“הסופר סטנדאל אמר פעם שצרפתי זה איטלקי בדיכאון. גם אני כמו סטנדאל חש חיבה גדולה לאיטליה. מעבר ליופי המדהים של הארץ עצמה(מהצפון עד הדרום), יש משהו ברוח האיטלקית שמאוד מזמין ומחבר אותי אליה. אני מצטט מהספר: "באיטליה רווח שילוב אופייני של ציניות וטוב לב, ספקנות ואזלת יד עם חיבה יתרה לחיים שאננים". אם לא די בכך, תמיד אהבתי את התוצרת המוטורית האיטלקית – לנצ'ה, אלפא, ווספה, דוקאטי, מוטו – גוצי... אולי אין להם לרוב את האמינות היפנית, אך יש להם שפע כה רב של חן ואופי, שפשוט סולחים להם על הכל...
סקרנותי בקשר ליהדות איטליה התעוררה לפני שנים, עת שביקרתי לראשונה ב'בית הכנסת כמנהג רומה' שבירושלים. במהלך חיי נחשפתי יותר לתולדות יהודי אירופה מבוקובינה ועד פורטוגל ואפילו על יהדות המזרח(שלבושתי אני לא מספיק מכיר לעומק) ידעתי יותר מאשר על יהדות איטליה.
הספר מתחיל את ההיסטוריה בתקופת רומא העתיקה. אז, לפני נפילת מצדה, מנתה אוכלוסיית היהודים בעיר רומא כ- 50,000 נפש מתוך אוכלוסייה כללית של איטליה בת כ-6 מיליון תושבים. לשם השוואה, בזמן כתיבת הספר (1978) מספר היהודים באיטליה לא עלה על 35000 מתוך אוכלוסייה של 55 מיליון.
עד שנת 135 לספירה בערך, היו חיי היהודים באיטליה שלוים,מאושרים הם היו בעלי השפעה ניכרת. לאחר מכן הם הפכו לפליטים. מאז היחס כלפיהם הלך והורע בהדרגה וגם ההתפשטות של הנצרות לא סייע לשיפור המצב.
היהודים הסתדרו היטב עם הגותים, הכובשים הברבריים של רומא, שהיו עובדי אלילים ולא מיהרו להתנצר. בעיקר הגן עליהם המלך תיאודוריך . אולם לאחר מותו, התגברה השפעתה של הכנסיה הנוצרית שוב והיהודים נחשבו אויבים לכל דבר.
הקנאות הדתית הנוצרית הכתיבה את סדר היום בכל הקשור ליחס ליהודים למשך עוד שנים רבות קדימה. עם זאת, במדינה כמו איטליה גזרות רבות לא נאכפו בצורה קפדנית או כלשונן. האנטישמיות של ההמונים שאמנם חיה ובעטה לא הגיעה לאותה רמת רוע כמו למשל בגרמניה, ספרד או צרפת.
למרות ההסתה של הכמרים, יהודי איטליה ידעו תקופות לא מעטות של פריחה . בימי הביניים המוקדמים והאמצעיים שגשגו קהילות ישראל בדרומה של איטליה. למשל היה להם חלק בפתיחתו של בית הספר לרפואה בסאלרנו. בין בוגריו היהודים הרבים נמנה גם שבתי בן אברהם דונולו, שחיבר את "ספר הרפואה" המפורסם. בספר מובא גם לא מעט מידע המבוסס על רישומי מסעותיו של בנימין מטודלה – סוחר ואינטלקטואל יהודי - ספרדי חשוב.
עם התבססות השלטון הספרדי בדרום איטליה, המצב של היהודים הורע בהדרגה. גירוש ספרד של 1492 לא היה רק מקסטיליה ואראגון, אלא גם מכל אדמות שהיו שייכות לה, לרבות דרום איטליה. מאז התרכזו היהודים בעיקר בצפונה של ארץ המגף. אולם גם שם חייהם לא היו קלים כי ההשפעה הספרדית הרעילה הייתה חזקה בייחוד במדינת האפיפיור, שכללה את העיר רומא . רשע במיוחד היה האפיפיור פאולוס הרביעי שהטיל על היהודים גזרות קשות מנשוא והכריח אותם לחיות בגטאות צפופים. בשלב כלשהו הורשו יהודי רומא לעסוק במכירת סמרטוטים משושמים בלבד, מה שהפך את קהילת רומא לענייה וחלשה ביותר מכל קהילות איטליה. עם זאת, היו קהילות בהם היהודים נהנו מרווחה כלכלית וחברתית כמו טרייסטה וליבורנו.
בכלל, מהספר מצטייר כי השנאה ליהודים באיטליה קודמה בעיקר על ידי מדינות אחרות – בימי הביניים על ידי ספרד ובמאה ה-20 על ידי גרמניה.
בעת החדשה החלו יהודי איטליה לאט, עם עליות ומורדות לצבור מעמד וכבוד באוכלוסייה. רבים מהם לקחו חלק פעיל בתהליך האיחוד- ריסורג'ימנטו. אולם רשויות הכנסייה לא נכנעו בקלות. למשל ב-1858 נחטף הילד היהודי בן ה-6 אדגארו מוראטה מהוריו והוטבל לנצרות. חטיפות מעין אלה המשיכו עוד מספר שנים לאחר מכן.
כשמוסוליני עלה לשלטון, לא הייתה למפלגתו משנה מיוחדת ביחס ליהודים. אם כי לאנטישמים הכבדים והמוכרים הייתה נטייה לתמוך מיד בפשיסטים. היחס ליהודים לעתים לווה בחשד כי מרביתם נחשבו לאנטי – פשיסטים(אם כי היו ביניהם גם כאלה שהצטרפו לשורותיו). אולם, אפשר לומר כי כי דוקא בימי הפשיזם ובייחוד בשנים 1930 – 1934, זכו היהודים לזכויות ופריחה כללית חסרי תקדים. הדוצ'ה לא רק שלא היה עוין ליהודים, אלא נהג להיפגש באופן קבוע עם נכבדים יהודים ואף ציוניים כמו סוקולוב וויצמן. הייתה לו גם מאהבת יהודייה – מרגריטה צרפתי.
בשלב כלשהו קיווה מוסוליני ליהנות משלל המלחמה על גבה של גרמניה וניסה לרצות את היטלר. בסוף שנות ה-30 הוא החל לקדם חוקים אנטי – יהודיים . רוב האוכלוסייה עם זאת, לא ממש שיתפה פעולה עם הגזרות והם נאכפו בצורה רפה. מעבר לכך –למרבה האבסורד, איטליה הפשיסטית, בת בריתו של היטלר קלטה בפועל פליטים יהודים מכל רחבי אירופה וארגונים יהודים סייעו להם להתאקלם. הידוע ביותר הינו
DELASEM או Delegazione per l'Assistenza degli Emigranti Ebrei
כשמוסוליני הופל, הנאצים כבשו את איטליה ואת הארצות המשתייכות אליה, דוגמת האי רודוס ובמהירות החלו להוציא לפועל את "האקציות" שלהם. יהודים רבים הצטרפו לתנועות פרטיזניות ושילמו בחייהם. בישראל האישיות המוכרת ביותר ביניהם היא אנצו סרני.
לאחר השואה החל פרק חדש ביחסים בין איטלקים ליהודים. רוב האיטלקים חשו הזדהות וחמלה כלפי היהודים. אולם עד מהרה החלו האנטישמים בתירוץ המוכר של "אנטי – ציונות" על מנת לתת דרור לשנאתם. ישראל והיהודים בכלל נשפטו באמות מידה מחמירות ביותר. הקהילה היהודית האיטלקית תמכה בישראל מהיום הראשון להיווסדה. היא עשתה זאת בעבודה עם דעת קהל, עזרה חומרית וגם באמצעות עליה של ממש לישראל ולקיחת חלק בבנייתה והגנה עליה.
הספר דק יחסית, אך הוא מכיל המון מידע. הוא יצא לאור ב-1978, כתוב בשפה ארכאית, אך בהירה, מובנת ולא יבשה .
השכלתי ונהניתי ממנו – הוא לא מתיימר להיות מקור מידע מפורט, אך נותן סקירה טובה ובעיניי מספקת לכל אדם שמבקש להרחיב את השכלתו מבלי להכביד.”
