ביקורת ספרותית על מלחמת היהודים מאת ליון פויכטוונגר
ספר מעולה

---

ניסיתי להשיג עותק של הספר זמן רב. הוא כמעט ולא זמין לרכישה, על כן חיכיתי במשך חודשים בתור בספריה עד שהגיע לידיי. זה היה משתלם מעל לכל הציפיות.

יוסף בן מתתיהו היה איש מלא ניגודים. יהודי קנאי וגם חסיד תרבות יוון. לוחם סגפן עז רוח וגם נהנתן שאהב את החיים הטובים. אך מעל לכל הוא היה שאפתן ואופורטוניסט.
הספר מתחיל בשליחותו של יוסף לרומא כשנה לפני פרוץ המרד הגדול. הוא נשלח לשם בשליחות דיפלומטית על מנת לשחרר שלושה "חפים מפשע" - זקנים יהודים קנאים שנידונו לעבודות פרך עקב הסתה למרידה בעיר קיסריה. העיר הייתה אז מאוכלסת ביהודים ויוונים – סורים שבין שתי הקהילות שרר מתח תרבותי וכלכלי מתמיד. תחילה הרגיש כזר ברומא ולא דיבר כמעט לטינית. אולם עד מהרה הצליח ליצור קשרים עם יהודים משפיעים וסנאטורים. יוסף ניהל ברומא חיים בוהמיינים, שכללו רומנים עם נשים רבות, ביקורים בתיאטראות, סעודות עם שחקנים, סופרים ועשירים עד שכמעט שכח את המשימה לשמה נשלח.

חיי היהודים ברומא היו לרוב נוחים. היו ביניהם עשירים מופלגים המקורבים לשלטון וגם עניים. הם לא איבדו קשר עם יהודה ונהגו לשלוח תרומות לבית המקדש ולרכוש נחלות. עם זאת, הם "זכו" ליחס של חשדנות וקנאה מהאוכלוסייה המקומית. מדי פעם כוונה נגדם שנאה שאף הגיעה לפוגרומים קשים. כנטע זר, הם היו זקוקים לפטרונים ולמיטיבים בחלונות הגבוהים. באותה העת הייתה זאת פופיאה, אשתו של הקיסר נרון. שחקן יהודי שהיה חביבה של המלכה, ארגן ליוסף פגישה עמה, שבסופה הובטח לו כי המלכה תפעל לשחרורם של שלושת הזקנים. אולם אנשים עוינים בממשל דאגו שהמחיר על כך יהיה הפקעת השליטה בקיסריה מידי היהודים, מה שגרם למעשה לתחילת המרד.

יוסף חזר ליהודה כשהוא עטור בתהילה על חלקו בשחרור הזקנים. המרד למעשה כבר החל. מהומות ופרעות ביהודים פרצו בערים המעורבות כמו קיסריה ויבנה. גסיוס פלורוס, הנציב הרומאי במקום להגן על היהודים טבח בהם בעצמו באלפים וניסה לשלוח את ידו אל אוצרות בית המקדש. לאחר מאבקים שעלו בדם רב, עלה בידי היהודים שבראשם עמדו הקנאים להכות בחיל המצב הרומאי הקטן ולהשתלט על מרבית הארץ. בעקבות המאורעות יצא צבאו של קֶסטיוס גאלוס, נציב סוריה לדכא את המרד במסע רצחני של טבח והרס מכיוון הגליל עד שהגיע לפאתי ירושלים וכמעט ביקע את החומה הצפונית. אולם מסיבה שלא ברורה עד הסוף נסוג משם ולאחר מכן גם הוכה קשות על ידי היהודים בקרב בית חורון בו איבד לצד שארית צבאו גם שלל רב, מכונות מלחמה ואף את נשר הזהב של הלגיון , מה שהיווה את אחת ההשפלות הגדולות של רומא.

לאחר הנצחון הגדול מונה יוסף, שהיה ללא נסיון צבאי אך נצר לחשמונאים וממשפחת כהנים מהמשמרת הראשונה(מתוך 24 סך הכל) על ידי חנן בן חנן – הכהן הגדול וראש הממשלה בפועל, למפקד הגליל על מנת להכין את המחוז לפלישה רומאית בלתי נמנעת. במאבקי הכוח דוקא המנצחים בפועל על הצבא הרומאי למעשה הורחקו מכל מוקדי השלטון. רשמית השתייך יוסף למחנה המתון וניסה להיאבק בקנאים כמו יוחנן מגוש חלב מצד אחד ובו בזמן בתומכי רומא כמו המלך אגריפס השני, אחותו ברניקי ונציגיהם. ביצר היטב את ערי הגליל והיה למתנגד גדול למלחמת אחים. אולם עד מהרה ידם של הקנאים הייתה על העליונה ויוסף נסחף עמם להחרפת המרד. לאחר שרפת הארמון של אגריפס בטבריה, סמל רומי מובהק, זירזה המעצמה את התערבותה בפרובינקיה הסוררת.

להצלת יוקרתה של רומא נשלח המצביא הוותיק אספסיאנוס על ידי הקיסר נרון. נסיקתו בסוף ימיו הזכירה לי קצת את אריאל שרון שלנו. שניהם נחשבו גרוטאות פוליטיות ורק נסיבות שעולות על כל דמיון החזירו אותם לתמונה.

אספסיאנוס שהיה איש כפרי וגס החל בהשתלטות מהירה וברוטאלית על הגליל. מוקד ההתנגדות החשוב ביותר שם היה המבצר של יודפת שיוסף בן מתתיהו היה מפקדו. בניגוד לכל התחזיות, החזיק המבצר מעמד חמישים ימים אל מול המצור הקשה וכוחותיו העדיפים של אספסיאנוס.
כשחמק מהתאבדות כשאר מגניו, תשוש וצמא נתפס על ידי הרומאים, במהירות שינה עורו ולמעשה החל להיות משרתו ומלכך פנכתו של המצביא הרומאי כדי להימלט מעונש חמור או מהוצאה להורג. בעורמה "ניבא" יוסף שאספסיאנוס הינו "אדיר" , משיח ושהוא עתיד להיות קיסר. אמנם אספסיאנוס גיחך על יוסף ובז לו, אך היהודי הזה סיקרן אותו והוא הותיר אותו אזוק בשלשלאות עד אשר נבואתו תתגשם.


בירושלים באותו הזמן שרר אבל כבד. תחילה ביכו המנהיגים שם את מותו של יוסף, תמכו באביו - מתתיהו וחלקו עמו את האבל. אולם במהרה התחוור כי יוסף לא רק שלא נהרג, אלא הפך למעשה למשת"פ רומי. מרגע זה והלאה יהפוך יוסף לאיש שנוא כמעט על כל המחנות ביהודה. אספסיאנוס בינתיים הכריח את יוסף להתחתן עם שבויה יהודייה בת 14 שכל בני משפחתה נרצחו. זאת לא לפני שאספסיאנוס הפך אותה לפילגשו . הדבר היה משפיל עבור יוסף, שכן בהיותו כהן נישואין מעין אלה היו אסורים עליו.

במהלך ההפוגה במלחמה עזב יוסף את אשתו ההריונית ונדד עם טיטוס, בנו של אספסיאנוס לאלכסנדריה, שהייתה אז אחת הערים העשירות והתוססות ובה קהילה יהודית גדולה ויהירה. לצידה קהילה יוונית אנטישמית שממנה יצאה הקריאה שמשמשת את שונאי ישראל עד ימינו -!Hierosolyma est Perdita)HEP)- ירושלים אבודה.
באלכסנדריה ספג ארבעים מלקות מצונו החופשי(!) על מנת להיטהר, מה שכמעט עלה לו בחייו. בהמשך הכיר את דוריון, בתו של צייר רומאי פאבולוס. על אף שלא הייתה יהודייה נישא לה, מה שעורר מחדש את זעם היהודים עליו.

אספסיאנוס שבינתיים הוכתר על ידי הלגיונות לקיסר באלכסנדריה בעקבות מלחמת אזרחים ברומא (69 -שנת ארבעת הקיסרים), הפקיד את כיבוש ירושלים בידי בנו טיטוס. הנסיכה ברניקי שיופיה וחנה זכו להערצה בעולם העתיק, יצרה קשר עם טיטוס, והוא התאהב בה קשות. עבור ברניקי הקשר עם טיטוס נבע תחילה מרצון לשמור על בית המקדש מהרס וניסיון להשפיע למציאת פתרון של פשרה למלחמה. ברניקי קצת שיחקה בטיטוס הצעיר, אך בהמשך פיתחה רגשות עזים כלפיו. סיפור האהבה של ברניקי וטיטוס מתואר בצורה מדהימה על ידי פויכטוונגר . הרגשות הסותרים של הנסיכה – מצד אחד הנאמנות ליהודה ומצד שני אהבתה האסורה לרומאי הצעיר שהופקד להכניע את מולדתה לא נתנו לה מנוח. אולם הבטוחתיו של טיטוס לשאתה לאישה ריצו אותה והיא החלה כבר לחלום על מעמדה החדש ברומא.

תיאורי המצור על ירושלים ומה שאחריו הם מהקשים ביותר לקריאה בספר . העיר הנקייה, הבוהקת בשנהב וזהב הפכה לקופסת שימורים מצחינה מצפיפות, מוות המוני ומלחמת אחים שהתרחשה בפנים בין הפלגים השונים של העם. האסמים נשרפו, ההנהגה הישנה נטבחה ומחנות של שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, אלעזר בן שמעון ואחרים הרגו האחד בשני ובזזו את המזון המועט שנותר מהתושבים ולבסוף גם מבית המקדש. מי שניסה לצאת את העיר נצלב על ידי הרומאים והוצג לראווה, גופות המתים נערמו בתוך מבנים נטושים בעיר, המתים כבר נזרקו אל מחוץ לחומות העיר. טיטוס בעצת ברניקי ובתיווכו של יוסף ניסה להגיע להסכם עם הנצורים. אולם תנאי ההסכם היו בלתי מקובלים עליהם כי משמעותם הייתה בגידה בלוחמים ומשפחותיהם. מה גם שהם לא סמכו לא על הרומאים מפאת אכזריותם ובטח לא על יוסף.

האירועים הקשים של שריפת בית המקדש, כיבוש אכזרי של העיר וטבח בתושביה מתוארים ללא צנזורה ובדיוק מפחיד. טיטוס שתחילה ניסה להיות מתון יותר, נסחף עם צבאו לבכחנליה של רצח, ביזה השפלה, שמחה לאיד וסדיזם. אלפי שבויים יהודים הוכרחו להילחם אחד בשני למוות לשם שעשוע האספסוף, שוסו בהם חיות טרף , כה רבים נמכרו לעבדות עד שמחיר העבדים ירד במחצית.

יוסף שאימץ את שם פטרוניו ונקרא טיטוס פלוויוס יוספוס, תיאר את האירועים ממה ראה בעיניו ומיומני מלחמה של המפקדים הרומיים. הרומן של פויכטוונגר בנוי למעשה על מחקר מעמיק של ספריו וכמה מקורות נוספים. הוא נאמן מאוד למקור והחלקים האומנותיים שהוכנסו בו כגון מחשבות ודיאלוגים רק מוסיפים לחווייה ומספקות הבנה פסיכולוגית של הדמויות. מהבחינה הזו יש עדיפות מסוימת לקריאת רומן כזה על פני ספר עיון. הוא קריא הרבה יותר ובאמת הקריאה בו כה זורמת עד שלא ניתן להניחו מהיד.
הספר סיפק לי חווית קריאה מעולה וכמובן הוסיף לי המון ידע. פעם אחרונה שיצא לאור בעברית הייתה אי שם בשנות ה-80 וזה ממש חבל.
חפשו אותו ואל תתייאשו, חוויה עוצמתית.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על מלחמת היהודים