ביקורת ספרותית על חשד לשיטיון מאת מאיה ערד
ספר טוב

---

נסתרות דרכי הספריה שלנו.
אין לדעת מהו האלגוריתם הייחודי לפיו מחליטים שם לקנות ספרים חדשים.
רוב הזמן, הספריה מתחדשת בספרים חדשים, שיצאו זה עתה.
אבל מדי פעם - צץ שם ספר שיצא לפני כמה שנים ועכשיו פתאום נזכרו בו, מי יודע למה.
חיכיתי לראות את הספר הזה בספריה מהרגע שיצא, התייאשתי - ואז הוא הגיע.

הספר מתרחש בארה"ב, על רקע אקדמי, וגיבוריו הם ישראלים לשעבר.
רותי וגיורא הם זוג מבוגר, גיורא זה עתה פרש מעבודתו כפרופסור, רותי נשארה כל השנים בבית.
לא, לא כדי לגדל את הילדים, מאחר ואין להם כאלו, אלא בעיקר כי ויתרה על שאיפותיה האקדמיות ולא היה להם צורך כלכלי ביציאה שלה לעבודה.
רותי חושדת שגיורא מתחיל לפתח דמנציה ועוקבת אחריו בחרדה, מנסה לפענח את השינויים בחייהם.
אבל יותר משעוסק הספר בשיטיון ופחד ממנו הוא עוסק בהזדקנות בכלל.
בזמן שאינו עוצר, שחולף, חומק, נוזל, ללא הפסקה.
בהיותינו בני חלוף.
זוג צעיר, ישראלי, מגיע לקליפורניה והקשר שלהם עם רותי וגיורא מערער את חייה של רותי.
הקשר הזה גם מאפשר לספר, ולרותי, לפתח מודעות לפער הדורות:
הדור שלהם - שגדל בתקופת הצנע, שהאמין בשליטה ברגשות, לא האמין בדכאון, דור בו היה מקובל שנשים אינן יוצאות לעבוד, שגברים מפרנסים, לעומת הדור הבא, הנוהג להתחבק ולהתנשק בכל פגישה אקראית, מחצין ומפגין רגשות בלי הפסקה, מאמין בשותפות בין בני זוג וביציאת נשים לעבודה.
אבל הפער הזה אינו נבחן כשלעצמו אלא כדוגמה, כנקודה על רצף הזמן, של חילופי הדורות.
כשרותי יושבת בהרצאה, והמרצה מזכיר את מבצע קדש, רותי קולטת שהיא היחידה בחדר שיש לה זכרונות מאותה מלחמה.
במקביל, היא נזכרת בסיטואציה בה נכחה כצעירה, כאשר הוזכרה מלחמת העולם הראשונה - ואחת הנשים אמרה בפליאה לבעלה כי הם היחידים הזוכרים את המלחמה הזו...
כמה צעירה ובת אלמוות הרגישה אז, וכמה בת חלוף היא מרגישה כעת.

לרותי ולגיורא אין ילדים.
העובדה הזו משתלבת היטב בחייהם הבודדים להפליא, בבועה הפרטית שיצרו לעצמם, אבל היא גם מחזקת את התחושה החזקה של הסוף המתקרב, של היותם בני חלוף.
ילדים מחברים אותנו להמשך, להלאה, שכבר לא נהיה בו.
חסרונם - מחזק את התחושה של היותינו סופיים, בני חלוף.
זה מודגם בספר בסיטואציה בה רותי וגיורא יושבים עם חבורה של צעירים והם נזכרים בנוסטלגיה בתוכניות טלויזיה של ילדותם, ומשווים אותם למה שיש היום.
לרותי - אין מושג על מה הם מדברים, כמובן. כשהיא היתה ילדה עוד בכלל לא היתה טלויזיה בארץ...
אבל לו היו לה ילדים - אולי כן היתה מכירה את תוכניות הטלויזיה עליהם דיברו, כשם שהם מכירים את תוכניות הטלויזיה בהם צופים ילדיהם.
כי ילדים מחברים אותך לדור הבא גם במובן הטכני - הדור הבא גדל אצלך בבית, וגם במובן המהותי - משהו ממך ישאר אחרי שתלך.
לרותי אין דבר מכל זה.

נושא נוסף שמטופל בספר הוא השואה.
גיורא הוא ניצול שואה.
רותי לא יודעת דבר על עברו. כשהם הכירו - דיבורים על השואה לא היו באופנה.
רותי לא רצתה לשמוע, גיורא לא רצה לספר.
בין השורות אפשר להבין כי הבועה הפרטית שיצרו להם רותי וגיורא, כשעזבו את מולדתם ובנו חיים חדשים ובודדים בארה"ב, נובעת גם מבושה מסויימת שרותי חשה. גיורא הוא לא "חבר'המן", לא אחד מהחבר'ה, גלותי כזה.
גיורא חיזר אחריה, זכה בה, הצברית, הישראלית. אולי לא נוח היה לה, לחיות איתו בצפיפות הישראלית, שם היה מתגלה בנחיתותו.
אולי היה נוח יותר לנפנף מרחוק בניצחונה: היא זכתה בגבר מצליח, פרופסור, חיה בחו"ל.

הספר כתוב נהדר, מרתק, השפה שלו אינה פיגורטיבית, שפה פשוטה ויפה, מדוייקת.
לרותי ישנם ביטויים ומטבעות לשון ישנים שהיא זוכרת מהארץ, שכבר אינם בשימוש, והיא מתקשה להתרגל לעברית המודרנית שבפיהם של הישראלים שזה עתה הגיעו. השימוש בסגנונות השונים של השפה, תשומת הלב לניואנסים, מוסיפים יופי לספר.

סיום הספר (וכאן יבוא ספוילר, מומלץ לדלג אם טרם קראתם)
הוא לכאורה אופטימי: רותי מבינה שטעתה בחשדותיה כלפי גיורא, אוזרת כוחות להמשיך הלאה.
אבל למעשה, החשדות שהטריפו את דעתה לאורך הספר, התאוריות המופרכות, הפרנויה - כולם מצביעים על כך שהיא עצמה זו שמפתחת דמנציה, המגיעה לעיתים קרובות יחד עם פרנויה. כמה עצוב.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על חשד לשיטיון