ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר לא משהו

---

אני מחבב את אופיר טושה גפלה. קראתי ואהבתי שניים מספריו, מקוריים משעשעים וגדושי רעיונות נפלאים. "עולם הסוף" לא הפסיק להפתיע ואפילו השפה וכושר הביטוי של גפלה היו מדויקים וראויים לציון. "ביום שהמוסיקה מתה" נחשב כנראה, אם נשפוט לפי כמות הביקורות כאן, להצלחה קופתית. אני שמח שהוא מצליח להתפרנס מכתיבה – אני רוצה שימשיך לכתוב, אבל מקווה שגפלה לא יטעה לחשוב שכתב ספר טוב.

הספר נע סביב גיבורה שחיה בעיירה דמיונית ובה כל אחד יודע מראש את תאריך מותו. את העלילה והדמויות ולאורך כל הספר מלווים שירים שגפלה אוהב, או במילים אחרות לספר יש פסקול.

בנעוריי, אהבתי ללמוד עם מוזיקה ברקע. אפשר לומר שאהבתי מוזיקה עם כל דבר. לקח לי שנים של הונאה עצמית ועקשנות כדי להבין את הטריויאלי, שכשנדרש מאמץ מנטאלי אמיתי, אי אפשר לשים ברקע מוזיקה שאוהבים. מומלץ לכבות לגמרי, ואם ממש חייבים משהו אז שמים מוזיקה שלא מסיחה את הדעת (וזו בהגדרה מלכתחילה מיותרת). אני חושב שהספר הזה נולד ממשבר יצירתי. בדימיוני צפון לו גפלה בחדר העבודה, מנסה לפתח רעיון חצי מבושל ולא מצליח להוציא משהו ראוי, מדליק את המערכת ונשאב למוזיקה האהובה עליו. את ההשראה שחסרה הוא מדמה שהוא מוצא במוזיקה, והוא משלה את עצמו שזה עובד. גפלה לא מצליח לספק רעיונות מעניינים באמת, למעשה הכל נגזרות בנאליות של הרעיון הראשוני, שהוא בעצמו נגזר של עולם הסוף. במוזיקה יש יצירות נפלאות שהן וריאציות סביב נושא אחד . מה שעובד במוזיקה לא עובד בספרות של גפלה.
הספר מרוח, מייגע, הדמויות והאינטראקציה בינהן נטולות אמינות (כן, גם בפנטזיה צריך אמינות), הדיאלוגים מאולצים והתחושה בעיקר מלאכותית. גם דורה, הדמות הראשית, לא משכנעת –בטח לא כאישה – זו דמות של גבר.
הספר הזה הוא עדות לכך שלהיות מיוחד ומקורי זה לא מספיק, ולפעמים, כשזה נעשה בצורה הזו – זה אפילו משעמם.

» ביקורות נוספות של מיליו
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה