ביקורת ספרותית על הקרב על המערב - כך ינצחו האומות החופשיות את עידן הטירוף מאת דאגלס מאריי
ספר מעולה

---

…And if you thinkin about it my baby, it's no matter if you black or white
שר מייקל ג'קסון המנוח אי שם בשנת 1991. המסר המפייס והאופטימי של השיר הנחה אותי אישית מאז ונראה שחדר בהצלחה לעולם במערבי כולו. השחרור ההדרגתי אך המהיר מתפיסות גזעיות מקובעות הביא לקבלה חסרת תקדים של אנשים לא לבנים למערב ולרמת גיוון אנושי שלא מוכרת כמוה האף תרבות פרט לזו המערבית. השורה
"I'm not going to spend my life being a color"
הלקוחה מאותו השיר החלה להפוך לפילוסופיית חיים במוחם של בני אדם רבים. ב-2008 אפילו נבחר נשיא שחור בארה"ב וראינו יותר ויותר אנשים בעמדות מפתח במערב שלא באים מרקע לבן.



אנו בארץ עסוקים במלחמות משלנו, לכן פחות מודעים לדרמה המטורפת שמתרחשת במערב אירופה וארה"ב בשנים האחרונות. בחוגי האקדמיה במערב רקמה כבר מזמן עור וגידים "התיאוריה הביקורתית של הגזע". מאחוריה עומדים רבים אך בשנים האחרונות הבולטים הם איברם אקס קנדי עם ספרו 'איך להיות אנטי גזעני' ורובין ד'אנג'לו עם 'שבריריות לבנה'. מה למעשה אומרת התיאוריה בגדול: לא משנה מה יעשה או יאמר אדם לבן, הוא תמיד יישאר בתוך תוכו " תומך עליונות לבנה".
על פי הוגיה – אם אדם לבן מודה שהוא גזעני- הרי כך זה צריך להיות ואם הוא מתכחש לכך – זה רק מוכיח שהוא גזען.
אם זה נשמע לכם מופרך, זה רק מכיוון שאתם חושבים בלוגיקה לבנה וגזענית, בה "ההגיון גובר על הרגש". ואם אינכם לבנים – אז "הולבנתם" על ידי התרבות המערבית ואז אתם אפילו יותר גרועים. ועכשיו בארה"ב ואנגליה מבטלים תערוכות, מפרקים תזמורות, מוקיעים סופרים. לחיינו נכנסה תכנית ה-DEI שכל מטרתה "להוריד את הלובן" בכל ארגון אפשרי על ידי גיוס אנשים לא על פי כישורים אלא תוך התמקדות בצבע עורם או נטייתם המינית.



הריגתו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן הפיחה רוח חדשה בתיאוריה. תקשורת המיינסטרים, פעילים מגויסים ואנשי אקדמיה דאגו לפמפם מסר אחד: על כל הלבנים באשר הם להרגיש אשמה ובושה עמוקה. מגפת "האנטי - גזענות" התפשטה בחסות תנועת BLM מהאקדמיה לחברות פרטיות, לתזמורות מוסיקליות, לכנסיות ובעצם לכל מקום.
עד כדי כך שרוב האנשים החלו להאמין שעשרות אלפי שחורים בלתי חמושים מומתים על ידי שוטרים בארה"ב בכל שנה.
האמת היא שונה מעט: המספר הזה עומד על פחות מ-10 והוא דומה למספר הלבנים שפוגשים גורל דומה.
כל מי שניסה לטעון כי לא הוכח מניע גזעני בהריגתו של פלויד והצביע על מעשיו הפליליים הרבים שלו (מבלי להצדיק את מעשה ההריגה כמובן), הושתק, הודח, נמרח בזפת ונוצות ובויש בחוצות העיר.


מקדמי התיאוריה הגזעית( שלא נתמכת על ידי שום בסיס מחקרי) עובדים בינתיים בקדחתנות יתירה. בשנים האחרונות הוחלט למשל שמבחנים עיוורים (שבהם הבוחנים לא רואים את הנבחן) לתזמורות קלאסיות רק מנציחים את הגזענות מכיוון שתכונות כמו פרפקציוניזם ודיוק הן תכונות מערביות מדי. על כן יש לפטר חלק מהנגנים הלבנים והאסיאתיים כדי לאפשר "יותר גיוון". כמו כן יש לשאוף להפסיק את השימוש בשיטת התווים המערבית מבלי למצוא לה חלופה הולמת ובכלל להפחית כמה שניתן בנגינת מוסיקה קלאסית שנכתבה על ידי "גברים לבנים מתים".



בכלל התחום של "גברים לבנים מתים" הוא תחום מרתק. באוניברסיטאות המובילות בארה"ב ובריטניה מלמדים את הדור הצעיר שכל פועלם של הוגי דעות כמו דידרו, רוסו, מונטסקייה, פילוסופים כמו קאנט ושופנהאואר, מדענים וכל מי שמזוהה עם תרבות המערב בעצם קידם עליונות לבנה ולכן מוקצה מחמת גזענות. על מה זה מסתמך? מחפשים איזו אמירה במכתב לחבר, ביומן אישי, במניות של קרובי משפחתו - באם היו מושקעות פעם בחברות שיש להן קשר לסחר עבדים. ואם לא מוצאים - ממציאים. מוציאים איזו אמירה מהקשרה וחסל. מודדים אישים שחיו לפני מאות שנים בסטנדרטים המחמירים ביותר של ימינו.


מדהים שבזמן שאדם כצ'רצ'יל מוקע על לא עוול בכפו, פסליו נהרסים והוא נטחן עד דק במכונת תרבות הביטול, משיחים ישנים מגיחים מחדש מהאפלה ההיסטורית. אלה הם מארקס ומאו צה - טונג. אולם להבדיל מצ'רצ'יל ורוב הפילוסופים, מארקס היה גזען על מלא ולא הסתיר זאת בכתביו. הוא לעג לשחורים, בז לילידים וכך למעשה תמך בקולוניאליזם, היה אנטישמי בכל רמ"ח איבריו. משום מה כל זה לא מפריע לחסידי התיאוריה להעריץ אותו. מאו לא ראה בלא - סינים בני אדם מלאים וגם את יחסו לבני עמו לא ניתן לתאר כאנושי. אך מגנים עליו כמי "שהוציא את סין מהפאודליזם". מעניין שלצ'רצ'יל למשל לא עומדת הזכות הכבירה על התרומה לחיסול הנאציזם. המוקיעים אגב פעמים רבות מגיעים מארצות לא לבנות ויושבים על משכורות ומלגות שמשולמות על ידי אותם מוסדות "גזעניים".



נראה שהמטרה כאן ברורה - לפגע בכל עמוד תווך של הציוויליזציה המערבית, להרוס, להוקיע, לבטל, להקטין. ומה מציעים כתחליף? כמעט שום דבר.
אחת ההאשמות הכבדות כלפי המערב היא היותו סוחר בעבדים לשעבר. מאריי מציג מחקרים המראים שבנוסף לסחר הטראנס -אטלנטי(המערבי), היה סחר בהיקפים אף גדולים הרבה יותר למזרח, דהיינו בעולם הערבי ובאפריקה. אז מדוע נותרו צאצאי עבדים כה מעטים בעולם הערבי? המחקרים מראים שבניגוד לאמריקה למשל, במזרח העבדים השחורים סורסו והומתו בשלב מסוים. מבלי להצדיק את העבדות בכלל, מראה מארי שהמערב עשה יותר מכל תרבות אחרת בעשרות מונים על מנת להפסיקה. בארצות רבות היא עודנה נמשכת.


מארי טוען ומודה שלא הכל נבנה על יסודות מושלמים מבחינת הסובלנות במערב. אולם זו התרבות שאף אחת אחרת לא משתווה אליה מבחינת הישגים. זו התרבות שגם ידעה יותר מכל תרבות אחרת לספוג השפעות זרות ולמנף אותן. קל להרוס ולמוטט את הקיים בהפניית אצבע לעברו שהוא שהוא לא 100% מושלם, לבטל הישגים כבירים, כולל בתחום הנאורות שנבנו במשך מאות רבות של שנים. מה שמאחד את כל המוקיעים והמבטלים זה בעיקר חוסר הכרת הטוב. הם, הדוגלים בסוציאליזם קיצוני לרוב, מתעשרים יפה מאוד ובדרך קפיטליסטית(הלבנה לדידם) להפליא מספרי ההשמצה שלהם ופעילותם ההרסנית.


מה יוצא לנו מההתעסקות האובססיבית בכל הקשור לגזע, לאן זה מקדם אותנו חוץ מלאיבה ולחשדנות? מה טוב יוצא לעולם מהאשמת תרבות אחת בכל והאדרת אחרות שאשמות לא פחות? לאן זה מקדם את האנושות כשסוגרים את הציור הפנטסטי של רקס ויסלר (בן מעמד נמוך בעצמו, חלל מלחמת העולם השנייה) "במרדף אחר בשרים נדירים" בגלריית טייט רק כי יש שם יד מיניאטורית של ילד שחור וניתן בטעות לפרש שמדובר בעבד? ובזמן שהמערב עסוק בהלקאה עצמית מזוכיסטית, יש סדיסטים רבים שמנצלים את זה היטב. כמו סין שהלכה למעשה אוסרת על בריטניה להיפגש עם דלאי- למה למשל ומעבירה כל מדינה או מוסד שמעז להעביר עליה ביקורות, זובור שלא יתואר .


כפי שכתב המרצה לבלשנות ג'ון מקוורטר מאוניברסיטת קולומביה, תנועת האנטי גזענות (אם תרצו דת הפוליטיקלי קורקט) הינה "תנועה דתית מעמיקה בכל דבר מלבד הטרמינולוגיה. יש בה חטא קדמון ("פריבילגיות לבנה"), יש בה יום דין ("יישור הדורי הגזע") ויש בה "נידוי כופרים"(ביוש ברשתות החברתיות ועוד). כמו חסידיה של כל אמונה חדשה, גם חסידי דת האנטי גזענות מביטים בשאט נפש במערכת האמונות המרכזית שהתקיימה לפניהם בחברה שלהם. הם רואים אותה כברברית וחשוכה. הם מביטים בזלזול על אלה שלא הצטרפו לקבוצה נבחרת שלהם ובמיוחד על אלה שראו את מה שהם עצמם רואים ובכל זאת הגיעו למסקנות שונות"...


מה שקצת מפיח אופטימיות בכל חוסר ההגיון הזה שלאט לאט קמה לה תגובת נגד. זה התחיל עם הורים לתלמידים - ביניהם לבנים, שחורים ואסיאתיים שהתקוממו נגד העובדה שבבית הספר מחדירים לילדיהם אינדוקטרינציה נמרצת בביטול תרבותי. הדבר תפס תאוצה, הגם שאין מאחוריו ארגונים ומוסדות חזקים ועשירים כמו שיש לחסידי "התיאוריה". ייתכן וזה גם מסביר את המיאוס משטיפת המוח הפרוגרסיבית ומתבטא במה שאנשים בוחרים בקלפי. הלוואי ויש עוד תקווה לתקנה , לנצחון השכל הישר...


ספר עיון מומלץ ומרתק בהחלט. מאריי הוא מהמאורות הבודדים שנותרו, מהקולות המעטים והאמיצים שמסרבים לשקר ולהיכנע.
הוצאת שיבולת עם זאת, יכלה להשקיע קצת יותר בעטיפה שנראית כלקוחה מז'אנר האגיטפרופ וחוטאת לעומקו ומורכבותו של הספר.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על הקרב על המערב - כך ינצחו האומות החופשיות את עידן הטירוף