“שישה חודשים. זה מה שנשאר לה לחיות. כך אמרו הרופאים והיא, כמובן, האמינה. איך אפשר לא להאמין לרופאים? היא בן אדם מסודר: הניירת שלה מתוייקת בסדר מופתי, הארון מסודר לפי העונות, יש צוואה ויש חלקת קבר. אז מה עושים עכשיו? עכשיו כשהיא כבר יודעת מתי היא אמורה למות? בספרים היא קראה מה עושים במצב הזה, כמו - בזבזי את כל כספך ותעשי חיים, את מה שלא הרשית לעצמך קודם, למה לא? צאי לבלות, טוסי לחו"ל, קני לך את מה שחשקה נפשך בלי לעשות חשבון. עשי מה שלא עשית כל חייך בששת החודשים שנותרו לך. הגיוני? בטח. מה אתם חושבים שהיא עשתה? הספר של טושה גפלה נמצא בדיוק במקום בו היא נמצאה כשאמרו לה הרופאים מתי תמות. כל תושבי העיירה יודעים את יום מותם. מרגע שהגיעו לגיל 18 הם עומדים מול "התיק" שמודיע להם מתי ימותו. רעיון מעניין ואפילו אפשרי ולא מופרך. יש רופאים שאימצו אותו והם "התיק" של חוליהם. אבל רעיון מדליק - למרות חיבתי לרעיונות מדליקים - אינו ספר. מבחינתי טושה גפלה כתב רעיון והשתעשע בו קצת. לא קראתי אותו עד הסוף. השתעממתי. המספרת היא דורה – בעבר היא היתה רות - בת 18 שהולכת לפתוח את התיק שלה כדי לדעת מתי תמות. והיא מגלה תגלית נוראה ואיומה ומנסה איכשהו להתמודד עם התגלית הזו. מה לא אהבתי? או. הכתיבה של טושה גפלה מעיקה. הוא מפרט ומפרט תאורים חוזרים על אותו דבר. הוא מתאר יחסים שקיימים רק בספרים, דיאלוגים סתמיים או מופרכים. השפה בה מדברות דמויותיו אינה מתאימה לגילן ולמצבן. הוא מנסה להיכנס לראש של בת – וממש לא מצליח. כל הסיפור נראה כמו תרגיל כתיבה שכתב חביב המורה, שהיה מתאים לו להיות סיפור קצרצר ממוקד ומרתק, אך הוא לא התאפק ומתח אותו. התייחסויות שקראתי פה לסופר סיקרנו אותי והורדתי את ספרו האלקטרוני כדי להבין כמה אני מפספסת בהימנעותי לקרוא ספרות עברית. ובכן, לדעתי לא. אני לא ממש מפספסת. אם הסיפור הזה מייצג את הסופר - ומן הסתם הוא מייצג - אפשר לוותר. ומה קרה לה? חודש בערך היא היתה בהלם. יום אחד היא החליטה להמשיך בחייה כמו קודם. לא נסעה לחו"ל, לא נכנסה להילולת קניות, לא השתמשה באלכוהול או סמים ולא יזמה יחסי מין מקריים עם זרים. עברו מאז 8 שנים, והיא עדיין פה.”

“"כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונטקסט, אז גם לספרים יש משהו כזה. אני מכנה את זה טון. הקול של הספר, המנגינה שלו. זה לא משהו שמיעתי, כמובן, אלא פועל יוצא, צירוף של כמה דברים שמאפשר להרגיש, תוך כמה שורות או עמודים, לאן נכנסנו ומהי החווייה שאנחנו עומדים לעבור. זה סוג המילים, כמובן, המשלב השפתי והניסוח של המשפטים, והתחביר, אבל גם הקצב, אורך הפסקאות, גוף ראשון או גוף שלישי, אם המנגינה היא מותחת או מטיפנית או מתפלספת או אוהבת את עצמה, אם יש תיאורים או שיחות, אם זה כתוב כמו שמדברים או כמו שסופרים כותבים, אם זה ארכאי או חדש, אם זה מגניב או חמוד או קולי, שובב, מתנשא, עוקצני או אדיש. את אותו סיפור אפשר לספר באינספור דרכים שונות, ומה שיקבע, מה שיגדיר, בסופו של דבר, את החווייה של הקורא, הוא הטון" (אלון דה אלפרט, ביקורת סיפרותית על 'הקבוע היחידי' מאת יואב בלום) אז אם ככה, הטון של הספר הפיוטי והנפלא הזה הוא טון של מוסיקה. מוסיקה שמתנגנת לה שוב ושוב ברקע ללא הפסקה ומניעה את העלילה לפי הקצב - בכל פעם קצב אחר: לפעמים קצב של מוות ולפעמים קצב של אהבה ותשוקה וחיים בצל המוות. הופתעתי ממה שהספר הזה עשה לי, בניגוד לציפיותיי מהיכרותי הרבה עם ספריו של הסופר, וניגמרו לי המילים. נישארה רק המנגינה.”

“אני מכור למוזיקה. כמעט תמיד מתנגן לי שיר בראש, אני אוהב להאזין לה בכל רגע פנוי ואני אוהב להכיר שירים חדשים ולשמוע את הסיפורים שמאחוריהם. מהסיבה הזאת התחברתי מאוד לגיבורת הספר, שחיה את המוזיקה שהיא אוהבת כל הזמן. טושה גפלה עשה מהלך פשוט אך גאוני לדעתי כשבנה אתר לספר, בו קישורי יוטיוב של השירים לפי סדר הופעתם (duramater.co.il). הכרתי כשליש מתוכם ומה שלא הכרתי שמחתי להכיר. אהבתי לראות איך הוא התאים שיר למצב ולאדם (ההתאמה לבליז קולעת מאוד בעיניי). עכשיו לספר עצמו- הנושא שנבחר הפעם מרתק ומאוד נהניתי מהקריאה ברבע הראשון, במיוחד לנוכח התיבול המוזיקלי. גמעתי כל עמוד בשקיקה ודמיינתי כבר איך אני כותב פה ביקורת משתפכת. הסקתי שיש לי הרבה מהמשותף עם הסופר ושהייתי שמח לשבת איתו לשיחה. תחילת הקריאה הרגישה כמו מפגש מחודש עם חבר טוב שלא ראיתי זמן רב. אחרי הרבע הראשון באה ירידה לא גדולה מאוד, ללא חזרה להתלהבות הראשונית. אחריה מדי פעם היו הבלחות של כתיבה יותר מוצלחת מבחינתי, אם בכמה שורות ואם בכמה עמודים. רעיון ההתמודדות עם המוות, סגנון 'מה היית עושה אם היית יודע ש-' אינו רעיון חדש. מתבקש שתהיינה קלישאות בספר ולו כחלק מהזרימה הטבעית, של דברים שחייבים להיאמר. חלקן השתלבו היטב בסיפור וקיבלו ביצוע מוצלח, כמו ההתענגות על הנאות החיים הקטנות מאת מר בריס והפשטידה של אשתו. חלקן היו לעוסות ואולי מיותרות. מצד שני, טושה גפלה מחדש בבחירתו את העיירה כמוקד העלילה, מה שחייב אותו כמו ב'עולם הסוף' להתמודד עם שאלות שהקורא הנבון צפוי להעלות, כמו מה קורה לאדם שינסה לסיים את חייו לפני המועד שנקבע לו. לצערי,אני חייב להודות שהרגשתי מדי פעם חוסר אמינות בעלילה, בדיאלוגים, ביחסים בין הדמויות. כמו כן הספר מעט ארוך מדי כאמור בביקורות אחרות. כהרגלו, הסופר מעלה נקודות מעניינות למחשבה להן עוד אוסיף לחזור גם זמן רב לאחר קריאת הספר. זה אחד הסופרים הבודדים שלא משנה מה ינסה לתאר, התמונה תיבנה בראשי במהירות. אין לי ממש דרך אחרת לתאר את זה, כי לדעתי המילה 'ציורי' לא מספיקה. זה כשרון אמיתי בעיניי. מעניין, מעשיר מוזיקלית, זורם, מעט ארוך מדי.”

“אופיר טושה גפלה ראוי לתואר הסופר בעל השם המוזר ביותר בעולם הספרות הישראלי. כבעל שם מוזר בעצמו הוא אינו חושש גם לבחור שמות מוזרים לגיבורי ספריו. והפעם אנו מתוודעים לדורה (בשורוק) מאטר, שפירוש שמה הוא,תנשמו עמוק... קרום המוח. כן, לא פחות! ובכן, קרום המוח ידידתנו היא נערה יוצאת דופן בעיר יוצאת דופן במדינה בדיונית החייבת את כל קיומה למוחו הקודח של סופרנו. באותה עיר, אינוביל שמה, אשר במדינת קרמדין, יודע כל תושב את תאריך מותו ויכול לתכננן את חייו בהתאם. גם העירייה האחראית של עיר זו מציעה שירותי תיכנון לכל דורש, טיול סביב העולם, תקליטנית לוויות ופסיכולוגית למי שמתקשה להתמודד עם גודל (או קוטן?) הבשורה. רק דורה שלנו אינה יודעת את תאריך מותה, מצב בהחלט לא נעים לקרמנדינית מן המניין. נשמע הזוי, מסקרן? בהחלט כן. טושה גפלה ממשיך לדון באובססיביות בסוגיית המוות שהרי כפי שאומרת אחת הדמויות בספר, "לאורך ציר הזמן אנחנו רוב הזמן מתים..."(ציטוט חופשי). הבעיה היא שהדיון שלו במוות או בידיעת תאריך המוות וכיצד הוא משפיע על חיינו אינו תמיד עיקבי או מעניין. הספר ארוך מדי, גדוש בפרטים וסיפורי משנה ואינו מצליח להתעלות לרמה של השאלה אותה הוא מציג. יחד עם זאת, הוא מלא הברקות (תקליטנית הלוויות במימון העירייה, נו, בחיי!) ורעיונות מעניינים. אהבתי גם מאוד את שם הספר ואת הקישורים למוסיקה כפס הקול של החיים. טושה גפלה הוא ללא ספק סופר שונה ומקורי. ודי מרענן לפגוש את סגנונו המיוחד בעולם הספרות העברית הנדוש בדרך כלל. ולסיכום, שווה לקרוא למרות האורך והרמה הבלתי אחידה. נב1 אין בהוצאת "כתר" עורכים? נב2 למה לכער את העטיפה היפהפיה עם הדימוי המקסים והרלבנטי של המטרונומים מאבן עם העיגול האדום המחריד המציין "מאת סופר עולם הסוף". אי אפשר לעשות את זה בצורה קצת יותר מעודנת? מה, אנחנו מפגרים?”

“שישה חודשים. זה מה שנשאר לה לחיות. כך אמרו הרופאים והיא, כמובן, האמינה. איך אפשר לא להאמין לרופאים? היא בן אדם מסודר: הניירת שלה מתוייקת בסדר מופתי, הארון מסודר לפי העונות, יש צוואה ויש חלקת קבר. אז מה עושים עכשיו? עכשיו כשהיא כבר יודעת מתי היא אמורה למות? בספרים היא קראה מה עושים במצב הזה, כמו - בזבזי את כל כספך ותעשי חיים, את מה שלא הרשית לעצמך קודם, למה לא? צאי לבלות, טוסי לחו"ל, קני לך את מה שחשקה נפשך בלי לעשות חשבון. עשי מה שלא עשית כל חייך בששת החודשים שנותרו לך. הגיוני? בטח. מה אתם חושבים שהיא עשתה? הספר של טושה גפלה נמצא בדיוק במקום בו היא נמצאה כשאמרו לה הרופאים מתי תמות. כל תושבי העיירה יודעים את יום מותם. מרגע שהגיעו לגיל 18 הם עומדים מול "התיק" שמודיע להם מתי ימותו. רעיון מעניין ואפילו אפשרי ולא מופרך. יש רופאים שאימצו אותו והם "התיק" של חוליהם. אבל רעיון מדליק - למרות חיבתי לרעיונות מדליקים - אינו ספר. מבחינתי טושה גפלה כתב רעיון והשתעשע בו קצת. לא קראתי אותו עד הסוף. השתעממתי. המספרת היא דורה – בעבר היא היתה רות - בת 18 שהולכת לפתוח את התיק שלה כדי לדעת מתי תמות. והיא מגלה תגלית נוראה ואיומה ומנסה איכשהו להתמודד עם התגלית הזו. מה לא אהבתי? או. הכתיבה של טושה גפלה מעיקה. הוא מפרט ומפרט תאורים חוזרים על אותו דבר. הוא מתאר יחסים שקיימים רק בספרים, דיאלוגים סתמיים או מופרכים. השפה בה מדברות דמויותיו אינה מתאימה לגילן ולמצבן. הוא מנסה להיכנס לראש של בת – וממש לא מצליח. כל הסיפור נראה כמו תרגיל כתיבה שכתב חביב המורה, שהיה מתאים לו להיות סיפור קצרצר ממוקד ומרתק, אך הוא לא התאפק ומתח אותו. התייחסויות שקראתי פה לסופר סיקרנו אותי והורדתי את ספרו האלקטרוני כדי להבין כמה אני מפספסת בהימנעותי לקרוא ספרות עברית. ובכן, לדעתי לא. אני לא ממש מפספסת. אם הסיפור הזה מייצג את הסופר - ומן הסתם הוא מייצג - אפשר לוותר. ומה קרה לה? חודש בערך היא היתה בהלם. יום אחד היא החליטה להמשיך בחייה כמו קודם. לא נסעה לחו"ל, לא נכנסה להילולת קניות, לא השתמשה באלכוהול או סמים ולא יזמה יחסי מין מקריים עם זרים. עברו מאז 8 שנים, והיא עדיין פה.”

“"כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונטקסט, אז גם לספרים יש משהו כזה. אני מכנה את זה טון. הקול של הספר, המנגינה שלו. זה לא משהו שמיעתי, כמובן, אלא פועל יוצא, צירוף של כמה דברים שמאפשר להרגיש, תוך כמה שורות או עמודים, לאן נכנסנו ומהי החווייה שאנחנו עומדים לעבור. זה סוג המילים, כמובן, המשלב השפתי והניסוח של המשפטים, והתחביר, אבל גם הקצב, אורך הפסקאות, גוף ראשון או גוף שלישי, אם המנגינה היא מותחת או מטיפנית או מתפלספת או אוהבת את עצמה, אם יש תיאורים או שיחות, אם זה כתוב כמו שמדברים או כמו שסופרים כותבים, אם זה ארכאי או חדש, אם זה מגניב או חמוד או קולי, שובב, מתנשא, עוקצני או אדיש. את אותו סיפור אפשר לספר באינספור דרכים שונות, ומה שיקבע, מה שיגדיר, בסופו של דבר, את החווייה של הקורא, הוא הטון" (אלון דה אלפרט, ביקורת סיפרותית על 'הקבוע היחידי' מאת יואב בלום) אז אם ככה, הטון של הספר הפיוטי והנפלא הזה הוא טון של מוסיקה. מוסיקה שמתנגנת לה שוב ושוב ברקע ללא הפסקה ומניעה את העלילה לפי הקצב - בכל פעם קצב אחר: לפעמים קצב של מוות ולפעמים קצב של אהבה ותשוקה וחיים בצל המוות. הופתעתי ממה שהספר הזה עשה לי, בניגוד לציפיותיי מהיכרותי הרבה עם ספריו של הסופר, וניגמרו לי המילים. נישארה רק המנגינה.”

“אני מכור למוזיקה. כמעט תמיד מתנגן לי שיר בראש, אני אוהב להאזין לה בכל רגע פנוי ואני אוהב להכיר שירים חדשים ולשמוע את הסיפורים שמאחוריהם. מהסיבה הזאת התחברתי מאוד לגיבורת הספר, שחיה את המוזיקה שהיא אוהבת כל הזמן. טושה גפלה עשה מהלך פשוט אך גאוני לדעתי כשבנה אתר לספר, בו קישורי יוטיוב של השירים לפי סדר הופעתם (duramater.co.il). הכרתי כשליש מתוכם ומה שלא הכרתי שמחתי להכיר. אהבתי לראות איך הוא התאים שיר למצב ולאדם (ההתאמה לבליז קולעת מאוד בעיניי). עכשיו לספר עצמו- הנושא שנבחר הפעם מרתק ומאוד נהניתי מהקריאה ברבע הראשון, במיוחד לנוכח התיבול המוזיקלי. גמעתי כל עמוד בשקיקה ודמיינתי כבר איך אני כותב פה ביקורת משתפכת. הסקתי שיש לי הרבה מהמשותף עם הסופר ושהייתי שמח לשבת איתו לשיחה. תחילת הקריאה הרגישה כמו מפגש מחודש עם חבר טוב שלא ראיתי זמן רב. אחרי הרבע הראשון באה ירידה לא גדולה מאוד, ללא חזרה להתלהבות הראשונית. אחריה מדי פעם היו הבלחות של כתיבה יותר מוצלחת מבחינתי, אם בכמה שורות ואם בכמה עמודים. רעיון ההתמודדות עם המוות, סגנון 'מה היית עושה אם היית יודע ש-' אינו רעיון חדש. מתבקש שתהיינה קלישאות בספר ולו כחלק מהזרימה הטבעית, של דברים שחייבים להיאמר. חלקן השתלבו היטב בסיפור וקיבלו ביצוע מוצלח, כמו ההתענגות על הנאות החיים הקטנות מאת מר בריס והפשטידה של אשתו. חלקן היו לעוסות ואולי מיותרות. מצד שני, טושה גפלה מחדש בבחירתו את העיירה כמוקד העלילה, מה שחייב אותו כמו ב'עולם הסוף' להתמודד עם שאלות שהקורא הנבון צפוי להעלות, כמו מה קורה לאדם שינסה לסיים את חייו לפני המועד שנקבע לו. לצערי,אני חייב להודות שהרגשתי מדי פעם חוסר אמינות בעלילה, בדיאלוגים, ביחסים בין הדמויות. כמו כן הספר מעט ארוך מדי כאמור בביקורות אחרות. כהרגלו, הסופר מעלה נקודות מעניינות למחשבה להן עוד אוסיף לחזור גם זמן רב לאחר קריאת הספר. זה אחד הסופרים הבודדים שלא משנה מה ינסה לתאר, התמונה תיבנה בראשי במהירות. אין לי ממש דרך אחרת לתאר את זה, כי לדעתי המילה 'ציורי' לא מספיקה. זה כשרון אמיתי בעיניי. מעניין, מעשיר מוזיקלית, זורם, מעט ארוך מדי.”

“אופיר טושה גפלה ראוי לתואר הסופר בעל השם המוזר ביותר בעולם הספרות הישראלי. כבעל שם מוזר בעצמו הוא אינו חושש גם לבחור שמות מוזרים לגיבורי ספריו. והפעם אנו מתוודעים לדורה (בשורוק) מאטר, שפירוש שמה הוא,תנשמו עמוק... קרום המוח. כן, לא פחות! ובכן, קרום המוח ידידתנו היא נערה יוצאת דופן בעיר יוצאת דופן במדינה בדיונית החייבת את כל קיומה למוחו הקודח של סופרנו. באותה עיר, אינוביל שמה, אשר במדינת קרמדין, יודע כל תושב את תאריך מותו ויכול לתכננן את חייו בהתאם. גם העירייה האחראית של עיר זו מציעה שירותי תיכנון לכל דורש, טיול סביב העולם, תקליטנית לוויות ופסיכולוגית למי שמתקשה להתמודד עם גודל (או קוטן?) הבשורה. רק דורה שלנו אינה יודעת את תאריך מותה, מצב בהחלט לא נעים לקרמנדינית מן המניין. נשמע הזוי, מסקרן? בהחלט כן. טושה גפלה ממשיך לדון באובססיביות בסוגיית המוות שהרי כפי שאומרת אחת הדמויות בספר, "לאורך ציר הזמן אנחנו רוב הזמן מתים..."(ציטוט חופשי). הבעיה היא שהדיון שלו במוות או בידיעת תאריך המוות וכיצד הוא משפיע על חיינו אינו תמיד עיקבי או מעניין. הספר ארוך מדי, גדוש בפרטים וסיפורי משנה ואינו מצליח להתעלות לרמה של השאלה אותה הוא מציג. יחד עם זאת, הוא מלא הברקות (תקליטנית הלוויות במימון העירייה, נו, בחיי!) ורעיונות מעניינים. אהבתי גם מאוד את שם הספר ואת הקישורים למוסיקה כפס הקול של החיים. טושה גפלה הוא ללא ספק סופר שונה ומקורי. ודי מרענן לפגוש את סגנונו המיוחד בעולם הספרות העברית הנדוש בדרך כלל. ולסיכום, שווה לקרוא למרות האורך והרמה הבלתי אחידה. נב1 אין בהוצאת "כתר" עורכים? נב2 למה לכער את העטיפה היפהפיה עם הדימוי המקסים והרלבנטי של המטרונומים מאבן עם העיגול האדום המחריד המציין "מאת סופר עולם הסוף". אי אפשר לעשות את זה בצורה קצת יותר מעודנת? מה, אנחנו מפגרים?”