מישל וולבק כבר מזמן נחשב כתופעה בפני עצמה. יש שיאמרו תופעה חברתית, יש שיאמרו ספרותית. ובכל מקרה מדובר בתופעה שקשה להישאר אדיש אליה. זה הספר השני שלו שקראתי, הראשון היה כניעה, אך אין ספק שהספר הנוכחי עמוק ומשמעותי הרבה יותר, והרגשתי צורך לקצת זמן כדי לעכל את הדברים.

לפני שניגש לספר עצמו, קצת על וולבק האיש. לא סוד שהאיש וכתיבתו נתונים במחלוקת עזה, אז שוטטתי קצת ברשת כדי להתרשם. יש שמכתירים אותו כגאון, כנביא זעם, כאינטלקטואל מבריק ואף כמי שמצליח לתאר ולערוך את ההיסטוריזציה של ההווה, כלומר לבאר את התהליכים ההיסטוריים שהביאו את התרבות המערבית למצבה הנוכחי. הוא מתואר כמי שמתכתב עם הפילוסופים הצרפתיים הדה-קונסטרוקטיביים, הפרוגרסיביים והפוסט מודרניים של המאה ה-20 (שזה אולי לא באמת מרשים, שהרי אף אחד לא באמת מבין מה הם אומרים בדיוק). מצד שני, רבים אחרים, באקדמיה, אך לא רק, חושבים שהוא רדוד, שטחי, שרלטן, גזעני, ושתובנותיו אינם אלא פילוסופיה בגרוש. לתחושתי, אלו האחרונים לא רק מזלזלים בוולבק ברמה הרעיונית-ספרותית, רבים מהם פיתחו ממש רגשות של תיעוב ושנאה כלפיו. ממש ככה. אלא שבאופן מעורר מחשבה גם הסולדים מודים שכל ספר חדש שוולבק יכתוב, הם יקראו מיד (ראו למשל את דבריו של עמנואל הלפרין לאבירמה גולן בראיון משנת 2012...).

כעת כמה מילים על הספר עצמו. הספר יצא לאור ב-1998, מהראשונים של וולבק, ויש כבר המחשיבים אותו כספר פולחן, יחד עם "הרחבת תחום המאבק". הספר כתוב באופן ישיר, מחוספס, ומלבד קטעים מסוימים הוא לא מתחכם ולא מפותל או חסר בהירות, עד שיש שתהו האם וולבק באמת צרפתי...
הספר מספר את קורותיהם של מישל וברונו, שני אחים למחצה, שנולדו ממש מעט לפני שנות השישים, ושהופקרו, פחות או יותר, על ידי אמם לטובת מימוש החירות המינית של התקופה, ועל ידי אבותיהם המנוכרים, מה שמהדהד באופן מובהק את הביוגרפיה של וולבק עצמו. ברונו הוא מורה לספרות, שעושה רושם של אדם חכם וכישרוני, מיני מאוד, אבל אומלל בשל המראה הגופני שלו. לעומתו ברונו, הוא מדען בעל שם עולמי בתחום הביולוגיה המולקולרית, חסום רגשית ומינית, ומיואש מהמציאות האנושית של המאה ה-20. אם הייתי צריך להמר הייתי אומר ששני האחים למחצה, מהווים באיזו שהיא דרך את אישיותו השסועה והמפוצלת של וולבק עצמו. יש לציין שהקריאה בספר לא פשוטה. הוא עמוס בתיאורים גרפיים ופלסטיים לא קלים לקריאה ולעיכול, וברור שיש המאשימים את וולבק בסוג של כתיבה פורנוגרפית זולה, ובכל זאת, תחת מעטה הסחי והלכלוך, עולות לא מעט תובנות.

גם בלי להיות פילוסוף של ביקורת התרבות, קריאת הספר מטלטלת, שכן מדובר בתיאור חד, נוקב ואכזרי של התרבות המערבית של ההווה, בעיקר ביחס למקום של הגוף בתרבות הזו. התמה המרכזית של וולבק היא שדווקא שחרור הגוף, המיניות החופשית, והבטחת השיבה לגן עדן של השמאל הרדיקלי של שנות השישים-שבעים, הולידה תחרות אכזרית וחסרת מעצורית, וכאילו בהפוך על הפוך, השחרור המיני התגלה כמלחמת הישרדות קפיטליסטית, שכן כאשר הגוף היפה, המושך, הוא חזות הכל, המין, במקום להפוך כמקור לעונג, לאהבה, לקרבה, הפך דווקא לתחרות נרקיסיסטית אינדיווידואלית שבה שבה קיימת מלחמת הכל בכל. ציטוט שמצאתי מהספר "הרחבת תחום המאבק" יסביר זאת היטב: "במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות".

לדעתו, האפקט של השחרור המיני הוא כל כך קיצוני, שהוא עשוי להאפיל על כל מימד אחר של הפעילות האנושית, ואפילו על האהבה, שכן כאשר הערך של אדם המערבי נמדד רק על פי שתי קטגוריות, המשיכה מינית והכסף, בני האדם מאבדים בהדרגה את היכולת לאהבה מונוגמית פשוטה ומתגמלת. עוד ציטוט מכמיר לב: "לא מן הנמנע שנשים שהיו בנות עשרים בסביבות 68' מצאו את עצמן בשנות הארבעים לחייהן במצב ביש. מאחר שהיו על־פי רוב גרושות, הן כבר לא יכלו לסמוך על אותה זוגיות — חמימה או בזויה — שהן עצמן עשו כל שביכולתן כדי להאיץ את פירוקה. בהיותן חלק מדור — הראשון שעשה זאת בהיקף כזה — אשר האדיר את עליונות הנעורים על פני הגיל הבשל, הן לא יכלו לתמוה, בהגיע תורן, על היותן מושא לזלזול של הדור שנקרא להחליפן. בסופו של דבר, פולחן הגוף שהן עצמן פעלו כה רבות לעיצובו לא יכול אלא להוביל אותן למצב שבו יחושו, ככל שגופן מתבלה, סלידה עזה יותר ויותר כלפי עצמן — סלידה הזהה לסלידה שהן יכולות לקרוא במבטו של הזולת."

לסיום, דווקא מעניין היה לי לגלות שוולבק נחשב לפרו-ישראלי (אם כי זו מסקנה מתבקשת לאור תיעובו את האסלאם הקיצוני ההזוי שהולך ומשתלט על צרפת, כפי שתיאר בספר "כניעה"), ובהקשר למלחמה הנוכחית הוא אמר: "ככל הידוע לי אני לא יהודי, אבל אני תומך בכם מסיבות מוסריות. צריך להעניש את חמאס מספיק חזק כדי שישתכנע. צר לי לומר זאת באופן כל כך ברוטלי, אבל בסיסה של המלחמה הוא, אחרי הכל, יחסי הכוחות בין הצדדים".

אם כן, וולבק לא מומלץ לכל אחד, ואני מניח שכתיבתו תמשיך למשוך אש ושנאה מצד אחד, והערצה ופולחן מן הצד השני.

The Elementary Particles

"החלקיקים האלמנטריים" היה לרומן הראשון וספרו השני של מישל וולבק. הרומן מחולק לשלושה חלקים לא כולל פורלוג ואפילוג.
החלקיקים האלמנטריים"- רומן רחב יריעה עודות שתי אחים- מישל וברונו- מישל מדען מבטיח וברונו מורה וחולה נפש שחולק את חייו עם הפסיכיאטר שלו. הספר יספר עודות חייהם, ילדותם הוריהם הלא כשירים, כת הסוגדת לסטן וונדליזם , אהבותיהם השונות ועד סופם של הקשר בינהם וחיי המשפחה שחדלו מלהתקיים."
הרומן נפתח שמישל מתקשר אל אחיו ברונו בשנת 1998. שתיהן במשבר שנות ה-40 לחייהם.
חלק ראשון: הממלכה האבודה":

אישה בוהמיינית ברוח התקופה בשם שז'אני מביאה לעולם את ברונו מכירולוג מבטיח בשם סרז' קלמאן (מרס 1956). ב1958 הם מתגרשים והיא מביאה ילד נוסף ממארק דז'רזינסקי- מישל גם ב-1958.
ההורים הם אנשים בוהמיינים – לוקחים סמים ופעילים בתנועה ההיפית של התקופה, על כן הסבים יגדלו את הילדים. מישל הגיבור יגדל עצל אמא של שז'אני – קשישה חביבה החיה בגפה ומגדלת אותו.
מישל פוגש באנאבל והם יהיו לזוג מימי נעוריהם ועד הבגרות המאוחרת.
לפרנצ'סקו די-מיולה – אחד מן הקרובים של המשפחה הפעיל בתנועה ההיפית נולד בחור נהנתני שחולם להיות כוכב רוק-דוד.
בהמשך מישל הולך ללמוד פיסיקה וברונו לומד מדעי הרוח ומתחיל ללכת לפסיכיאטר. בסוף החלק הראשון קורה מאורע דרמטי ומישל ואנאבל יפרדו ל-25 שנה.

חלק שני: הרגעים המוזרים:

החלק השני נפתח כשברונו הולך ל"מקום לשינוי"- קומונה היפית. הוא לוקח סמים ומשתתף בסדנאות היפיות שונות ולא ישן יותר משלוש שעות בלילה באוהלו העלוב.
"בדומה לברונו היו הקייטנים שביקרו ב'מקום לשינוי' בני ארבעים;
ובדומה לו, רבים מהם עבדו במגזר החברתי או החינוכי, ומצאו מקלט מהעוני בחסות המעמד שהעניקה להם משרה ציבורית. למעשה היה אפשר למקם את כולם בשמאל". (פרק 5-ע"מ 128).
בקומונה פוגש ברונו בכריסטיאן- הם ישכבו (כולל פירוטי מין מפורטים מידי וולבק) ויהפכו לזוג.

"מיד אחרי מות אביו, בספטמבר 1976, מכר דוד את האחוזה על כל שלוש מאות הדונמים שלה, על מנת לקנות מטרים רבועים בבניינים עתיקים בפריס" (ע"מ 207).

"בתחילת 1981 הוא פגש בפריס עובר אורח, תושה קליפורניה, שסיפר לו שמחפשים להקות כדי להוציא דיסק של הבע מטאל במחווה לצ'ארלס מנסון. הוא החליט לשוב ולנסות את מזלו.
(..) עזב את פריס והשתכן בלוס אנג'לס.
(..) דוד התחיל לעשות ג'וגינג ולפקוד חוגים של כת השטן. קליפורניה הייתה מאז ומתמיד מרכז לכתות שהקדישו את עצמן לפולחן השטן, מאז הראשונות שבהן:
First church of satan
שנוסדה בידי אנטון לה-ויי בלוס אנג'לס ב-1966 ו
Process church of final judgment
שקבעה את מקום מושבה ברובע הייט-אשברי בסן-פרנסיסקו. הקבוצות האלה היו עדיין קיימות ודוד יצר איתן קשר; בדרך כלל הוא התמסר רק לאורגיות פולחניות, ולפעמים גם לאי אלו טקסים שבהם הקריבו בעלי-חיים; אבל דרכם הגיע לחוגים סגורים בהרבה וקשים יותר"
((פרק 15- ע"מ 209-8).

"היה זה רק טבעי שבני אדם המשוחררים מן האילוצים המוסריים הפשוטים יחפשו התענגויות מרחיקות לכת יותר באכזריותן ; מאתיים שנה קודם לכן, הלך סאד בדרך דומה. במובן זה היו הרוצחים הסדרתיים של שנות התשעים צאצאיהם הטבעיים של ההיפים של שנות השישים;
(ע"מ 211).
בהקבלה לסיפורו של דוד הניהיליסט מראה וולבק כיצד התפתחה התרבות של ההורים ההיפים של מישל וברונו במרוצת השנים.

"מישל נמנע מהביקור השנתי של 1990; אבל נשאר עוד ברונו.
הקשרים המשפחתיים מתקיימים במשך כמה שנים, לפעמים במשך כמה עשרות שנים, הם מתקיימים למעשה זמן ממושך יותר מכל יתר סוגי הקשרים; ואז, בסופו של דבר, גם הם מתפוגגים" .
(פרק 10-פרק 157). וולבק מתאר את המפגש בין ברונו למישל בפריס, לאחר זמן ממושך כאשר מישל ממאט לצאת מביתו ולאכול וברונו מבקש להיפגש איתו לאחר החזרה מהקומונה.

"הכרתי את אן ב-1981". המשיך ברונו ונאנח. "היא לא הייתה יפה במיוחד, אבל נמאס לי לעשות ביד.
מה שבכל זאת היה טוב, זה שהיו לה שדיים גדולים. תמיד אהבתי שדיים גדולים...
להפתעתו הרבה של מישל, התלחלחו עיניו בדמעות.
"מאוחר יותר שהשדיים שלה נפלו, חיי הנישואים שלנו קרסו גם הם. הרסתי לאשה הזאת את החיים.
(פרק 12- ע"מ 171).
ברונו בא לבית אחיו מישל בפריס. שתיהם לבדם מדברים- ברונו מספר לו על הקמת משפחה והרס חייו:

"קיבלתי את המשרה הראשונה שלי בפתיחת שנת הלימודים 84', בתיכון קרנו בדיז'ון. אן הייתה בחודש השישי להריונה. זהו זה, היינו מורים, לא נותר לנו אלא לנהל חיים רגילים". (ע"מ 174).

לברונו נולד בנו ויקטור שהוא מרבה לזנוח אותו. בשנים הראשונות לנישואיהם ברונו ואן נופשים בחופי נודיסטים.

"מבעד לחלון המסורג ראיתי נערה חוצה את החצר(..) בידי הימנית פתחתי את רוכסן המכנסיים. היא פערה עיניים, מבטה נח על איבר המין שלי. ויברציות חמות נהרו מעיניה, יכולתי לגמור מכוח מבטה לבדו(..) ידי הימנית זזה לעבר היד שלה, אבל לא היה בי הכוח ללכת עד הסוף:
בתנועה מפצירה אחזתי באיבר המין שלי כדי להושיט לה אותו". (פרק 14- ע"מ 198).

ברונו נמשך לנערות השונות בתיכון בו הוא מלמד. לבסוף (בעקבות המקרה) הוא נושר ממערכת החינוך ונעשה מטופל פסיכיאטרי קשה יום.
לאחר מכן הוא יצא לחופשה בכפר נופש עם אהובתו משכבר הימים כריסטיאן ונראה מאושר לעת-עתה.
מישל יחזור לאנבל ומישל יהיה עם כריסטיאן.
מאט זמן לאחר מיכן שני המאהבות מתות באופן טראגי וצמד האחים נשאר לבדם.

"הם נפרדו על הרציף של תחנת הרכבת ניס. הם עדין לא ידעו זאת, אבל הם לא נתראו שוב לעולם".
(פרק 22- ע"מ 262 ).

כך נפרדים האחים ברונו ומישל לאחר שחזו במות אימם המשותפת.

הרומן "החלקיקים האלמנטריים" הוא לא טוב כמו הרומן הארחרון של וולבק ("לחסל") אך עוסק רבות ומסביר את הניכור של המאה ה-21 והקושי של החיים המודרנים.

בשנת 1972 יצא לאקרנים 'הסנדק' של פרנסיס פורד קופולה. הסרט זכה לקבלה נלהבת של הקהל ושבר כל שיא צפייה אפשרי. הצלחתו הפנומנלית של הסרט מוסברת במידה רבה על ידי ערכי המשפחה השמרניים שמוצגים בו. אותם הימים במערב התאפיינו בשינויים מרחיקי לכת כמו המהפכה המינית והיחסים בין הגבר לאשה בתא המשפחתי. וודסטוק, היפים, כוכבי רוק מוזרים שמתים בגיל צעיר, נסיגתה המהירה של הנצרות זיעזעו קשות את כל מה שהיה מוכר, ידוע ומובן עד אז. לאמריקאים בנוסף הייתה על הראש מלחמת וייטנאם השנויה במחלוקת ופרשת ווטרגייט האומללה. במציאות מטלטלת שכזאת, היוותה 'הסנדק' גורם מאחד ומרגיע, מעין חוף מבטחים פסיכולוגי הגם שמדובר באנשי פשע מאורגן.


גיבוריו של וולבק בספר הזה הם ילדי אותו דור של "המהפכה" שנולדו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים וחוו את ההתרחשויות האלה "על בשרם" מה שנקרא. הגלולה שנהייתה זמינה לכל בשנות השישים, הפכה את החופש המיני שהיה שמור לאליטות בלבד וגם אז תחת מעטה מהוגן, לנחלת הכלל. אולם למהפכה המינית קורבנות משלה...


"החופש" הזה תפס את החברה לא ממש מוכנה אליו וגרם לבלבול. הנשים שניתנה להן הזכות לבטא את מיניותן ללא מורא, הפכו למעשה לאובייקטים שנועדו לספק את צרכי הגבר, שהוא בתורו לא מסוגל לאהוב באמת – כל פעולותיו מונחים על ידי יצריו בלבד שאותם הוא מעוניין לספק. נשים שכבו עם
מספר רב של גברים, עברו הפלות ובסופו של דבר בתמורה לאפשרות לבטא עצמן מבחינה מינית ניטל מהן האושר... בספר הזה וולבק דווקא משבח את המין הנשי וטוען שבהיעדר הגברים העולם היה מאוזן, שליו ובאופן כללי טוב יותר. קונטרסט מעניין לנוכח הגישה המיזוגינית הארסית שתופיע מאוחר יותר ב'סרוטונין'.


הגברים מצאו עצמם בזירה חדשה של מאבק, המאבק על הזכות לקבל סקס. עם התפרקות המסורות הישנות, הפך המין עוד סמל סטטוס שעליו יש להילחם. לאחר הפיחות שחל בערך המשפחה הגרעינית, הפך המין אליבא דה וולבק לעוד מותג, עוד מרכיב בעולם החומרני.

האינדיבידואליזם הפראי שתפס את מקומה של הקהילה יכול לבוא לידי ביטוי לפיכך, רק על ידי אגואיזם המבוסס על שקר ההגשמה עצמית והנהנתנות החומרית.

הגוף והנפש האנושיים לא בנויים לשינויים מרחיקי הלכת שכפו עליהם התפתחויות כאלה. בין פולחן הנעורים שמלובה על ידי תרבות הסקס שנראית בסרטים ופרסומות והמקדשת גוף מושלם רודף התענוגות למציאות שמתקשה לעמוד באידאלים האלה יש לבני האדם שתי אפשרויות: להשתגע או להיות אדיש לכל זה. על כן אנו עדים לשימוש הולך וגובר בנוגדי דיכאון לצד הפירסומים כי בדורנו האנשים עושים פחות ופחות סקס. מה שנשאר לאדם הוא חזיון האהבה הרומנטית, אך היא שבירה, משתנה ועלולה להיגזל בכל יום.

וולבק ממחיש את תפיסתו זו על ידי יצירת שני חצאי - אחים: האחד מנסה לשרוד ולהשתדל ליהנות מהמציאות החדשה הזו אך נכשל בכל פעם ואילו השני מקדיש עצמו למדע בא - מיניות והרחקת עצמו מהחברה. הם נולדו מאותה האם שהצטרפה להיפים והקדישה עצמה לחיי מין מופרעים ויצירת קומונות שבבסיסן אגואיזם, פולחן הנעורים ותפיסות "רוחניות" ריקות מתוכן. האבות לא טובים יותר – ילדיהם לא ממש מעניינים אותם בעולם עתיר פיתויים זה. הדמויות הן מוקצנות מאוד כמובן, אך הן לא רחוקות כל כך מן המציאות.

מי שבסוף זוכה להערכה ומקום של כבוד הן נציגות הדור הקודם – הסבתות שבהיותן נאמנות לאידאלים של העולם הישן מקדישות עצמן לגידול הנכדים העזובים.

וולבק גם מבטא את חרדת אבדן הגבריות של הזכר המערבי הלבן. טוב, זה לא דבר של מה בכך: חיסול דורות שלמים של גברים בשתי מלחמות עולם נוראיות וכתוצאה דיכוי של מה שהיה עד אז התדמית הגברית, התנועה הפמיניסטית ,ציפייה ואף דרישה מהגבר להיות רגיש ולקחת על עצמו תפקידים נשיים והמכה הגדולה ביותר: המשבר הדמוגרפי של אירופה. לא מפתיע שאותו זכר אירופאי מוצא את עצמו בתסביך מול גברים מגזעים אחרים ובראשם הגבר האפריקאי ומקנא בזכות שהשתמרה לו להיות גבר "טבעי" שהחייתיות שלו לא ניטלה ממנו.

סביר להניח כי אלו חרדות שווא של יונק שראה עצמו זמן רב כמושל בלתי מעורער בארצות ועמים בכל רחבי הגלובוס. בסופו של דבר העולם עדיין מפקיד את השליטה בעצמו בידי גברים אירופאים לבנים...ואנגלה מרקל.

ברומן מתקבל רושם של השוואה מרומזת בין הנאציזם לאידיאל "האהבה" של ימינו – גם היא תובעת לעצמה את הבריאות, הנעורים, היופי והגוף האתלטי. הזקנים והמכוערים נזרקים לשולי החברה לכאורה.

יש בזה משהו. עם זאת זה פשוט הטבע האנושי משחר ההיסטוריה על סטרואידים בזכות תצלומים, סרטים ופוטו -שופ. אחרי הכל אלילי יוון ורומי לא תוארו כדיירי בית אבות שופעי כרס. גם ישו לרוב נראה לא רע ומריה... הרבה מהדוגמניות המודרניות היו מתקנאות בנתונים שהוענקו לה על ידי אמנים. אידאל היופי והנעורים היה כאן תמיד רק שלבני האדם היו פחות אפשרויות...

הספר יצא לאור ב98'– וולבק עדיין לא ידע אילו שמות תרבות הפורנו והרשתות החברתיות ייעשו בחברה האנושית.

טענותיו של וולבק גם מתקשות להתמודד עם המציאות דה – פקטו והיא: גרונטוקרטיה בהתהוות שנובעת מהתווספות מתמשכת של מבוגרים בתפקידי מפתח (מישהו אמר הנשיא הנבחר של ארה"ב?).

וולבק תוך כדי כתיבתו מפרק את האדם מבחינה מדעית ופילוסופית לגורמים הולכים וקטנים דרך נוירונים וסינפסות עד שהוא מגיע לחלקיקים אלמנטריים – אותם לא ניתן לפרק עוד. אלו החלקיקים שיהוו חומר גלם ליצירת ישות חדשה – חפה מיצרים שמשבשים את החיים לה ולאחרים. זיהיתי בהגיגיו המדעים והפילוסופיים דבר - מה מאולץ שמנסה להעניק לספר נופך אינטלקטואלי. בחלקם הם מעניינים, אך גם ככה הקוראים לא יזכרו מהמלל המתחכם הזה דבר וחצי דבר.

הספר מלא בייאוש, תסכול ודטרמיניזם. וולבק נצמד גם כאן לנוסחה הקבועה שלו: דיכאון, מוות, התאבדות, אבדן, חוסר התכלית של החיים החומריים המודרניים ופורנוגרפיה. הרבה פורנוגרפיה. תיאורי המין אגב לא ממש מרהיבים, יותר פנטזיות של גבר מתוסכל. מה שכן זה מתובל בהומור נחמד (לפעמים דבילי) ושמעתי את עצמי צוחק בקול מספר פעמים תוך כדי הקריאה. כשלוקחים ספר של וולבק יודעים בדיוק למה לצפות – אין הפתעות וזה עדיין מושך, אפילו הייתי אומר ממכר קצת.

זהו רומן לא רע – סוף - סוף הוא אינטליגנטי, עם משמעות עמוקה ואמירה נוקבת. עם זאת, אורכו לא מוצדק בעליל, הוא מרובה בהרהורים פסאודו - מדעיים מתחכמים, הוא מוגזם מדי, דמויות המפתח קצת חיוורות . יש לסופר הזה טובים ממנו - כמו 'פלטפורמה', שהוא כל מה שהספר הזה, רק יותר טוב או 'הרחבת תחום המאבק' שאיתו מומלץ להתחיל לקרוא את וולבק.

ברונו ומישל הם אחים למחצה. אמא שלהם, לאחר שהבינה שגידול ילדים נוגד את אידיאל החופש שכל כך האמינה בו, נטשה אותם והשניים גדלו ללא מגע ותשומת לב של אם או אב. אנחנו מתוודעים לסיפור חייהם מאז הנטישה של ההורים, על הילדות שלהם, על השגרה בבית הספר, על חייהם כנערים מתבגרים ועד השנים המאוחרות יותר בחייהם.

שנות ה-60 וה-70 הם הקו המרכזי של העלילה ויחד איתם גם השינוי החברתי הגדול באותה התקופה וההשפעה שלהם על הדור שנולד בשנות ה-40 וה-50, בין היתר על גיבורי הסיפור.

מישל, ילד חכם שלא הרגיש שייך בחברת אנשים, אף אחד לא הציק לו והוא לא התעניין באחרים. הוא גדל להיות אדם מרוחק ובודד, הוא לא מעוניין ליצור קשרים ולהכיר אנשים, הוא לא מעוניין במגע, והוא מגלה אדישות גדולה לאהבה ומין. הוא לא ידע אהבה, הוא ידע בדידות וריקנות.

אחיו, ברונו, הוא כמו פצצת הורמונים מתקתקת, הדחפים המיניים שלו גועשים ובשונה ממישל הוא מאוד מעוניין במגע ובאהבה אך לצערו לא מאוד צולח את העניין ובדומה לאחיו גם הוא בודד, אך לא מבחירה. ברונו לא צלח את הילדות ועבורו היא היתה מסכת התעללויות וזיכרונות לא נעימים, כשניסה את מזלו בקרב המין היפה נחל כשלונות רבים והתאכזב בכל פעם מחדש. הדימוי העצמי שלו נפגע והביטחון שלו צנח לרצפה.

וולבק מדבר על מגדר. הגברים, לטענתו, הם יצורים המונעים על ידי תשוקות בלבד והתשוקות הללו הן גורם עיקרי לבעיות בחברה (מלחמות, אלימות, אגו, בין גברים לנשים), והם לא יודעים אהבה מהי, הם לא יודעים לאהוב ומונעים על ידי גירויים ויצרים גרידא. בעוד הנשים הן יציבות יותר, עדינות יותר, רגישות לסביבה, הן מסוגלות לאהוב, הן יכולות לנהל חברה ולהפוך את העולם ליציב ומתון ובגדול למקום טוב יותר

וולבק כתב המון על מדע, נתח מכובד שאת רובו לא כל כך הבנתי, אבל בגדול הוא טוען שבעזרתו ניתן להגיע לוודאות רציונלית ובכך להתעלות על התשוקות, ומנגד על האינדיבידואליזם שסותר את ההשקפה הזאת.

וולבק מתייחס, כהרגלו, ומדבר על מין ובעזרתו מתאר את הניכור והבדידות שבחיים. בדומה לספרו הראשון "הרחבת תחום המאבק", וולבק מתאר את המין כעוד מוצר בשוק בשר אכזרי ונרקיסיסטי, כתחרות קשה ולא הוגנת שלא שונה מהמאבק הכלכלי והכספי ושמשאירה רבים זרוקים בשולי הדרך חסרי כל. הוא טוען שהתשוקה כשלעצמה היא מקור לסבל, שנאה ואומללות. הוא חושף את מניעיו של האדם, את הדחפים שלו ואת נטיותיו האינדיבידואליסטיות והנהנתניות, את התשוקה המינית שהופנתה בעיקר, או רק, לגוף צעיר. אהבה ורגש נדחקו הצדה.

שתי נשים מרכזיות בסיפור, אנבאל וכריסטיאן. שתיהן לא חיו חיים קלים, בטח לא מאושרים. שתיהן רצו להיות נאהבות אך בעיניי החברה היו בעיקר סחורות יפות בשוק בשר. אנבאל, שלבסוף מאסה בחיי ההפקרות וביחס של גברים כלפיה, נאלצה לעבור מספר הפלות ואינסוף מערכות יחסים כושלות ומנגד כריסטיאן שהתמכרה למתירנות המינית ולאחר מערכת יחסים לא מוצלחת, גירושים וילד שלא אוהב אותה, המשיכה להטביע את היגון בסקס מזדמן. לבסוף הן פוגשות, כל אחת מהן, את הגבר שכנראה היה התשובה שלהם לחיים שחפשו כל השנים, אך נדמה ומאוחר מידי והנזק נעשה, לחיים יש תוכניות אחרות ולא תמיד הכל מתנהל כמו שהיינו רוצים.

וולבק מבקר נושאים רבים, הוא מדבר על פולחן נעורים ועל הפחד מהמוות ועל אידאל היופי שפוסל את הזקן והמכוער, על דור שהאדיר את עליונות הנעורים קודם כל ולפני הכל ועל ההשלכות של תפיסה שכזאת בשנים מאוחרות יותר. הוא מדבר על דת, מדע, פמיניזם, ובעיקר הוא מבקר את תרבות ההיפים שכל כך תיעב, אותה תרבות שגנבה לברונו ולמישל את הילדות, שלקחה את אמא. הוא מדבר על גל האסיד והמתירנות המינית שהתפרץ באמריקה וסחף את הדור הצעיר שבמערב אירופה אל עולם מנוכר רדוד וריק מאידאלים. במבט ראשון הרוחניות משחררת, הצבעוניות קורנת והאהבה משכרת, אבל אם מביטים קצת יותר עמוק מבינים כמה מעוותת השקפת העולם שלהן וכמה בעייתית היא, כמה שקרית ואנוכית. רוחניות עאלק, חרמנות, הדוניזם מובהק, אנשים שמחפשים להזדיין במסווה של מעטפת רוחנית, פרחונית ומקבלת של אחווה שלום ואהבה.

וולבק מספר על אנשים שמחפשים להיות נאהבים במציאות שאהבה ורגש נדחקו לשולי הדרך, על בדידות, על אהבות שלא התממשו, על ילדות שנרמסה והתפספסה, על חיי משפחה כואבים, על רצונות ותשוקות, על עולם מנוכר ומתיש, על תחרות ומאבק, על חמלה, על דיכאון וחרדות, חיים ומוות. הספר ארוך מידי לטעמי ורווי פרטים שהיה אפשר לוותר עליהם מאחר והסבירות היא שישכחו לאחר הקריאה.

לומר על מישל וולבק שהוא טיפוס קונטרוברסאלי - זה האנדרסטייטמנט של המאה. יש לאיש את הכישרון הפנומנלי, מזה ארבעה עשורים כבר, להכעיס אנשים עד שמיים או להפוך אותם לחסידים אדוקים לנצח. גילוי נאות: אני נימנה עם הקבוצה השנייה. גם כי אני זוכר לו 'חסד נעורים' מימי ההתכסחויות המענגות שלו עם כותבי טורי המערכת של העיתון הצרפתי הנפוץ לה-מונד ("העולם"), אנשי שמאל רדיקאלי אטומי מוח, אינטלקטואלים בכאילו, שלידם השמאל המכונה 'סהרורי' בישראל אינו אלא חבורת נערי מקהלה של כולל "חזק וברוך" בצפת. צחקתי המון בזכותו, בקיצור; אבל גם כי כל מה שקראתי משלו עד היום נפל לי בול בצלחת: האיש כותב ללא כחל, סרק או עכבות כלשהן, על מגוון של נושאים המעסיקים את רובנו ביומיום (מתחים מיניים, אתניים, בין-גילאים, תנועות ניו-אייג' מטורללות, הגירה, אימת ההזדקנות ולאחרונה גם – התבססות האיסלאם הלאומני בקרב אומות אירופה הנוצריות) ודרך ההגשה שלו כל כך מרתקת ומיוחדת בפתלתלותה, שקשה להניח את ספריו מהידיים או להדחיק את הציפיה לספר הבא. שמו של אחד מתקליטיו המוצלחים של אלביס הוא "100 מיליון מעריצים אינם טועים", אז הנה מצאתם את גרסת הספרות המודרנית... יותר מזה: המבע הלשוני שלו כה חד ומזעזע לעיתים (ראה להלן), בצרפתית – choquant, שוולבק נאלץ כבר להתמודד עם כמה תביעות משפטיות שאח"כ הסתבר שלא היוו אלא את 'הקדימון' לאיומים על חייו ולבריחתו בעתיים אח"כ מצרפת לאירלנד וממנה לספרד, בה הוא חי עד היום.

אלא שיש לוולבק עוד כישרון אחד לפחות, פנומנלי לא פחות והוא - היכולת לא רק לשלב מסה פילוסופית סדורה ומנומקת בתוך רומן תמים למראה, את זה יודעים לעשות לא מעט סופרים ולמעשה רוב אלה הרואים באומנותם טיפה מעבר למקור פרנסה, אלא גם לצאת מהרצף העלילתי 'לחלונות מידע' (לעיתים חשוב ולעיתים טריוויאלי) ולשוב אליו, מבלי שהדבר ייראה לנו, הקוראים, כתלוש מהמציאות העלילתית. נסו לחשוב על מצגת מחשב משוכללת עם הפניות און-ליין לסרטי יו-טיוב ושות', 'המתורגמת' לגרסה מילולית ולמשפטים קוהרנטיים בתוך שטף סיפורי. זה לבד שווה את המאמץ.

דבר אחד פחות אהבתי בספר הספציפי: מאחר ווולבק הוא אינטלקטואל המכיר בוודאי את 'עיקרון המידתיות' (זה שקובע, למשל, שבעתות מלחמה ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להחריב שכונה שלמה בעזה על כל גראד שנוחת על באר שבע. גילוי נאות 2: כותב שורות אלה יליד סורוקה) ולכן לא ברור עד תום מדוע הוא בוחר להכות בקוראיו הנאמנים במקסימום האפשרי של תיאורים פלסטיים and beyond. אני לא מחזיק מעצמי פוריטן וקשה בדרך כלל לזעזע אותי, אבל הבנתי את הלך הרוח של העידן ההיפי/פמיניסטי/מתירני גם בלי לקבל לפרצוף (כמעט תרתי משמע) בדיוק מילימטרי את כל פרטי חוויותיהם המיניות של הגיבורים, לרבות מי גמר על מי, היכן זה קרה ובאיזו תנוחה... הייתה תקופה כזו של פריחת הרומן הפורנוגראפי, גם בישראל, החברה' של אבא שלי היו מריצים את "הספרים" האלה ביניהם במילואים, אבל אז היינו בפרהיסטוריה מבחינת זמינות הגירויים, אז מה באת לי עכשיו עם הפרוורסיה שלך בפרהסיה?!... קצת התבאסתי ואפילו קמצוץ הסכמתי עם מבקריו של וולבק בהקשר זה, לבושתי, אלה שטוענים שהוא פורנוגראף במסווה של פילוסוף. הולך לחשוב על זה קמעא בסופ"ש הבא.

לסיכום: לא ספר להתחיל בו את 'שושלת וולבק'. זה, ספציפית, למיטיבי לכת ולבעלי קיבה חזקה.

לוולבק יש תפיסות דטרמיניסטיות וזה כשלעצמו לא פשוט עבורי, לא מפני שאני לא מקבלת אותן (מה שנכון במקרים רבים, אגב) אלא משום שבאותה מידה שהן מצליחות לעורר בי עניין הן יכולות לעורר בי גיחוך. זה לא נעים לגחך במקום שמישהו מציג לפניך ברצינות רבה את השקפותיו, אבל זה מה שקורה לי כשאני נתקלת במחשבות דטרמיניסטיות שאינן משאירות מקום לשום בדל של ספק.

ואני אוהבת את וולבק. כי הרעיונות בדרך כלל מעניינים, כי הוא לא מתחנף ולא מפחד להרחיק קוראים, כי יש לו אומץ לנסות גם כשהנסיון מתברר כמיותר, גם כשהסתירות צצות ואפילו כשהוא מעורר גיחוך.

עכשיו אני אנסה להיות יותר קונקרטית, למרות שבמקרה של הספר הזה זה קצת קשה.

וולבק מספר על שני אחים למחצה, שניהם לא מצליחים ליצור מגע עם אנשים אחרים, האחד מפני שאינו מנסה והשני צמא למגע אך אינו מאמין ביכולת שלו להגיע לכך. ושניהם משמשים כמשל. באמצעותם כותב וולבק את ההסטוריה של התפיסות של החברה הצרפתית משנות החמישים ואילך.

מהצד האחד הוא כותב על המין, באמצעותו הוא יכול לתאר את הניכור, הבדידות וחוסר הטעם שבחיים. התחרות המינית כמו התחרות הכלכלית, את שתיהן מניעה התשוקה, לא התוצאה, העונג, אלא התשוקה עצמה שמזינה מהפכות ומלחמות שכל הזמן מבטלות את הישגי העבר. המגדר הוא בעל משמעות רבה בהקשר הזה. לתפיסתו הגברים הם אלה שמונעים על ידי אותה תשוקה, שהעקרות מאיימת עליהם, להבדיל מהנשים הרכות וההגיוניות שיוצרות עולם שמתפתח לאט יותר אבל יש בסופו אושר משותף.

מהצד האחר הוא מתייחס למדע, המפתח לוודאות רציונלית, זו שיכולה להדיר את כל התאוות, אלא שישנו האינדיבידואליזם שמפריע לה. אם רק תוכל האנושות להתעלות מעל לזה, לאינדיבידואל, אז יווצר משהו נעלה, יציב ונצחי.

בין לבין הוא עוסק בפוליטיקה ובדת, בפולחן הנעורים, במוסר הבורגני והתרבות ההיפית והניו אייג'ית וזה כתוב טוב וזה מרתק עד שמגיעים לסוף שהוא דווקא משעמם, מופרך ומגלומני וגם מודבק באופן מלאכותי. לולא הסוף הזה הייתי אומרת שבעיני זה ספר מצויין.

אני פתאם שמה לב שכל הזמן דיברתי על וולבק ואני חושבת שזה באמת העניין. במידה רבה מאד הוא הגיבור האמיתי של הספר, על הזחיחות והבטחון העצמי בביקורת החברה והגישה האירופוצנטרית שלו. בסך הכל זה לא רע כי באמת יש לו הרבה מה להגיד, ובכל זאת אחרי שאת מסיימת לקרוא את זה את משוועת לאיזה רגע אחד של צניעות.

על וולבק וה- "חלקיקים האלמנטריים" שמעתי כבר לפני כמה שנים. ידעתי שאקרא אותו מתישהו, אך דחיתי ודחיתי. מחלקיקי המידע ששמעתי עליו- משהו בו נראה לי מאיים למדי. התחושה המוקדמת התבררה כיותר ממוצדקת. זהו אחד מהספרים המטלטלים ביותר שקראתי אם לא המטלטל שבהם.

וולבק הוא אינטלקטואל שמביע את משנתו בדרך של סיפורת, של רומן. העיקר בספר הזה הוא פריצת הדרך המחשבתית ועמדתו הברורה של וולבק בקשר לנושאי הספר (האסון שהביא עלינו השיחרור המיני). אלה בעלי עוצמה כה גדולה שכמעט מיותר לדבר על איכותו האסתטית של הספר כפרוזה, זה באמת משני כאן. בכל זאת אני אנסה להתייחס בכמה מילים לאספקט הזה.
יש לא מעט אינטלקטואלים שהיתה להם תזה מסוימת שניסו להעביר אותה ברומן. הסקאלה הזו מכילה בקצה אחד ספרים איומים וחסרי ערך (מבלי להתייחס לערכה של התזה עצמה – אני מתייחס לאיכות אסתטית בלבד), דוגמת ספריה הקיטשיים והטרחניים של איין ראנד, ובקצה השני ספר מושלם כמו "הזר". "החלקיקים האלמנטאריים" נמצא קרוב לקאמי אך לא ממש באותו מקום. ההבדל העיקרי בין השניים הוא ש- "הזר" הוא יצירה אומנותית טהורה שמעבירה עמדה אינטלקטואלית חברתית ללא פיסקה אחת אפילו שנקראת כמו מאמר סוציולוגי, בעוד שוולבק משלב בתוך העלילה ניתוח היסטורי ומאמרים חברתיים (נהירים ומרתקים) ומדעיים (קצת פחות, אבל זה באמת פחות חשוב) שהם אמצעים לא אומנותיים מובהקים.
הדמויות בספר הזה לא עומדות בפני עצמן. התמקדות בהן וניתוח פסיכולוגי שלהן מחמיץ את המטרה מכיוון שהן מייצגות היבטים שונים בדיירי העולם ה"נאור" ובאמצעותן מראה וולבק שכולנו מפסידים, גם "המוצלחים" , כשאותו השריר שמאפשר להם לאהוב מתנוון באופן בלתי נמנע במציאות שבה המתירנות המינית כל כך טבועה בנו. גם אם אנחנו לא משתתפים באורגיות וגם אם אנחנו סולדים מבגידות. באחד הרגעים הנוגעים ללב בספר מראה וולבק את הטרגדיה שבה אהבת נעורים ראשונה, אולי הטהורה ביותר שיש, לעולם תיתפס אצלנו כשלב זמני בלבד, ועצם העובדה שאנחנו מבינים ש"ברור, הרי ככה זה אהבה ראשונה" מראה עד כמה המתירנות המינית טבועה בכולנו, ועד כמה החשש מהחמצה ובור ההשתוקקות שלעולם לא יתמלא מקהים ומנכרים את מציאותנו הקיומית.

בספר יש כמה קטעים בוטים, חלקם מזעזעים ממש. לא מדובר בפרובוקציה זולה. הם הכרחיים להבהרת כמה מהרעיונות המרכזיים של וולבק . העיקרי שבהם אולי – הליברליזם הכלכלי גלש לתחום המיני והמהפיכה המינית יצרה אצל בני האדם פערים מיניים. ממש כמו הפערים הכלכליים שיצרו ההיבטים המוכרים יותר של ליברליזם ושל "חירות הפרט" שקודשה על ידו. כמו בכלכלה, גם במיניות האדם מצוי בתחרותיות רבה, והדרך שבה "קניה" ו- "התעשרות" בנכסים מיניים באים לידי ביטוי היא הקצנה גדלה והולכת בשאיפה לעליונות מינית. המיניות הפכה ממקור של עונג למקור של כוח. מעבר לזה – דווקא אותה חירות פרט קדושה שיחררה את האדם לבטא את אנוכיותו ודורסנותו ביתר לגיטימציה (תיאור נפלא-מזעזע של הווי הפנימיה של אחד הגיבורים כשתפישות שוחרות טוב של רוח הזמן שברו את המסגרות המוסריות). ישו, אלדוס האקסלי, דור הפרחים, צ'רלי מנסון ועוד– את כולם וולבק קושר אחד בשני וביחד הם מהווים קו ליניארי לאסון בלתי נמנע.

"כל הסופרים הגדולים היו ריאקציונרים" כותב וולבק בתחילת הספר , ותיכף נותן דוגמא אישית. יותר מהכל, הזכיר לי הספר הזה את פסגת יצירתו של דוסטויבסקי, שדים. כמוהו, הוא כותב מתוך קבוצת השתייכות של ה- "אינטליגנציה" - נגדה, וכמוהו מטרת הכתיבה היא החוצה, להמונים המשכילים (וולבק מכוון לחילוניים בלבד, כמובן) ופחות לחברי קבוצתו. לפיכך, מלכתחילה שניהם כותבים בצורה בהירה ונגישה מאוד כיוון שהם חדורי תחושת שליחות – להזהירנו מאסון מתקרב ולחלץ אותנו מתפישות עולם שגויות. גם בתור פרוזה היא נגישה, הוא כמעט "אנטי רומן". הוא לא כתוב כ"רומן קנוני גדול" – כמעט נעדר סבטקסט, אירוניה וחוש הומור.
היותו של הספר הביקורת חברתית המשמעותית ביותר בעשורים האחרונים מוביל לאזכורים של תחנות תרבות רבות, אבל הוא לא תובע מהקורא היכרות שלהן – הספר מבצע התוודעות מחדש תחת משקפיים וולבקיים גם למי שמכיר את אותן תחנות.

למרות היותו ריאקציונר וולבק יודע שאי אפשר לחזור אחורה ומנסה לספק לנו נחמה בצורה של חזון עתידני אוטופי. חוסר הסבירות שחזון כזה אפשרי בשל ההתנגדות הטבעית שהחזון הזה מייצר אצלנו, הופך את יצירתו לטראגדיה מודרנית גדולה.

זו כנראה תהיה אחת הביקורות היותר מבולבלות ולא ענייניות שכתבתי, אבל אני מניח שיש מקום גם לכאלו.

אי אפשר להתחיל להתייחס לספרו של וולבק בלי להתייחס לשלל ההמלצות שקיבלתי לגביו - המלצות מאנשים רבים וטובים שהפצירו בי לקרוא אותו מבלי דיחוי. אז כמובן שבסופו של דבר עמדתי במשימה.

הספר עוקב אחר שני אחים - ברונו ומישל ונע בין סצינות סקס מפורשות ובוטות, עבור בתיאורים של רגשות אנושיים עגומים ומלנכולים וכלה בתיאורים של תאוריות מדעיות עמומות. אמנם נשמע כמו מתכון מנצח, אך לטעמי היה פה פספוס.

לדעתי, מנסה וולבק להציג תמונה מאוד מסויימת של התרבות האנושית במאות ה-20 וה-21. הוא עושה זאת, במידת מה, על ידי נפילה לכל הקלישאות המוכרות - מיניות המנותקת מרגש, אנשים שאינם מסוגלים לבטא שום רגש אותנטי, סטיות ואופנות המתחלפות חדשות לבקרים. לא משהו שלא שמענו כבר. גם תיאורי המין האומלל המפורטים, שאולי נועדו בין היתר לתבל את העלילה, לא מציגים שום חידוש והרבה פעמים חוזרים על עצמם באופן מעיק. אחרי כ-300 עמודים שבהם מתאר וולבק את המין האנושי האומלל והפטתי, הוא מקדיש את הפסקה האחרונה למעין "הספד" על אותו מין של "כמעט קופים" - האם פתאום נתמלא חמלה או שכמו תמיד, לאחר מותו אומרים על האדם דברים יפים שכמעט מנותקים לחלוטין ממציאות חייו?

לסיכום (מבולבל), הספר לא עמד בציפיות שלי, בעיקר נוכח ההמלצות החמות שקיבלתי לגביו, ועכשיו אני מתלבט מאוד לגבי קריאת הספרים האחרים שלו.

וולבק נמצא על הכוונת שלי כבר הרבה זמן. אומרים עליו שהוא מיזנתרופ, שהוא הילד הרע של הספרות המודרנית, שהוא הסופר הצרפתי החשוב ביותר בימינו, שהוא מאתגר לקריאה, בועט בבטן ובמוסכמות, מעורר מחשבה ומחלוקת. עלילת הספר לא משכה אותי באופן מיוחד וסביר מאוד שעם קווי עלילה כזאת וסופר אחר, לא הייתי שוקל בכלל לגשת לספר הזה. היא רק פלטפורמה (קריצה לשועלי וולבק ותיקים ממני) לרעיונותיו שרציתי לקרוא.

מישל וברונו הם אחים למחצה (אותה אימא), שנפגשו לראשונה רק בגיל העשרה ומאז שמרו על קשר חברי יותר מאשר משפחתי. הם מאוד שונים ביניהם, אך אפשר לראות קווי דמיון בעבר של שניהם. ראשית אימם שילדה אותם ומאז למעשה נטשה אותם ונתנה להם לגדול לבד, כמעט בלי התערבות וחינוך. זה קצת מזכיר לי את גישת "האל השען" של קאנט, שהתייחס לאלוהים כמי שברא את העולם ומאז לא מתערב בו, למעט המקרים שבהם הוא צריך קצת תיקון. גם האבות שלהם לא היו מאוד מעורבים בחייהם ואפשר לומר שעיקר התעצבותם נזקפת לסבתות שאצלם גדלו. נקודת דמיון נוספת היא ההשפעה של היעדר האימא. מישל גדל להיות אדם חסר רגש, אוטיסטי במידה מסוימת, שמוצא את ייעודו במדע- אך כמעט ללא הנאה הנלווית לכך. כמו בעל חיים חסר דעת שלמיטב ידיעתנו לא מהרהר במטרת קיומו, כך מישל לא נהנה אבל גם לא ממש סובל. האדם מנסה למצוא משמעות לחייו בעוד דארוין והאבולוציה טוענים שהמשמעות היא מאוד פשוטה- לשרוד ולהעמיד צאצאים. למישל אין עניין בצאצאים אז הוא פשוט חי. מדע משך אותו וסקרן אותו, אז הוא נשאב לחיים כמדען מצליח. ברונו מאידך התפתח לאדם שמחפש קרבה גופנית ואינטימיות באופן אובססיבי כפיצוי להיעדרם הבסיסי והתמים בילדותו. הוא גדל להיות מכור למין/סוטה עם תאווה רבה שמכוונת ושולטת בו עד כדי אומללות, שמקדיש את רוב מרצו לסיפוק תשוקותיו, אך מנגד מרגיש חסר ביטחון ולא מתנסה עם שותפות שלא בתשלום עד גיל די מאוחר. הפירוט הנרחב אודות ילדותם ועברם, כולל העבר של הוריהם, כתוב נפלא.

וולבק מציג מהגיגיו, תוך מבט חיצוני על המין הנלעג הזה, אדם. כמו פילוסוף-סוציולוג, אבל עם קור, ריחוק והתנשאות של קריין ה BBC בתכניות טבע, הבוחן את מנהגיו המוזרים והבזויים של יצור אומלל שהולך על שתיים, נהנה ממאבקי כוח ושליטה אכזריים וחייתיים ביסודם, נמחץ בין גלגלי שיני הקפיטליזם והחומרנות, מבסס נורמות שבהן הוא לא מצליח לעמוד, מפתח יחסים בעייתיים עם המין בחייו ומפחד מהמוות ללא הועיל. ניכר עד כמה הוא חושב שהגבר המודרני עומד בבסיס כל רע, בעוד ששינוי המאזן לטובת יותר נשים בראש מדינות וארגונים רק יקדם את כולנו למקום טוב יותר.

הוא סופר חכם ומוכשר. התחקירים המעולים שלו עוררו את הערכתי הרבה ואהבתי את התייחסויותיו להוגים אחרים כמו אלדוס האקסלי ואוגוסט קומט. בנוסף הוא ציני ולדעתי זו תכונה שתורמת לסופר. הכתיבה שלו מטרידה וזו תכונה שאבחר בה תמיד על פני כתיבה מתחנפת ומלטפת. ספר טוב מבחינתי הוא לרוב ספר עם עומק ורצינות, ואלה דברים שהקשר שלהם לקלילות ואופטימיות הוא לא רציף. אני לא מזוכיסט ותמיד אבכר אופטימיות על פני פסימיות, אבל מי שחי פה איתנו ולא בבועה, כבר הבין שהחיים הם לא גן של שושנים, לכן ספר מציאותי הוא כזה שיציג את החיים נאמנה, ללא אסקפיזם.

בתחילת הספר מוצג מישל כפורץ דרך לעידן חדש בתולדות האנושות. ציפיתי להבין מדוע נחשב כך במהלך הקריאה באופן הדרגתי, אבל הפעם מדובר באחד מהספרים האלה שרק בסופם מביטים אחורה ומבינים הרבה יותר טוב את מה שקראנו. החדשנות אינה ברורה מאוד בהתחלה ובאמצע, אלא נבנית כפיגום פה ושם, בלי חיבור רצוף ביניהם, שעליהם מתחילים כבר ליצוק מלט עוד לפני שהצורה הכללית של הבניין מובנת למתבונן מהצד. בסוף הספר הבניין נחשף במלואו והוא מעורר חשק לבחון גם את שאר הבניינים בשכונה, דהיינו את שאר ספריו של וולבק ובאופן ספציפי את 'אפשרות של אי' שלהבנתי מהווה סוג של המשך רעיוני לספר הזה, ואיתו אמשיך.

אין לי זמן לקרוא ספרים. עם כמה שקשה לי לכתוב את זה, הרבה יותר קשה לי להשלים עם זה. כבר שנים שאני מצליח לשלב קריאה בלוח הזמנים שלי (לאורך תואר ראשון ושני תובעניים), מקנא באנשים שקוראים ספר בשבוע או יותר, וחש מידה מסוימת של בוז לאנשים שאוהבים לקרוא אבל לא מוצאים לזה זמן. איך אפשר שלא להרוות את הצמא הזה של הנפש? איך ייתכן שלא מוצאים רבע שעה ביום כדי לשמור על רצף קריאה מינימלי? איך אנשים אינטליגנטיים עם סקרנות וראש פתוח מסתפקים רק במותחנים צפויים עם עלילה בעייתית, שמספקים בידור זול במקום העשרה נאותה? כל אלה הן שאלות שאני כבר לא שואל. בימים אלה אם בכלל יש לי כוח לקרוא משהו, הוא כנראה יופנה לקריאת ספרות מדעית, מאמרים וסיכומים. התחלתי את "החלקיקים האלמנטריים" בחופש שלפני הסמסטר וקיוויתי לסיימו עד תחילת הסמסטר, כשעוד יש לי פנאי להגות והתעמקות. התבדיתי. לצערי מתחתי את קריאת הספר הזה על פני כמעט ארבעה חודשים, למרות שנהניתי ממנו ולא נתקלתי במחסומים כלשהם במהלך הקריאה. אני חושש להתחיל עכשיו ספר חדש, כשהטירוף עדיין בעיצומו. התלבטתי אם בכלל לכתוב את הביקורת הזאת, כי מבחינתי לא מיציתי את המקסימום מהספר, לא הזדמן לי להתעניין (ולו באופן שטחי באינטרנט) בגישות של הוגים אחרים המוזכרים בו וחווית הקריאה בו הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין. לכן ברור לי שאשוב לקרוא בו. אתם אולי מתרשמים אחרת מהביקורת שלי, אבל אני בטוח שהיה לי הרבה יותר מה לומר, ובאופן מדויק יותר, אם הייתי מצליח לקרוא אותו לפי התכנון.