דאגלס מארי הוא תופעה. בן למשפחה בריטית ממעמד גבוה, שלמד בבתי הספר הכי יוקרתיים בממלכה, אדם שינק חינוך ליברלי ממש משחר ילדותו, הומוסקסואל מוצהר. כל הדרכים היו אמורות להובילו לערוגות השמאל הרדיקלי , לחוגים שהבון – טון שלהם הוא סלידה מישראל, מכל דבר שיש לו ריח הכי קלוש של לאומיות, של שמרנות, של תרבות המערב. הוא היה עשוי להגיע למחוזות הפרוגרס העמוק, ה- woke . אך דאגלס, כפי שהוא מעיד על עצמו לא יכול היה שישטפו לו את המוח בשקרים ובהנדסת תודעה. הוא הבין שכבריטי, כאדם ליברלי ואף כגיי, התנועות הרדיקליות האלה מסכנות את כל הישגי האנושות ופשוט מוסרות את החופש, החירות האישית והמחשבה העצמאית לפונדמנטליזם כפרי בשל, על אף שמתיימרות לכאורה לשמור עליהם בטווח המידי ואגב נכשלות גם בכך. הוא לא הבין כיצד אנשי הלהט"ב ופרוגרסיבים צובעי השיער בצבעי גואש, חוברים לאיסלאמיסטים אלימים שכבר אפילו לא טורחים לעטות תחפושת. הם הנלחמים במערב "האמפריאליסטי" ו"הקפיטליסטי" מבלי לתת את הדעת מה יקרה להם עצמם אם בני בריתם ינצחו.

לספר הזה ניגש דאגלס בתחושה של פסימיות עמוקה. הוא רואה את ממלכתו נכבשת, את ערי אירופה החופשיות ומסבירות הפנים לפני שנים לא רבות, הופכות למקומות שלילדות בגיל העשרה כבר מסוכן להסתובב בערב, את האיסלאמיזציה הזוחלת והצוברת יותר ויותר תעוזה עם כל צעד של השתלטות על המרחב הציבורי. הוא רואה איך הממשלות, גם "השמרניות" שהעם הפקיד בידיהם את השמירה לבטיחותו והדאגה על עתיד ילדיו בוגדות שוב ושוב בציבור הבוחרים.
ואיך למרות כל האמירות הברורות והפעולותיו הממשיות של פונדמנטליזם להשתלט על העולם החופשי, רבים מבני המערב נוהגים ככבשים שרצים ברצון לשחיטה שלהם עצמם. איך הרפיסות פושטת בכל ואיך אחרי פיגוע רצחני בהופעה במנצ'סטר שנרצחו בו עשרות בנות צעירות עם הוריהן ומאות נשארו נכים, נאספת קבוצה של בריטים ושרה את don’t look back in anger של אואזיס(שיר נפלא אגב). אם יש אירוע שצריך וחייב לעורר anger ופעולות נמרצות זה בטח ובטח אירוע כזה.

מאריי הגיע לישראל כבר בימים הראשונים שאחרי טבח שמחת תורה.
הוא ביקר בכל אתרי הפורענות, בקיבוצים ובערים. הוא שוחח עם ניצולים, הקשיב לסיפורי גבורה ושברון לב של משפחות שנמחקו באכזריות, של מבלים במסיבה שנטבחו בדרכים אכזריות, של גיבורים שעזבו הכל ויצאו לקרב בידיעה שלא יחזרו. הוא ראיין פצועים ומשוחררי שבי.

את רוב הסיפורים שמתוארים בספר כבר שמענו בדרך זו או אחרת. אך מאריי מדייק את הכל, בונה סדר בארועים, בזמנים ובשמות. כשהתחלתי לקרוא חשבתי אין בו דבר שהוא יכול לחדש לי, אך בדרך פלא הספר התגלה כמרתק, כקריא שקשה להניחו מהיד. בפרקים רבים הוא גרם לי להתרגש ולדמוע ממש.

דאגלס אגב לא מגביל את עצמו לסוג כזה או אחר של אג'נדה משום בחינה. הוא משוחח עם אנשים משני צידי המפה הפוליטית בישראל, עם דרוזים, ערבים ישראליים וגם עם פלסטינים. הוא נכנס לאזורי לחימה מסוכנים ואף יושב על אותה כורסא שישב בה סינוואר ברגעיו האחרונים.

בספר הוא עומד על טיבה של תופעה מוזרה: עוד לפני שישראל ההמומה נקטה בצעד החלטי כלשהו, כבר בערב של השבעה באוקטובר התאספו הפגנות המוניות ראשונות בכמה ערים במערב עם דגלי פלסטין והאשמות בג'נוסייד. הוא בוחן את הדרך כיצד צמחו ההפגנות לממדים מפלצתיים, מה הסיבות האנתרופולוגיות, החברתיות, הדמוגרפיות והחינוכיות לכך.

מאריי מעיד על עצמו שלקראת סוף הספר הפך יותר ויותר נינוח ואופטימי. הוא התפעל מהחברה בישראל בכלל ובעיקר מהדור הצעיר של הישראלים שהתגייס בהמוניו להילחם נגד הרוע ושהיה מוכן לשלם מחירים כבדים מאוד על כך. שנים רבות הוא תהה מה יקרה כשהצעירים של המערב השבע, הרופס, העצל, הקמל אפילו, יידרשו לאתגר משמעותי.בישראל הוא ראה תקוה.

אני חייב להודות שאני משוחד. אני מאוד מעריך את מאריי, בעיניי הוא מהקולות החדים והמדויקים שממש מתאר במילותיו את מה שאני עצמי חש. הוא מעין התגלמות ה-common sense הבריטי המפורסם שכבר לא אתנו.

תחילה חשבתי הספר הזה מיועד בעיניי לקוראים בארצות נכר. אך גם הקורא הישראלי יכול לקבל ממנו המון. רק על ההתרגשות שגרם לי והמילים החמות מגיעים לו חמישה כוכבים זוהרים.

דאגלס מארי הוא תופעה. בן למשפחה בריטית ממעמד גבוה, שלמד בבתי הספר הכי יוקרתיים בממלכה, אדם שינק חינוך ליברלי ממש משחר ילדותו, הומוסקסואל מוצהר. כל הדרכים היו אמורות להובילו לערוגות השמאל הרדיקלי , לחוגים שהבון – טון שלהם הוא סלידה מישראל, מכל דבר שיש לו ריח הכי קלוש של לאומיות, של שמרנות, של תרבות המערב. הוא היה עשוי להגיע למחוזות הפרוגרס העמוק, ה- woke . אך דאגלס, כפי שהוא מעיד על עצמו לא יכול היה שישטפו לו את המוח בשקרים ובהנדסת תודעה. הוא הבין שכבריטי, כאדם ליברלי ואף כגיי, התנועות הרדיקליות האלה מסכנות את כל הישגי האנושות ופשוט מוסרות את החופש, החירות האישית והמחשבה העצמאית לפונדמנטליזם כפרי בשל, על אף שמתיימרות לכאורה לשמור עליהם בטווח המידי ואגב נכשלות גם בכך. הוא לא הבין כיצד אנשי הלהט"ב ופרוגרסיבים צובעי השיער בצבעי גואש, חוברים לאיסלאמיסטים אלימים שכבר אפילו לא טורחים לעטות תחפושת. הם הנלחמים במערב "האמפריאליסטי" ו"הקפיטליסטי" מבלי לתת את הדעת מה יקרה להם עצמם אם בני בריתם ינצחו.

לספר הזה ניגש דאגלס בתחושה של פסימיות עמוקה. הוא רואה את ממלכתו נכבשת, את ערי אירופה החופשיות ומסבירות הפנים לפני שנים לא רבות, הופכות למקומות שלילדות בגיל העשרה כבר מסוכן להסתובב בערב, את האיסלאמיזציה הזוחלת והצוברת יותר ויותר תעוזה עם כל צעד של השתלטות על המרחב הציבורי. הוא רואה איך הממשלות, גם "השמרניות" שהעם הפקיד בידיהם את השמירה לבטיחותו והדאגה על עתיד ילדיו בוגדות שוב ושוב בציבור הבוחרים.
ואיך למרות כל האמירות הברורות והפעולותיו הממשיות של פונדמנטליזם להשתלט על העולם החופשי, רבים מבני המערב נוהגים ככבשים שרצים ברצון לשחיטה שלהם עצמם. איך הרפיסות פושטת בכל ואיך אחרי פיגוע רצחני בהופעה במנצ'סטר שנרצחו בו עשרות בנות צעירות עם הוריהן ומאות נשארו נכים, נאספת קבוצה של בריטים ושרה את don’t look back in anger של אואזיס(שיר נפלא אגב). אם יש אירוע שצריך וחייב לעורר anger ופעולות נמרצות זה בטח ובטח אירוע כזה.

מאריי הגיע לישראל כבר בימים הראשונים שאחרי טבח שמחת תורה.
הוא ביקר בכל אתרי הפורענות, בקיבוצים ובערים. הוא שוחח עם ניצולים, הקשיב לסיפורי גבורה ושברון לב של משפחות שנמחקו באכזריות, של מבלים במסיבה שנטבחו בדרכים אכזריות, של גיבורים שעזבו הכל ויצאו לקרב בידיעה שלא יחזרו. הוא ראיין פצועים ומשוחררי שבי.

את רוב הסיפורים שמתוארים בספר כבר שמענו בדרך זו או אחרת. אך מאריי מדייק את הכל, בונה סדר בארועים, בזמנים ובשמות. כשהתחלתי לקרוא חשבתי אין בו דבר שהוא יכול לחדש לי, אך בדרך פלא הספר התגלה כמרתק, כקריא שקשה להניחו מהיד. בפרקים רבים הוא גרם לי להתרגש ולדמוע ממש.

דאגלס אגב לא מגביל את עצמו לסוג כזה או אחר של אג'נדה משום בחינה. הוא משוחח עם אנשים משני צידי המפה הפוליטית בישראל, עם דרוזים, ערבים ישראליים וגם עם פלסטינים. הוא נכנס לאזורי לחימה מסוכנים ואף יושב על אותה כורסא שישב בה סינוואר ברגעיו האחרונים.

בספר הוא עומד על טיבה של תופעה מוזרה: עוד לפני שישראל ההמומה נקטה בצעד החלטי כלשהו, כבר בערב של השבעה באוקטובר התאספו הפגנות המוניות ראשונות בכמה ערים במערב עם דגלי פלסטין והאשמות בג'נוסייד. הוא בוחן את הדרך כיצד צמחו ההפגנות לממדים מפלצתיים, מה הסיבות האנתרופולוגיות, החברתיות, הדמוגרפיות והחינוכיות לכך.

מאריי מעיד על עצמו שלקראת סוף הספר הפך יותר ויותר נינוח ואופטימי. הוא התפעל מהחברה בישראל בכלל ובעיקר מהדור הצעיר של הישראלים שהתגייס בהמוניו להילחם נגד הרוע ושהיה מוכן לשלם מחירים כבדים מאוד על כך. שנים רבות הוא תהה מה יקרה כשהצעירים של המערב השבע, הרופס, העצל, הקמל אפילו, יידרשו לאתגר משמעותי.בישראל הוא ראה תקוה.

אני חייב להודות שאני משוחד. אני מאוד מעריך את מאריי, בעיניי הוא מהקולות החדים והמדויקים שממש מתאר במילותיו את מה שאני עצמי חש. הוא מעין התגלמות ה-common sense הבריטי המפורסם שכבר לא אתנו.

תחילה חשבתי הספר הזה מיועד בעיניי לקוראים בארצות נכר. אך גם הקורא הישראלי יכול לקבל ממנו המון. רק על ההתרגשות שגרם לי והמילים החמות מגיעים לו חמישה כוכבים זוהרים.