ביקורת ספרותית על מהו המה - האוטוביוגרפיה של ולנטינו אצ'אק דנג מאת דייב אגרס
ספר לא משהו

---

אני ודייב אגרס מכרים ותיקים. את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה " קניתי כשיצא, לפני 8 שנים, התלהבתי מאוד מהעמודים הראשונים, אבל מהר מאוד הנחתי אותו בצד, תוך כוונה לחזור אליו אחר-כך. פתאום שמתי לב שכבר עברו כמה חודשים ואין חשק להתקרב אליו. בכל פעם שניסיתי הרגשתי סחוט. הבנאדם לקח סיפור חיים מדהים (שלו עצמו) אבל עיבד אותו לרומן מעייף מאוד, טובע בעודף מודעות עצמית ומתאמץ מדי להיות "קול". תקראו את הכותרת של הספר – ועכשיו תדמיינו ספר שלם שכתוב ככה. והכי גרוע – שזה לא ספר באמת רע, רק שלא הייתי ממליץ עליו לאף אחד ולא לעצמי. סיימתי אותו בסוף, אבל נשבעתי שלא אתקרב לספרים של האגרס הזה, לא משנה כמה סופרלטיבים של גאון ישפכו עליו!

ושוב, נפלתי באותם בורות. הבור העיקרי הוא נושא הספר. כמו קודם, גם כאן נושא הספר נראה במבט ראשון מרתק, שממש עשה לי חשק לקרוא. מדובר בסיפורו של פליט דרום סודני, שכילד נאלץ לשרוד לבד במלחמת אזרחים, במנוסה לאורך אלפי קילומטרים מבני אדם, חיות טרף, הישרדות בטבע, מחלות ורעב ומה לא. סיפור אמיתי לגמרי, אמור לייצג סיפורם של עשרות אלפי ילדים אבודים כאלה.
אולי צריך לקרוא את הספר כדי להבין איך כתיבה אובר-חוכמית מצליחה להפוך סיפור סוחף ללהג שמנסה להרחיק אותך ככל האפשר ממעורבות רגשית. אגרס לא נותן לסיפור לזרום, איך שנכנסים לסיפור הוא קופץ מזמן עבר להווה, והווה בעצמו הוא הווה מומצא ומיותר שתופס פיסה גדולה מדי בסיפור. הארועים בספר מסוכמים במקום שיסופרו, כך שהקורא לומד את הארועים במקום להרגיש אותם. בנוסף, אי הסדר, הקיטועים והחזרות מגבירים תחושה של רפטיטיביות, שכבר קראנו את זה לפני כמה עמודים – תחושה שאינה אפשרית כשקוראים אוטוביוגרפיה שמסופרת כהילכתה.
הסתייגות גדולה עולה גם מכך שאותו פליט כאילו מדבר מהמקלדת של אגרס אך הסגנון הוא לגמרי של אגרס, בלהג המייגע והמוכר מספרו הקודם, הסגנון שמערבב מציאות בדמיון (לצרכים אומנותיים, אלא מה, מה שלא מפריע לו לקרוא לזה אוטוביוגרפיה). כתוצאה מכך הפרסונה של גיבורנו, דנג, שוחלפה לחלוטין בסטייל ובאישיות של אגרס.

דנג שרד את כל אלה שביקשו להורגו רק על מנת שאישיותו תימחק כאן.

הפעם ידעתי לנטוש בעמוד 100 בערך, בספר של 570 עמודים שבטח מרגישים כמו 900. מצחיק, תנו את זה לסופר צללים בינוני וסיפור עם פוטנציאל כזה היה מניב יחס הפוך, 570 עמודים שמרגישים כמו 200.
אני נשבע שבחיים לא אתקרב לספרים של האגרס הזה, לא משנה כמה אומרים עליו שהוא גאון או כמה הנושאים שהוא כותב עליהם יראו לי מעניינים!

» ביקורות נוספות של מיליו
» ביקורות נוספות על מהו המה - האוטוביוגרפיה של ולנטינו אצ'אק דנג