ביקורת ספרותית על החלקיקים האלמנטריים מאת מישל וולבק
ספר טוב

---

וולבק נמצא על הכוונת שלי כבר הרבה זמן. אומרים עליו שהוא מיזנתרופ, שהוא הילד הרע של הספרות המודרנית, שהוא הסופר הצרפתי החשוב ביותר בימינו, שהוא מאתגר לקריאה, בועט בבטן ובמוסכמות, מעורר מחשבה ומחלוקת. עלילת הספר לא משכה אותי באופן מיוחד וסביר מאוד שעם קווי עלילה כזאת וסופר אחר, לא הייתי שוקל בכלל לגשת לספר הזה. היא רק פלטפורמה (קריצה לשועלי וולבק ותיקים ממני) לרעיונותיו שרציתי לקרוא.

מישל וברונו הם אחים למחצה (אותה אימא), שנפגשו לראשונה רק בגיל העשרה ומאז שמרו על קשר חברי יותר מאשר משפחתי. הם מאוד שונים ביניהם, אך אפשר לראות קווי דמיון בעבר של שניהם. ראשית אימם שילדה אותם ומאז למעשה נטשה אותם ונתנה להם לגדול לבד, כמעט בלי התערבות וחינוך. זה קצת מזכיר לי את גישת "האל השען" של קאנט, שהתייחס לאלוהים כמי שברא את העולם ומאז לא מתערב בו, למעט המקרים שבהם הוא צריך קצת תיקון. גם האבות שלהם לא היו מאוד מעורבים בחייהם ואפשר לומר שעיקר התעצבותם נזקפת לסבתות שאצלם גדלו. נקודת דמיון נוספת היא ההשפעה של היעדר האימא. מישל גדל להיות אדם חסר רגש, אוטיסטי במידה מסוימת, שמוצא את ייעודו במדע- אך כמעט ללא הנאה הנלווית לכך. כמו בעל חיים חסר דעת שלמיטב ידיעתנו לא מהרהר במטרת קיומו, כך מישל לא נהנה אבל גם לא ממש סובל. האדם מנסה למצוא משמעות לחייו בעוד דארוין והאבולוציה טוענים שהמשמעות היא מאוד פשוטה- לשרוד ולהעמיד צאצאים. למישל אין עניין בצאצאים אז הוא פשוט חי. מדע משך אותו וסקרן אותו, אז הוא נשאב לחיים כמדען מצליח. ברונו מאידך התפתח לאדם שמחפש קרבה גופנית ואינטימיות באופן אובססיבי כפיצוי להיעדרם הבסיסי והתמים בילדותו. הוא גדל להיות מכור למין/סוטה עם תאווה רבה שמכוונת ושולטת בו עד כדי אומללות, שמקדיש את רוב מרצו לסיפוק תשוקותיו, אך מנגד מרגיש חסר ביטחון ולא מתנסה עם שותפות שלא בתשלום עד גיל די מאוחר. הפירוט הנרחב אודות ילדותם ועברם, כולל העבר של הוריהם, כתוב נפלא.

וולבק מציג מהגיגיו, תוך מבט חיצוני על המין הנלעג הזה, אדם. כמו פילוסוף-סוציולוג, אבל עם קור, ריחוק והתנשאות של קריין ה BBC בתכניות טבע, הבוחן את מנהגיו המוזרים והבזויים של יצור אומלל שהולך על שתיים, נהנה ממאבקי כוח ושליטה אכזריים וחייתיים ביסודם, נמחץ בין גלגלי שיני הקפיטליזם והחומרנות, מבסס נורמות שבהן הוא לא מצליח לעמוד, מפתח יחסים בעייתיים עם המין בחייו ומפחד מהמוות ללא הועיל. ניכר עד כמה הוא חושב שהגבר המודרני עומד בבסיס כל רע, בעוד ששינוי המאזן לטובת יותר נשים בראש מדינות וארגונים רק יקדם את כולנו למקום טוב יותר.

הוא סופר חכם ומוכשר. התחקירים המעולים שלו עוררו את הערכתי הרבה ואהבתי את התייחסויותיו להוגים אחרים כמו אלדוס האקסלי ואוגוסט קומט. בנוסף הוא ציני ולדעתי זו תכונה שתורמת לסופר. הכתיבה שלו מטרידה וזו תכונה שאבחר בה תמיד על פני כתיבה מתחנפת ומלטפת. ספר טוב מבחינתי הוא לרוב ספר עם עומק ורצינות, ואלה דברים שהקשר שלהם לקלילות ואופטימיות הוא לא רציף. אני לא מזוכיסט ותמיד אבכר אופטימיות על פני פסימיות, אבל מי שחי פה איתנו ולא בבועה, כבר הבין שהחיים הם לא גן של שושנים, לכן ספר מציאותי הוא כזה שיציג את החיים נאמנה, ללא אסקפיזם.

בתחילת הספר מוצג מישל כפורץ דרך לעידן חדש בתולדות האנושות. ציפיתי להבין מדוע נחשב כך במהלך הקריאה באופן הדרגתי, אבל הפעם מדובר באחד מהספרים האלה שרק בסופם מביטים אחורה ומבינים הרבה יותר טוב את מה שקראנו. החדשנות אינה ברורה מאוד בהתחלה ובאמצע, אלא נבנית כפיגום פה ושם, בלי חיבור רצוף ביניהם, שעליהם מתחילים כבר ליצוק מלט עוד לפני שהצורה הכללית של הבניין מובנת למתבונן מהצד. בסוף הספר הבניין נחשף במלואו והוא מעורר חשק לבחון גם את שאר הבניינים בשכונה, דהיינו את שאר ספריו של וולבק ובאופן ספציפי את 'אפשרות של אי' שלהבנתי מהווה סוג של המשך רעיוני לספר הזה, ואיתו אמשיך.

אין לי זמן לקרוא ספרים. עם כמה שקשה לי לכתוב את זה, הרבה יותר קשה לי להשלים עם זה. כבר שנים שאני מצליח לשלב קריאה בלוח הזמנים שלי (לאורך תואר ראשון ושני תובעניים), מקנא באנשים שקוראים ספר בשבוע או יותר, וחש מידה מסוימת של בוז לאנשים שאוהבים לקרוא אבל לא מוצאים לזה זמן. איך אפשר שלא להרוות את הצמא הזה של הנפש? איך ייתכן שלא מוצאים רבע שעה ביום כדי לשמור על רצף קריאה מינימלי? איך אנשים אינטליגנטיים עם סקרנות וראש פתוח מסתפקים רק במותחנים צפויים עם עלילה בעייתית, שמספקים בידור זול במקום העשרה נאותה? כל אלה הן שאלות שאני כבר לא שואל. בימים אלה אם בכלל יש לי כוח לקרוא משהו, הוא כנראה יופנה לקריאת ספרות מדעית, מאמרים וסיכומים. התחלתי את "החלקיקים האלמנטריים" בחופש שלפני הסמסטר וקיוויתי לסיימו עד תחילת הסמסטר, כשעוד יש לי פנאי להגות והתעמקות. התבדיתי. לצערי מתחתי את קריאת הספר הזה על פני כמעט ארבעה חודשים, למרות שנהניתי ממנו ולא נתקלתי במחסומים כלשהם במהלך הקריאה. אני חושש להתחיל עכשיו ספר חדש, כשהטירוף עדיין בעיצומו. התלבטתי אם בכלל לכתוב את הביקורת הזאת, כי מבחינתי לא מיציתי את המקסימום מהספר, לא הזדמן לי להתעניין (ולו באופן שטחי באינטרנט) בגישות של הוגים אחרים המוזכרים בו וחווית הקריאה בו הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין. לכן ברור לי שאשוב לקרוא בו. אתם אולי מתרשמים אחרת מהביקורת שלי, אבל אני בטוח שהיה לי הרבה יותר מה לומר, ובאופן מדויק יותר, אם הייתי מצליח לקרוא אותו לפי התכנון.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על החלקיקים האלמנטריים