ביקורת ספרותית על חשד לשיטיון מאת מאיה ערד
ספר מעולה

---

"...את כולן היא שונאת. את בנות העשרים והשלושים. אין אפילו צורך להסביר. וגם את בנות הארבעים, עדיין נשים לכל דבר, מיניות, מושכות, שנהנות להתלונן בקולי קולות "הלך לי הגוף, אני כבר חירבע." ועוד יותר מהן את בנות החמישים שמתפנקות, כאילו המציאו משהו, אוף, זה משהו נושא המנופאוזה, יש לי גלי חום, אוי, אני משתגעת... ועוד יותר מזה היא שונאת את הזקנות. בנות השבעים וחמש והשמונים וחמש והתשעים... מדגימות בגופן את מה שעוד צפוי לבוא. הליכונים ומפרקים הרוסים ושיטיון – מושיטות ידיים לסחוב גם אותה כמה שיותר עמוק לקבר..." עמ' 220

רותי וגיורא לביא, הם יורדים. מהסוג שפעם קראו להם "נפולת של נמושות". כאלה שניתקו את רוב קשריהם עם המולדת הישנה ובנו את חייהם בארצות הברית. גיורא, בן השבעים נמצא על סף פרישה ממשרתו כפרופסור לאווירונאוטיקה ורותי בת השישים ושמונה היא עקרת בית, בעלת תואר שני בספרות. שניהם עופות מוזרים, לא הכו שורשים, לא התחברו לקהילה, אאוטסיידרים שמרוכזים בעצמם ואחד בשני. לכאורה הם לא צריכים אף אחד. במשך ארבעים שנים לא חשו צורך לא במשפחה ולא בחברים והתמקדו בטיפוח הזוגיות, הקריירה, הגינה והמטבח, כל אחד בתחומו. מאותה סיבה גם לא עשו ילדים. לא חשו צורך להרוס את מה שעובד כל כך יפה. עתה, לאחר קריירה מפוארת, עומד גיורא לפרוש ורותי מקווה לזכות לעשר, אולי חמש עשרה שנות של טיולים על החוף, ישיבה במרפסת וקטיף פירות בחצר האחורית. עם זאת רותי לא שקטה. היא חושדת. חושדת שגיורא מתחיל להראות סימנים מוקדמים של שיטיון והיא נחושה בכל כוחה למנוע ממנו את הביזיון של המחלה, כפי שהבטיחו אחד לשנייה לפני שנים. גיורא מצדו לא מקל על החששות של רותי. הוא מזניח את העבודה, הופך להיות מפוזר יותר, מאבד ושוכח דברים והיא לא בטוחה האם מדובר בסימני זיקנה רגילים או בטרום שיטיון. כאילו לא די לה לרותי בחששות שלה, נכנס לחייהם לפתע זוג נוסף, נטעלי, מרצה צעירה, בת של חברת ילדות של גיורא ובן, בן זוגה. שני הצעירים שונים מהם כל כך, קולניים, בעלי עודף בטחון עצמי, חטטניים. בעיניה של רותי הם מהווים את כל חולייה של ההוויה הישראלית, הבלתי מנומסת והנדחפת לעניינים פרטיים לא להם. הזוג הצעיר מערער את שלוותם ואת חיי הנישואין של זוג המבוגרים, שעשורים רבים היו יציבים כסלע.

מאיה ערד בורכה בכישרון לתאר תמונה אמיתית. היא מוליכה את הקוראים בנבכי נפשה של רותי. הפחד מהזדקנות, הפחד לאבד אדם אהוב. חוסר שייכות, חרטות. אנו עדים לתהליכים שמתעצמים כמו כדור שלג. מחוסר פרגון, דרך קנאה עד לפרנויה של ממש.
אפשר לומר על רותי שהיא דמות מעצבנות. אישה אנוכית, מרירה, מיזנטרופית. אך בד בבד אפשר להבין אותה ולהזדהות עם הכנות שלה והפחדים שלה. אישית, חשתי חמלה כלפיה והצלחתי לסלוח לה על המגרעות הרבות.

» ביקורות נוספות של נתי ק.
» ביקורות נוספות על חשד לשיטיון