ביקורת ספרותית על החלקיקים האלמנטריים מאת מישל וולבק
ספר מעולה

---

על וולבק וה- "חלקיקים האלמנטריים" שמעתי כבר לפני כמה שנים. ידעתי שאקרא אותו מתישהו, אך דחיתי ודחיתי. מחלקיקי המידע ששמעתי עליו- משהו בו נראה לי מאיים למדי. התחושה המוקדמת התבררה כיותר ממוצדקת. זהו אחד מהספרים המטלטלים ביותר שקראתי אם לא המטלטל שבהם.

וולבק הוא אינטלקטואל שמביע את משנתו בדרך של סיפורת, של רומן. העיקר בספר הזה הוא פריצת הדרך המחשבתית ועמדתו הברורה של וולבק בקשר לנושאי הספר (האסון שהביא עלינו השיחרור המיני). אלה בעלי עוצמה כה גדולה שכמעט מיותר לדבר על איכותו האסתטית של הספר כפרוזה, זה באמת משני כאן. בכל זאת אני אנסה להתייחס בכמה מילים לאספקט הזה.
יש לא מעט אינטלקטואלים שהיתה להם תזה מסוימת שניסו להעביר אותה ברומן. הסקאלה הזו מכילה בקצה אחד ספרים איומים וחסרי ערך (מבלי להתייחס לערכה של התזה עצמה – אני מתייחס לאיכות אסתטית בלבד), דוגמת ספריה הקיטשיים והטרחניים של איין ראנד, ובקצה השני ספר מושלם כמו "הזר". "החלקיקים האלמנטאריים" נמצא קרוב לקאמי אך לא ממש באותו מקום. ההבדל העיקרי בין השניים הוא ש- "הזר" הוא יצירה אומנותית טהורה שמעבירה עמדה אינטלקטואלית חברתית ללא פיסקה אחת אפילו שנקראת כמו מאמר סוציולוגי, בעוד שוולבק משלב בתוך העלילה ניתוח היסטורי ומאמרים חברתיים (נהירים ומרתקים) ומדעיים (קצת פחות, אבל זה באמת פחות חשוב) שהם אמצעים לא אומנותיים מובהקים.
הדמויות בספר הזה לא עומדות בפני עצמן. התמקדות בהן וניתוח פסיכולוגי שלהן מחמיץ את המטרה מכיוון שהן מייצגות היבטים שונים בדיירי העולם ה"נאור" ובאמצעותן מראה וולבק שכולנו מפסידים, גם "המוצלחים" , כשאותו השריר שמאפשר להם לאהוב מתנוון באופן בלתי נמנע במציאות שבה המתירנות המינית כל כך טבועה בנו. גם אם אנחנו לא משתתפים באורגיות וגם אם אנחנו סולדים מבגידות. באחד הרגעים הנוגעים ללב בספר מראה וולבק את הטרגדיה שבה אהבת נעורים ראשונה, אולי הטהורה ביותר שיש, לעולם תיתפס אצלנו כשלב זמני בלבד, ועצם העובדה שאנחנו מבינים ש"ברור, הרי ככה זה אהבה ראשונה" מראה עד כמה המתירנות המינית טבועה בכולנו, ועד כמה החשש מהחמצה ובור ההשתוקקות שלעולם לא יתמלא מקהים ומנכרים את מציאותנו הקיומית.

בספר יש כמה קטעים בוטים, חלקם מזעזעים ממש. לא מדובר בפרובוקציה זולה. הם הכרחיים להבהרת כמה מהרעיונות המרכזיים של וולבק . העיקרי שבהם אולי – הליברליזם הכלכלי גלש לתחום המיני והמהפיכה המינית יצרה אצל בני האדם פערים מיניים. ממש כמו הפערים הכלכליים שיצרו ההיבטים המוכרים יותר של ליברליזם ושל "חירות הפרט" שקודשה על ידו. כמו בכלכלה, גם במיניות האדם מצוי בתחרותיות רבה, והדרך שבה "קניה" ו- "התעשרות" בנכסים מיניים באים לידי ביטוי היא הקצנה גדלה והולכת בשאיפה לעליונות מינית. המיניות הפכה ממקור של עונג למקור של כוח. מעבר לזה – דווקא אותה חירות פרט קדושה שיחררה את האדם לבטא את אנוכיותו ודורסנותו ביתר לגיטימציה (תיאור נפלא-מזעזע של הווי הפנימיה של אחד הגיבורים כשתפישות שוחרות טוב של רוח הזמן שברו את המסגרות המוסריות). ישו, אלדוס האקסלי, דור הפרחים, צ'רלי מנסון ועוד– את כולם וולבק קושר אחד בשני וביחד הם מהווים קו ליניארי לאסון בלתי נמנע.

"כל הסופרים הגדולים היו ריאקציונרים" כותב וולבק בתחילת הספר , ותיכף נותן דוגמא אישית. יותר מהכל, הזכיר לי הספר הזה את פסגת יצירתו של דוסטויבסקי, שדים. כמוהו, הוא כותב מתוך קבוצת השתייכות של ה- "אינטליגנציה" - נגדה, וכמוהו מטרת הכתיבה היא החוצה, להמונים המשכילים (וולבק מכוון לחילוניים בלבד, כמובן) ופחות לחברי קבוצתו. לפיכך, מלכתחילה שניהם כותבים בצורה בהירה ונגישה מאוד כיוון שהם חדורי תחושת שליחות – להזהירנו מאסון מתקרב ולחלץ אותנו מתפישות עולם שגויות. גם בתור פרוזה היא נגישה, הוא כמעט "אנטי רומן". הוא לא כתוב כ"רומן קנוני גדול" – כמעט נעדר סבטקסט, אירוניה וחוש הומור.
היותו של הספר הביקורת חברתית המשמעותית ביותר בעשורים האחרונים מוביל לאזכורים של תחנות תרבות רבות, אבל הוא לא תובע מהקורא היכרות שלהן – הספר מבצע התוודעות מחדש תחת משקפיים וולבקיים גם למי שמכיר את אותן תחנות.

למרות היותו ריאקציונר וולבק יודע שאי אפשר לחזור אחורה ומנסה לספק לנו נחמה בצורה של חזון עתידני אוטופי. חוסר הסבירות שחזון כזה אפשרי בשל ההתנגדות הטבעית שהחזון הזה מייצר אצלנו, הופך את יצירתו לטראגדיה מודרנית גדולה.

» ביקורות נוספות של מיליו
» ביקורות נוספות על החלקיקים האלמנטריים