ביקורת ספרותית על שבעה סוגי עמימות - עיצוב עטיפה: אמרי זרטל # מאת אליוט פרלמן
ספר מעולה

---

הספר הזה, שמספר עמודיו נושק ל- 800 , הוא בעל עלילה דלילה יחסית לעוביו. אבל מצד שני הוא גם קולח מאוד. קולח, אני כותב עם הסתייגות מסויימת – מכיוון שמדובר ברשומון של שבעה דוברים בשבעה פרקים – בפתיחת כל פרק יש כ-10-20 עמודים של התמצאות מסוימת במרחב כששאר הפרק בדרך כלל זורם במהירות.
אז אם לא עלילה מסועפת, מה בכל זאת מחזיק את הספר הזה?
די הרבה. למשל פיתוח הדמויות, שמנקודת מבט אחת לנקודה הבאה רק צוברות עוד רבדים.
היחסים בין הדמויות- וזה אולי המרכיב הכי חשוב בספר. שם הספר מתייחס לסוגי עמימות (באנגלית למילה יש אולי משמעות מדויקת יותר – ambiguity) שנוצרים כשהתפישה של צד אחד לגבי טבעה של מערכת היחסים שונה מתפישתו של הצד השני (טבעה, בשונה ממצבה של מערכת היחסים) וכשנוצרת עמימות כזו עשויות להיות לה השלכות מכריעות על חייהם של הצדדים. יש הרבה חוכמה בדרך שבה הסופר מעמיד לבחינה את הרעיון הזה ובדרך שהוא משתעשע איתו בהמשך.
אליוט פרלמן יודע איך לכתוב. למשל –פסקה די טריויאלית שמראה איך אפשר ללמד אותנו במהירות ובמדויק על הדמויות והיחסים בינהן בצורה קולחת ועם הרבה חן. הדובר הוא ברוקר שמגיע לפגישה מכרעת עם מיליונר ותיק בשם שיר– "הגעתי ראשון, אבל הכניסו אותי רק כששיר הגיע ואישר להכניס אותי. הוא הביא איתו עורך דין צעיר בשם ביוקנן, וביוקנן לחץ לי את היד בכוח פתאומי, שגילה לי שבמוקדם או במאוחר אחד מאיתנו יצטרך להיפטר מהשני. לא היה מקום לשנינו באורוות החסידים המטפסים-בסולם-החברתי שהחזיק שיר. למען האמת, כבר נפגשנו פעם. ראיתי שהוא זוכר את זה, אבל לא היה מוכן להיות הראשון שיודה. גם אני לא. השיער של ביוקנן היה מסורק אחורה, והוא לבש חולצה סגולה בהירה עם עניבה צעקנית. הוא נראה כמו אחד מאותם מתבגרים פרחחים שהולכים לברים ולמועדוני לילה אחרי שעות העבודה, עם עגיל באוזן. אבל אם הוא באמת ענד עגיל במקומות כאלה, לא היה לו אומץ לענוד אותו מול אדם כמו שיר, ומובן ששיקול הדעת שלו היה מדויק במאה אחוז. רציתי להרוג אותו". קל להתמסר לכתיבה כזו כשמדובר בספר עבה כל כך.
ולבסוף – הרבה דברים שהיו מפילים ספרים אחרים מוצדקים כאן. למה הכוונה? למשל, הספר מלא באמירות פילוסופיות וביקורת חברתית והרבה ידע מתחומים שונים. לא כולם אוהבים את זה. במקרה הזה זה חלק חשוב בהבנה של הרעיונות המרכזיים של הספר. דבר אחר שמוצדק כאן – המבנה של הספר. הרבה סופרים מתבלבלים וחושבים שאם הם יגישו את הסיפור בצורה שחורגת מהקו הכרונולוגי הישר אז זה הופך את הכתיבה לטובה, או ספרותית יותר. הבעיה היא שחייבת להיות הצדקה למבנה זה או אחר, וההצדקה הזו היא זו שהופכת את הכתיבה לחכמה בניגוד למתחכמת. כמה פעמים כבר נתקלנו בסיפור שהעלילה קופצת קדימה ואחורה מבלי שהמבנה המבלבל תורם משהו קטן אפילו לעלילה ישירה יותר? כאן, לעומת זאת, מבנה הרשומון הוא חכם כי הוא מאפשר לסופר לומר את מה שהוא רוצה כשבדרך אחרת הוא לא היה יכול.
כל זה גם גורם לנו להצדיק את העובי, או לפחות לקבל אותו באהבה.

לסיכום- יפה, מבריק ומעניין

» ביקורות נוספות של מיליו
» ביקורות נוספות על שבעה סוגי עמימות - עיצוב עטיפה: אמרי זרטל #