בשנת 1972 יצא לאקרנים 'הסנדק' של פרנסיס פורד קופולה. הסרט זכה לקבלה נלהבת של הקהל ושבר כל שיא צפייה אפשרי. הצלחתו הפנומנלית של הסרט מוסברת במידה רבה על ידי ערכי המשפחה השמרניים שמוצגים בו. אותם הימים במערב התאפיינו בשינויים מרחיקי לכת כמו המהפכה המינית והיחסים בין הגבר לאשה בתא המשפחתי. וודסטוק, היפים, כוכבי רוק מוזרים שמתים בגיל צעיר, נסיגתה המהירה של הנצרות זיעזעו קשות את כל מה שהיה מוכר, ידוע ומובן עד אז. לאמריקאים בנוסף הייתה על הראש מלחמת וייטנאם השנויה במחלוקת ופרשת ווטרגייט האומללה. במציאות מטלטלת שכזאת, היוותה 'הסנדק' גורם מאחד ומרגיע, מעין חוף מבטחים פסיכולוגי הגם שמדובר באנשי פשע מאורגן.
גיבוריו של וולבק בספר הזה הם ילדי אותו דור של "המהפכה" שנולדו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים וחוו את ההתרחשויות האלה "על בשרם" מה שנקרא. הגלולה שנהייתה זמינה לכל בשנות השישים, הפכה את החופש המיני שהיה שמור לאליטות בלבד וגם אז תחת מעטה מהוגן, לנחלת הכלל. אולם למהפכה המינית קורבנות משלה...
"החופש" הזה תפס את החברה לא ממש מוכנה אליו וגרם לבלבול. הנשים שניתנה להן הזכות לבטא את מיניותן ללא מורא, הפכו למעשה לאובייקטים שנועדו לספק את צרכי הגבר, שהוא בתורו לא מסוגל לאהוב באמת – כל פעולותיו מונחים על ידי יצריו בלבד שאותם הוא מעוניין לספק. נשים שכבו עם
מספר רב של גברים, עברו הפלות ובסופו של דבר בתמורה לאפשרות לבטא עצמן מבחינה מינית ניטל מהן האושר... בספר הזה וולבק דווקא משבח את המין הנשי וטוען שבהיעדר הגברים העולם היה מאוזן, שליו ובאופן כללי טוב יותר. קונטרסט מעניין לנוכח הגישה המיזוגינית הארסית שתופיע מאוחר יותר ב'סרוטונין'.
הגברים מצאו עצמם בזירה חדשה של מאבק, המאבק על הזכות לקבל סקס. עם התפרקות המסורות הישנות, הפך המין עוד סמל סטטוס שעליו יש להילחם. לאחר הפיחות שחל בערך המשפחה הגרעינית, הפך המין אליבא דה וולבק לעוד מותג, עוד מרכיב בעולם החומרני.
האינדיבידואליזם הפראי שתפס את מקומה של הקהילה יכול לבוא לידי ביטוי לפיכך, רק על ידי אגואיזם המבוסס על שקר ההגשמה עצמית והנהנתנות החומרית.
הגוף והנפש האנושיים לא בנויים לשינויים מרחיקי הלכת שכפו עליהם התפתחויות כאלה. בין פולחן הנעורים שמלובה על ידי תרבות הסקס שנראית בסרטים ופרסומות והמקדשת גוף מושלם רודף התענוגות למציאות שמתקשה לעמוד באידאלים האלה יש לבני האדם שתי אפשרויות: להשתגע או להיות אדיש לכל זה. על כן אנו עדים לשימוש הולך וגובר בנוגדי דיכאון לצד הפירסומים כי בדורנו האנשים עושים פחות ופחות סקס. מה שנשאר לאדם הוא חזיון האהבה הרומנטית, אך היא שבירה, משתנה ועלולה להיגזל בכל יום.
וולבק ממחיש את תפיסתו זו על ידי יצירת שני חצאי - אחים: האחד מנסה לשרוד ולהשתדל ליהנות מהמציאות החדשה הזו אך נכשל בכל פעם ואילו השני מקדיש עצמו למדע בא - מיניות והרחקת עצמו מהחברה. הם נולדו מאותה האם שהצטרפה להיפים והקדישה עצמה לחיי מין מופרעים ויצירת קומונות שבבסיסן אגואיזם, פולחן הנעורים ותפיסות "רוחניות" ריקות מתוכן. האבות לא טובים יותר – ילדיהם לא ממש מעניינים אותם בעולם עתיר פיתויים זה. הדמויות הן מוקצנות מאוד כמובן, אך הן לא רחוקות כל כך מן המציאות.
מי שבסוף זוכה להערכה ומקום של כבוד הן נציגות הדור הקודם – הסבתות שבהיותן נאמנות לאידאלים של העולם הישן מקדישות עצמן לגידול הנכדים העזובים.
וולבק גם מבטא את חרדת אבדן הגבריות של הזכר המערבי הלבן. טוב, זה לא דבר של מה בכך: חיסול דורות שלמים של גברים בשתי מלחמות עולם נוראיות וכתוצאה דיכוי של מה שהיה עד אז התדמית הגברית, התנועה הפמיניסטית ,ציפייה ואף דרישה מהגבר להיות רגיש ולקחת על עצמו תפקידים נשיים והמכה הגדולה ביותר: המשבר הדמוגרפי של אירופה. לא מפתיע שאותו זכר אירופאי מוצא את עצמו בתסביך מול גברים מגזעים אחרים ובראשם הגבר האפריקאי ומקנא בזכות שהשתמרה לו להיות גבר "טבעי" שהחייתיות שלו לא ניטלה ממנו.
סביר להניח כי אלו חרדות שווא של יונק שראה עצמו זמן רב כמושל בלתי מעורער בארצות ועמים בכל רחבי הגלובוס. בסופו של דבר העולם עדיין מפקיד את השליטה בעצמו בידי גברים אירופאים לבנים...ואנגלה מרקל.
ברומן מתקבל רושם של השוואה מרומזת בין הנאציזם לאידיאל "האהבה" של ימינו – גם היא תובעת לעצמה את הבריאות, הנעורים, היופי והגוף האתלטי. הזקנים והמכוערים נזרקים לשולי החברה לכאורה.
יש בזה משהו. עם זאת זה פשוט הטבע האנושי משחר ההיסטוריה על סטרואידים בזכות תצלומים, סרטים ופוטו -שופ. אחרי הכל אלילי יוון ורומי לא תוארו כדיירי בית אבות שופעי כרס. גם ישו לרוב נראה לא רע ומריה... הרבה מהדוגמניות המודרניות היו מתקנאות בנתונים שהוענקו לה על ידי אמנים. אידאל היופי והנעורים היה כאן תמיד רק שלבני האדם היו פחות אפשרויות...
הספר יצא לאור ב98'– וולבק עדיין לא ידע אילו שמות תרבות הפורנו והרשתות החברתיות ייעשו בחברה האנושית.
טענותיו של וולבק גם מתקשות להתמודד עם המציאות דה – פקטו והיא: גרונטוקרטיה בהתהוות שנובעת מהתווספות מתמשכת של מבוגרים בתפקידי מפתח (מישהו אמר הנשיא הנבחר של ארה"ב?).
וולבק תוך כדי כתיבתו מפרק את האדם מבחינה מדעית ופילוסופית לגורמים הולכים וקטנים דרך נוירונים וסינפסות עד שהוא מגיע לחלקיקים אלמנטריים – אותם לא ניתן לפרק עוד. אלו החלקיקים שיהוו חומר גלם ליצירת ישות חדשה – חפה מיצרים שמשבשים את החיים לה ולאחרים. זיהיתי בהגיגיו המדעים והפילוסופיים דבר - מה מאולץ שמנסה להעניק לספר נופך אינטלקטואלי. בחלקם הם מעניינים, אך גם ככה הקוראים לא יזכרו מהמלל המתחכם הזה דבר וחצי דבר.
הספר מלא בייאוש, תסכול ודטרמיניזם. וולבק נצמד גם כאן לנוסחה הקבועה שלו: דיכאון, מוות, התאבדות, אבדן, חוסר התכלית של החיים החומריים המודרניים ופורנוגרפיה. הרבה פורנוגרפיה. תיאורי המין אגב לא ממש מרהיבים, יותר פנטזיות של גבר מתוסכל. מה שכן זה מתובל בהומור נחמד (לפעמים דבילי) ושמעתי את עצמי צוחק בקול מספר פעמים תוך כדי הקריאה. כשלוקחים ספר של וולבק יודעים בדיוק למה לצפות – אין הפתעות וזה עדיין מושך, אפילו הייתי אומר ממכר קצת.
זהו רומן לא רע – סוף - סוף הוא אינטליגנטי, עם משמעות עמוקה ואמירה נוקבת. עם זאת, אורכו לא מוצדק בעליל, הוא מרובה בהרהורים פסאודו - מדעיים מתחכמים, הוא מוגזם מדי, דמויות המפתח קצת חיוורות . יש לסופר הזה טובים ממנו - כמו 'פלטפורמה', שהוא כל מה שהספר הזה, רק יותר טוב או 'הרחבת תחום המאבק' שאיתו מומלץ להתחיל לקרוא את וולבק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
