לא ממש רציתי לכתוב עליו, הייתי מסתפק בלעשות לייק על ביקורת שאזדהה איתה אבל מעשרות הביקורות שהספר הזה קיבל כאן אף אחד כנראה לא חושב שהוא מעיק מציצני ומיותר, הגם שכתוב טוב.

רוב הישראלים לא מבינים איך אפשר שלא להיות פרו אמריקאי. כשרונלד רייגן כינה את הרוסים אימפריית הרשע ידענו שאנחנו מזדהים עם בני האור. כשראינו עמים שקוראים תיגר על ההגמוניה האמריקאית, בין אם מדובר באירופאים או בצ'אבס לקחנו את זה אישית.

טים ויינר, עיתונאי רב מוניטין בניו-יורק טיימס כתב היסטוריה מקיפה על הסי.אי.איי, קיבל עליו פוליצר. מעבר לזה שזה ספר מעניין הוא גם חשוב. ארגון הביון מוצג כחבורה של שלומיאלים במקרה הטוב ועבריינים במקרה הרע שנכשל כמעט בכל מה שניסה לעשות, ובמקרים המעטים בהם הוא הצליח הוא רק גרם לאסון לטווח ארוך למדיניות החוץ האמריקאית מבלי משים, וגרוע יותר- באסון קולוסאלי לעמים בהם הוא פעל. מכעיס לקרוא איך מדינות עם היסטוריה ארוכה של דמוקרטיה נפלו קורבן לעבריינות הבינלאומית של הארגון (ערעור השלטון בצ'ילה וגרימת ההפיכה הצבאית של פינושה לדוגמא) רק בגלל שזה לא הסתדר עם מדיניות אמריקאית קצרת טווח. מרגיז לקרוא על מהפכות עממיות שדוכאו על ידי הארגון רק כדי להמליך ראשי מדינות מושחתים שקיבלו שוחד ותמיכה צבאית שאיפשרו לאמריקאים לחלוב את המשאבים של אותם עמים (דוגמאות אין ספור - לא תאמינו כמה, חלקם רודפים אותנו עד היום כמו המלכת השאה באיראן, הסיבה העיקרית למצבנו העגום מול האיראנים ואפילו העלאת סדאם חוסיין לשלטון). לפעמים הם עשו את זה סתם, בלי תועלת הגיונית לארה"ב, רק בגלל שהם יכולים. מהלכים אלו לא בוצעו בגלל חשיבה מעמיקה על האינטרסים האמריקאיים אלא בגלל חופש פעולה מוגזם שניתן למעט מאוד אנשים חסרי הבנה בביון, מודיעין פוליטיקה ויחסים בינלאומיים.
שום נשיא לא יוצא טוב כאן, אבל יש כאלה שמצטיירים באופן גרוע ועברייני במיוחד (ג'ון קנדי ורוברט אחיו). דווקא לניקסון יש נקודות זכות בגלל שהבין את הנזק שטמון בפעילות המבצעית שלו ובחוסר התועלת של היכולת המודיעינית שלו וקיצץ בצורה חדה בתקציבים.

תקראו את הספר כדי להבין את שורשי השנאה לאמריקה בעולם ואם לא בגלל זה, לפחות כדי להבין עד כמה מופרכים סרטי הריגול שבהם רואים את הסי.איי.איי כארגון ביון מתוחכם. הוא לא הצליח להחדיר סוכנים, זנח ארגונים ידידותיים שבתחילה עודד את הפעילות המחתרתית שלהם תחת שלטונות עויינים וביכולת המודיעינית היה כישלון מוחלט.

ספר שאינו חף מבעיות אבל אלה לא פוגמות ביופיה של המלודרמה המותחת והנוגעת שבבסיסו.

אני ודייב אגרס מכרים ותיקים. את "יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה " קניתי כשיצא, לפני 8 שנים, התלהבתי מאוד מהעמודים הראשונים, אבל מהר מאוד הנחתי אותו בצד, תוך כוונה לחזור אליו אחר-כך. פתאום שמתי לב שכבר עברו כמה חודשים ואין חשק להתקרב אליו. בכל פעם שניסיתי הרגשתי סחוט. הבנאדם לקח סיפור חיים מדהים (שלו עצמו) אבל עיבד אותו לרומן מעייף מאוד, טובע בעודף מודעות עצמית ומתאמץ מדי להיות "קול". תקראו את הכותרת של הספר – ועכשיו תדמיינו ספר שלם שכתוב ככה. והכי גרוע – שזה לא ספר באמת רע, רק שלא הייתי ממליץ עליו לאף אחד ולא לעצמי. סיימתי אותו בסוף, אבל נשבעתי שלא אתקרב לספרים של האגרס הזה, לא משנה כמה סופרלטיבים של גאון ישפכו עליו!

ושוב, נפלתי באותם בורות. הבור העיקרי הוא נושא הספר. כמו קודם, גם כאן נושא הספר נראה במבט ראשון מרתק, שממש עשה לי חשק לקרוא. מדובר בסיפורו של פליט דרום סודני, שכילד נאלץ לשרוד לבד במלחמת אזרחים, במנוסה לאורך אלפי קילומטרים מבני אדם, חיות טרף, הישרדות בטבע, מחלות ורעב ומה לא. סיפור אמיתי לגמרי, אמור לייצג סיפורם של עשרות אלפי ילדים אבודים כאלה.
אולי צריך לקרוא את הספר כדי להבין איך כתיבה אובר-חוכמית מצליחה להפוך סיפור סוחף ללהג שמנסה להרחיק אותך ככל האפשר ממעורבות רגשית. אגרס לא נותן לסיפור לזרום, איך שנכנסים לסיפור הוא קופץ מזמן עבר להווה, והווה בעצמו הוא הווה מומצא ומיותר שתופס פיסה גדולה מדי בסיפור. הארועים בספר מסוכמים במקום שיסופרו, כך שהקורא לומד את הארועים במקום להרגיש אותם. בנוסף, אי הסדר, הקיטועים והחזרות מגבירים תחושה של רפטיטיביות, שכבר קראנו את זה לפני כמה עמודים – תחושה שאינה אפשרית כשקוראים אוטוביוגרפיה שמסופרת כהילכתה.
הסתייגות גדולה עולה גם מכך שאותו פליט כאילו מדבר מהמקלדת של אגרס אך הסגנון הוא לגמרי של אגרס, בלהג המייגע והמוכר מספרו הקודם, הסגנון שמערבב מציאות בדמיון (לצרכים אומנותיים, אלא מה, מה שלא מפריע לו לקרוא לזה אוטוביוגרפיה). כתוצאה מכך הפרסונה של גיבורנו, דנג, שוחלפה לחלוטין בסטייל ובאישיות של אגרס.

דנג שרד את כל אלה שביקשו להורגו רק על מנת שאישיותו תימחק כאן.

הפעם ידעתי לנטוש בעמוד 100 בערך, בספר של 570 עמודים שבטח מרגישים כמו 900. מצחיק, תנו את זה לסופר צללים בינוני וסיפור עם פוטנציאל כזה היה מניב יחס הפוך, 570 עמודים שמרגישים כמו 200.
אני נשבע שבחיים לא אתקרב לספרים של האגרס הזה, לא משנה כמה אומרים עליו שהוא גאון או כמה הנושאים שהוא כותב עליהם יראו לי מעניינים!

בניגוד למה שיכול להשתמע משמו של המחבר, הספר מתורגם. אני מזכיר את זה מכיוון שלמרות ששם הספר בעברית מוצלח לכשעצמו, התרגום מאבד את החידוד של שמו המקורי של הספר - "Only the sickest survive". השם מרמז גם על הנושאים שיהיו בו - ההיסטוריה הגנטית של מחלות תורשתיות נפוצות, הקונטקסט האבולוציוני שבו יצירתן של המחלות בעצם הצילה את אנשים שחלו בהן (סוכרת למשל), ניפוץ מיתוסים לגבי בריאות ומחלות (עודף כולסטרול), יחסי הגומלין המדהימים בין וירוסים וטפילים אחרים לבנינו ואפילו מהי השיטה האופטימלית ללדת (את זה אני לא אגלה,זה בפרק האחרון ולטעמי המעניין ביותר, וגם השנוי ביותר במחלוקת מבחינה מדעית).

חשוב להוסיף שהספר היה רב מכר בארה"ב ואי לכך גם הרגיז כמה מדענים, אך אלה בעיקר הסתפקו בזילזול לא מספיק מנומק, בעיקר בגיל ובדיפלומות של המחבר. בתור הדיוט גמור התחושה שלי היתה בעיקר שהספר מרתק, גרם לי לגגל הרבה בקשר לחלק מהדברים שהוא מדבר עליהם וגם אם לא כולם השתכנעו, מדובר בתיזות פוקחות עיניים ומעוררות מחשבה.

הספר הזה, שמספר עמודיו נושק ל- 800 , הוא בעל עלילה דלילה יחסית לעוביו. אבל מצד שני הוא גם קולח מאוד. קולח, אני כותב עם הסתייגות מסויימת – מכיוון שמדובר ברשומון של שבעה דוברים בשבעה פרקים – בפתיחת כל פרק יש כ-10-20 עמודים של התמצאות מסוימת במרחב כששאר הפרק בדרך כלל זורם במהירות.
אז אם לא עלילה מסועפת, מה בכל זאת מחזיק את הספר הזה?
די הרבה. למשל פיתוח הדמויות, שמנקודת מבט אחת לנקודה הבאה רק צוברות עוד רבדים.
היחסים בין הדמויות- וזה אולי המרכיב הכי חשוב בספר. שם הספר מתייחס לסוגי עמימות (באנגלית למילה יש אולי משמעות מדויקת יותר – ambiguity) שנוצרים כשהתפישה של צד אחד לגבי טבעה של מערכת היחסים שונה מתפישתו של הצד השני (טבעה, בשונה ממצבה של מערכת היחסים) וכשנוצרת עמימות כזו עשויות להיות לה השלכות מכריעות על חייהם של הצדדים. יש הרבה חוכמה בדרך שבה הסופר מעמיד לבחינה את הרעיון הזה ובדרך שהוא משתעשע איתו בהמשך.
אליוט פרלמן יודע איך לכתוב. למשל –פסקה די טריויאלית שמראה איך אפשר ללמד אותנו במהירות ובמדויק על הדמויות והיחסים בינהן בצורה קולחת ועם הרבה חן. הדובר הוא ברוקר שמגיע לפגישה מכרעת עם מיליונר ותיק בשם שיר– "הגעתי ראשון, אבל הכניסו אותי רק כששיר הגיע ואישר להכניס אותי. הוא הביא איתו עורך דין צעיר בשם ביוקנן, וביוקנן לחץ לי את היד בכוח פתאומי, שגילה לי שבמוקדם או במאוחר אחד מאיתנו יצטרך להיפטר מהשני. לא היה מקום לשנינו באורוות החסידים המטפסים-בסולם-החברתי שהחזיק שיר. למען האמת, כבר נפגשנו פעם. ראיתי שהוא זוכר את זה, אבל לא היה מוכן להיות הראשון שיודה. גם אני לא. השיער של ביוקנן היה מסורק אחורה, והוא לבש חולצה סגולה בהירה עם עניבה צעקנית. הוא נראה כמו אחד מאותם מתבגרים פרחחים שהולכים לברים ולמועדוני לילה אחרי שעות העבודה, עם עגיל באוזן. אבל אם הוא באמת ענד עגיל במקומות כאלה, לא היה לו אומץ לענוד אותו מול אדם כמו שיר, ומובן ששיקול הדעת שלו היה מדויק במאה אחוז. רציתי להרוג אותו". קל להתמסר לכתיבה כזו כשמדובר בספר עבה כל כך.
ולבסוף – הרבה דברים שהיו מפילים ספרים אחרים מוצדקים כאן. למה הכוונה? למשל, הספר מלא באמירות פילוסופיות וביקורת חברתית והרבה ידע מתחומים שונים. לא כולם אוהבים את זה. במקרה הזה זה חלק חשוב בהבנה של הרעיונות המרכזיים של הספר. דבר אחר שמוצדק כאן – המבנה של הספר. הרבה סופרים מתבלבלים וחושבים שאם הם יגישו את הסיפור בצורה שחורגת מהקו הכרונולוגי הישר אז זה הופך את הכתיבה לטובה, או ספרותית יותר. הבעיה היא שחייבת להיות הצדקה למבנה זה או אחר, וההצדקה הזו היא זו שהופכת את הכתיבה לחכמה בניגוד למתחכמת. כמה פעמים כבר נתקלנו בסיפור שהעלילה קופצת קדימה ואחורה מבלי שהמבנה המבלבל תורם משהו קטן אפילו לעלילה ישירה יותר? כאן, לעומת זאת, מבנה הרשומון הוא חכם כי הוא מאפשר לסופר לומר את מה שהוא רוצה כשבדרך אחרת הוא לא היה יכול.
כל זה גם גורם לנו להצדיק את העובי, או לפחות לקבל אותו באהבה.

לסיכום- יפה, מבריק ומעניין

אני מחבב את אופיר טושה גפלה. קראתי ואהבתי שניים מספריו, מקוריים משעשעים וגדושי רעיונות נפלאים. "עולם הסוף" לא הפסיק להפתיע ואפילו השפה וכושר הביטוי של גפלה היו מדויקים וראויים לציון. "ביום שהמוסיקה מתה" נחשב כנראה, אם נשפוט לפי כמות הביקורות כאן, להצלחה קופתית. אני שמח שהוא מצליח להתפרנס מכתיבה – אני רוצה שימשיך לכתוב, אבל מקווה שגפלה לא יטעה לחשוב שכתב ספר טוב.

הספר נע סביב גיבורה שחיה בעיירה דמיונית ובה כל אחד יודע מראש את תאריך מותו. את העלילה והדמויות ולאורך כל הספר מלווים שירים שגפלה אוהב, או במילים אחרות לספר יש פסקול.

בנעוריי, אהבתי ללמוד עם מוזיקה ברקע. אפשר לומר שאהבתי מוזיקה עם כל דבר. לקח לי שנים של הונאה עצמית ועקשנות כדי להבין את הטריויאלי, שכשנדרש מאמץ מנטאלי אמיתי, אי אפשר לשים ברקע מוזיקה שאוהבים. מומלץ לכבות לגמרי, ואם ממש חייבים משהו אז שמים מוזיקה שלא מסיחה את הדעת (וזו בהגדרה מלכתחילה מיותרת). אני חושב שהספר הזה נולד ממשבר יצירתי. בדימיוני צפון לו גפלה בחדר העבודה, מנסה לפתח רעיון חצי מבושל ולא מצליח להוציא משהו ראוי, מדליק את המערכת ונשאב למוזיקה האהובה עליו. את ההשראה שחסרה הוא מדמה שהוא מוצא במוזיקה, והוא משלה את עצמו שזה עובד. גפלה לא מצליח לספק רעיונות מעניינים באמת, למעשה הכל נגזרות בנאליות של הרעיון הראשוני, שהוא בעצמו נגזר של עולם הסוף. במוזיקה יש יצירות נפלאות שהן וריאציות סביב נושא אחד . מה שעובד במוזיקה לא עובד בספרות של גפלה.
הספר מרוח, מייגע, הדמויות והאינטראקציה בינהן נטולות אמינות (כן, גם בפנטזיה צריך אמינות), הדיאלוגים מאולצים והתחושה בעיקר מלאכותית. גם דורה, הדמות הראשית, לא משכנעת –בטח לא כאישה – זו דמות של גבר.
הספר הזה הוא עדות לכך שלהיות מיוחד ומקורי זה לא מספיק, ולפעמים, כשזה נעשה בצורה הזו – זה אפילו משעמם.

לוילבר יש תיאוריה. התיאוריה מטאפיזית לחלוטין, אבל ווילבר מעדיף להיקרא פילוסוף, והספר, שהוא ניו אייג'י – מתחפש לספר עיוני מקיף. אני לא כותב את זה כזלזול בניו אייג', יש לו מקום גם אצלי במדף, אלא כדי להזהיר קוראים פוטנציאליים שעשויים, כמוני, ליפול בפח השיווקי המוצלח.

צריך לא מעט יהירות כדי לכתוב ספר שכותרתו (כמו גם תוכנו) היא "קיצור תולדות הכל", וו וילבר אכן לא מסתפק במועט. זה מתחיל עם העטיפה, ובה ראשו של וילבר הוא עטיפת הראש הכי גדולה שראיתי, וממשיך ברצף שלא נגמר של איזכורים של פילוסופים ואינטלקטואלים, ששמותיהם מובאים כביכול לחזק את טענותיו ובד בבד מוצגים כנחותים ממנו כי לא הגיעו לתובנות שלו. הניימדרופינג הוא עקר, אין מראי מקום, ביבליוגרפיה או ציטוטים לטענות, הכל בבלגן לא ערוך ובניסוחים שלפעמים לא מאפשרים סתירה. כל מי שמסתפק בהסברים מדעיים נענה בזילזול, וכשהסבר מדעי מתאים להשקפתו הוא מאומץ ללא הסתייגות.

אבל האגו של וילבר הוא לא הדבר שהכי הפריע לי. וילבר מכריז שלצורך בניית התיאוריה הוא נועץ במדענים ובאנשי מקצוע (ששמם לא מפורט). כשקוראים כמה מהשטויות שהוא כותב, בפסקנות טיפוסית, אז או שהוא משקר או שהיועצים אמרו לו "לא!" והוא התעלם.

סגנון הכתיבה של וילבר אהוב על שרלטנים. דוגמא לכך ניתן לראות בשטות הבוטה הראשונה שמופיעה כבר בפרק הראשון, כשהוא כותב את הדבר המדהים הבא: " ההסבר הניאו-דארוויניאני הסטנדרטי מדבר על מוטציות אקראיות ובררה טבעית – בימינו מעט מאוד תיאורטיקנים עדיין מאמינים בתיאוריה הזאת. ברור שהאבולוציה פועלת באופן חלקי לפי הבררה הטבעית שתיאר דארווין, אבל איש אינו מבין את המנגנונים שבאמצעותם בוחר התהליך הזה טרנספורמציות שכבר התרחשו" - ומיד מסביר – "קח לדוגמה את הרעיון שכנפיים פשוט התפתחו להן מהרגליים הקדמיות של חיות. צריך אולי מאה מוטציות כדי להגיע מרגל לכנף שעובדת – הרי חצי כנף לא מספיקה...חצי עין לא מספיקה...אין לה כל ערך הסתגלותי. לא ייאמן. ממש לא ייאמן. מוטציות שרירותיות אינן יכולות להתחיל אפילו להסביר את זה".

באמת לא ייאמן. לא ייאמן שלא עצרתי כאן אלא המשכתי לקרוא, רק כדי להיתקל בטענות תמוהות נוספות, שנובעות מנחרצות חסרת ביסוס במקרה הטוב ומחוסר הבנה יסודי של הנושאים עליהם הוא מדבר במקרה הרע. ההבלים האלה לא משמשים רק כמטאפורות שעוזרות להבהיר את רעיונותיו – הם היסודות עליהם הוא בונה את התמונה הגדולה. במקרה שלו, קשה לטעון ברצינות שאל לנו לתקוף אותו שהוא לא מדייק כשהוא מתאר עצים כי מה שחשוב זה שהוא רואה את היער. אני לא יודע מה הוא רואה, אבל זה לא עומד אפילו על כרעי תרנגולת.

על וולבק וה- "חלקיקים האלמנטריים" שמעתי כבר לפני כמה שנים. ידעתי שאקרא אותו מתישהו, אך דחיתי ודחיתי. מחלקיקי המידע ששמעתי עליו- משהו בו נראה לי מאיים למדי. התחושה המוקדמת התבררה כיותר ממוצדקת. זהו אחד מהספרים המטלטלים ביותר שקראתי אם לא המטלטל שבהם.

וולבק הוא אינטלקטואל שמביע את משנתו בדרך של סיפורת, של רומן. העיקר בספר הזה הוא פריצת הדרך המחשבתית ועמדתו הברורה של וולבק בקשר לנושאי הספר (האסון שהביא עלינו השיחרור המיני). אלה בעלי עוצמה כה גדולה שכמעט מיותר לדבר על איכותו האסתטית של הספר כפרוזה, זה באמת משני כאן. בכל זאת אני אנסה להתייחס בכמה מילים לאספקט הזה.
יש לא מעט אינטלקטואלים שהיתה להם תזה מסוימת שניסו להעביר אותה ברומן. הסקאלה הזו מכילה בקצה אחד ספרים איומים וחסרי ערך (מבלי להתייחס לערכה של התזה עצמה – אני מתייחס לאיכות אסתטית בלבד), דוגמת ספריה הקיטשיים והטרחניים של איין ראנד, ובקצה השני ספר מושלם כמו "הזר". "החלקיקים האלמנטאריים" נמצא קרוב לקאמי אך לא ממש באותו מקום. ההבדל העיקרי בין השניים הוא ש- "הזר" הוא יצירה אומנותית טהורה שמעבירה עמדה אינטלקטואלית חברתית ללא פיסקה אחת אפילו שנקראת כמו מאמר סוציולוגי, בעוד שוולבק משלב בתוך העלילה ניתוח היסטורי ומאמרים חברתיים (נהירים ומרתקים) ומדעיים (קצת פחות, אבל זה באמת פחות חשוב) שהם אמצעים לא אומנותיים מובהקים.
הדמויות בספר הזה לא עומדות בפני עצמן. התמקדות בהן וניתוח פסיכולוגי שלהן מחמיץ את המטרה מכיוון שהן מייצגות היבטים שונים בדיירי העולם ה"נאור" ובאמצעותן מראה וולבק שכולנו מפסידים, גם "המוצלחים" , כשאותו השריר שמאפשר להם לאהוב מתנוון באופן בלתי נמנע במציאות שבה המתירנות המינית כל כך טבועה בנו. גם אם אנחנו לא משתתפים באורגיות וגם אם אנחנו סולדים מבגידות. באחד הרגעים הנוגעים ללב בספר מראה וולבק את הטרגדיה שבה אהבת נעורים ראשונה, אולי הטהורה ביותר שיש, לעולם תיתפס אצלנו כשלב זמני בלבד, ועצם העובדה שאנחנו מבינים ש"ברור, הרי ככה זה אהבה ראשונה" מראה עד כמה המתירנות המינית טבועה בכולנו, ועד כמה החשש מהחמצה ובור ההשתוקקות שלעולם לא יתמלא מקהים ומנכרים את מציאותנו הקיומית.

בספר יש כמה קטעים בוטים, חלקם מזעזעים ממש. לא מדובר בפרובוקציה זולה. הם הכרחיים להבהרת כמה מהרעיונות המרכזיים של וולבק . העיקרי שבהם אולי – הליברליזם הכלכלי גלש לתחום המיני והמהפיכה המינית יצרה אצל בני האדם פערים מיניים. ממש כמו הפערים הכלכליים שיצרו ההיבטים המוכרים יותר של ליברליזם ושל "חירות הפרט" שקודשה על ידו. כמו בכלכלה, גם במיניות האדם מצוי בתחרותיות רבה, והדרך שבה "קניה" ו- "התעשרות" בנכסים מיניים באים לידי ביטוי היא הקצנה גדלה והולכת בשאיפה לעליונות מינית. המיניות הפכה ממקור של עונג למקור של כוח. מעבר לזה – דווקא אותה חירות פרט קדושה שיחררה את האדם לבטא את אנוכיותו ודורסנותו ביתר לגיטימציה (תיאור נפלא-מזעזע של הווי הפנימיה של אחד הגיבורים כשתפישות שוחרות טוב של רוח הזמן שברו את המסגרות המוסריות). ישו, אלדוס האקסלי, דור הפרחים, צ'רלי מנסון ועוד– את כולם וולבק קושר אחד בשני וביחד הם מהווים קו ליניארי לאסון בלתי נמנע.

"כל הסופרים הגדולים היו ריאקציונרים" כותב וולבק בתחילת הספר , ותיכף נותן דוגמא אישית. יותר מהכל, הזכיר לי הספר הזה את פסגת יצירתו של דוסטויבסקי, שדים. כמוהו, הוא כותב מתוך קבוצת השתייכות של ה- "אינטליגנציה" - נגדה, וכמוהו מטרת הכתיבה היא החוצה, להמונים המשכילים (וולבק מכוון לחילוניים בלבד, כמובן) ופחות לחברי קבוצתו. לפיכך, מלכתחילה שניהם כותבים בצורה בהירה ונגישה מאוד כיוון שהם חדורי תחושת שליחות – להזהירנו מאסון מתקרב ולחלץ אותנו מתפישות עולם שגויות. גם בתור פרוזה היא נגישה, הוא כמעט "אנטי רומן". הוא לא כתוב כ"רומן קנוני גדול" – כמעט נעדר סבטקסט, אירוניה וחוש הומור.
היותו של הספר הביקורת חברתית המשמעותית ביותר בעשורים האחרונים מוביל לאזכורים של תחנות תרבות רבות, אבל הוא לא תובע מהקורא היכרות שלהן – הספר מבצע התוודעות מחדש תחת משקפיים וולבקיים גם למי שמכיר את אותן תחנות.

למרות היותו ריאקציונר וולבק יודע שאי אפשר לחזור אחורה ומנסה לספק לנו נחמה בצורה של חזון עתידני אוטופי. חוסר הסבירות שחזון כזה אפשרי בשל ההתנגדות הטבעית שהחזון הזה מייצר אצלנו, הופך את יצירתו לטראגדיה מודרנית גדולה.