ביקורת ספרותית על חשד לשיטיון מאת מאיה ערד
ספר טוב

---

גיבור לא-אהוב עושים באהבה או לא עושים אותו בכלל. לי אסור לעשות גיבורה כמו רותי: אנוכית, כל-כך אנוכית שהייתי נוקמת בה בכל עמוד. רותי מרוכזת בעולם שלה ושל גיורא בעלה, תרכיז גיורותי מאה אחוז, ללא תוספת ילדים, שכנים, עמיתים, משפחה. הייתי מענישה אותה על ההתנתקות שלה מהארץ, מהקרובים שלה, מחברת בני-האדם בכלל, עושה אותה אומללה על שלא רצתה ילדים ודוחפת לכם את מוסר ההשכל: בנו משפחה, צרו קשרים, שימרו עליהם, כמה זה עלוב להגיע לגיל 70 בלי כל המעטפת הזו. אבל לא, רותי לא מתחרטת, גם לא גיורא, הם שמחים בעולם הפרטי שבנו לעצמם, בביתם היפה בארה"ב, קרוב לאוניברסיטה של גיורא, אי בודד של שני אנשים, מדינה חמישים ואחת. לי אסור אבל למאיה מותר, כי למרות שכל עמוד חושף עוד טפח ממרחב המחיה העצום שהגיבורה שלה צריכה, היא מתייחסת אליה בצורה הגונה. היא לא נותנת לה להתאבל על חיי הנוחות העצלים, על היעדר הילדים. היא מסדרת לה זוגיות לתפארת: חמישים שנות נישואין מאושרות ומספקות בבועת גיורותי, שרק החשד לשיטיון כמעט מצליח לפוצץ. היא נהנית מטיולים, מעשיית עוגות ויוגות, ובסך הכל האתגר הגדול בחייה, עד להתעוררות החשדות, הוא להתחמק מהשכנה הפטפטנית. אבל מה שהכי יפה זה האופן בו היא מסבירה אותה, עד שאפילו האישיות המלבבת הזו לא לגמרי בלתי-נסבלת. מאיה עשתה אותה באהבה, רואים.

את חשד לשיטיון קראתי בריפיון. ריפיון המוח והגוף. לא צריך יותר מזה בשבילו: הוא קליל, מהנה מאד, והחשדות מוסיפים לו מתח עדין. הוא נקרא במהירות, לא דורש מאמץ וכמעט לא מלמד כלום, אבל זה לא הופך אותו לשיטיוני, כי גם בשפה פשוטה שבפשוטות וקלילה שבקלילות אפשר לנתח אישיות כמו רותי בצורה מרשימה, ועל הדרך לגעת בעוד כמה נושאים כמו זיקנה, פערי דורות, נשים במטבח או באקדמיה, יחסי ישראלים ויורדים וטיפלה שואה. אני לא יודעת אם למאיה יש ילדים, אבל אם ספר הוא כמו ילד אז אני שמחה שהיא חושבת שילדים זה שמחה.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על חשד לשיטיון