספות של נוריקוסאן
» ביקורות נוספות על חשד לשיטיון