ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס
ספר טוב

---

אני תוהה. על ערש דווי, על מה אחשוב?
עודני נער, אולי כבר בחור, וישנם זיכרונות שאני מריץ וחוזר עליהם בדמיוני שוב ושוב. הם נראים מאוד... מוחשיים. אני מצליח לדמיין את פרצופם של האנשים, לבנות את גופם כמו שהיה אז, לשמוע את קולם; אני מסוגל להריח את האוויר, והקטעים - שחולפים באופן לא רציף, לעיתים מבולבל - לא מתקהים, והם המשמעותיים בחיי.
אבל עדיין לא חוויתי הרבה: מי מסוגל להבטיח שהדברים שאני מוצא לחשובים ולמיוחדים, הם אכן כאלה? בעצם, האם עוד עשור אזכור אותם בכזו בהירות, שלא לדבר על יובל?
עכשיו הם בוהקים ונוגים באור חזק: אהבות שלא מומשו, חברויות שלא החזיקו, כישלונות והישגים אישיים. האם הוא ידעך? בכלל, זה משנה?

רוב הביקורות משבחות את הספר, ועוד כמה מבקרות אותו באופן נוקב; אין לי דעה עמוקה כל כך בנוגע לו עצמו, מלבד הכתיבה הקולחת והטובה, אבל הוא כן גרם לי לחשוב: איך אני רוצה לחיות?
אם החיים שלנו חשובים ובין אם לאו, זה עניין אחר, שכן בסוף - הכל מסתכם לאותו נתיב אפלולי. לעומת זאת, החיים שלנו, כל השעות שעמלנו, השתדלנו ונאבקנו - הם לא בטלים עבורנו, כי אנחנו עצמנו חיינו אותם. עודנו חיים.

סטונר לרוב אדיש ומשעמם. כשהוא מדבר עם אחרים, השיחות מתנקזות לשתיקה מביכה. הוא לא חושף את שעל נפשו, כי לטענתו: הכל צפוי, מה זה משנה? הוא משמים בכוונה. זה סיפור על חקלאי פשוט שהופך להיות מורה. הוא לא הגיבור המיתולוגי שנאבק בדרקונים, הוא לא המיוחד שגואל את העולם: הוא פשוט בן אדם.
למרות מגרעותיו הנוספות, בין אם בחיי האהבה או באקדמיה; מול הוריו או ילדתו, או בהלך החיים, יש לו סגולה: הוא נאמן לעקרונות שלו, וחי לפיהן. ומהן? ללמד ולאהוב.
הוא מתאהב בספרות, לומד אותה, ולבסוף מלמד אותה לאחרים; הוא לומד איך לאהוב עם כל גיל שמשתנה - אהבה טהורה, תשוקתית, ושלווה.
כך הוא חי, וכך הוא מצליח כמו שהוא נכשל. איך אני עצמי רוצה לחיות? במידה דומה מאוד לסטונר: נאמן לעצמי. אולי חיים טובים אינם חיים של רק טוב; אולי חיים טובים הם חיים שדרכם הצלחתי להפיק את האני האמיתי.

אינני בקי בספרות, ועל כן לא אוכל להשוות, להעמיק, או לנתח את הספר כפי שהייתי רוצה. ייתכן כי נסתרת הגאונות הטמונה בו, מתחבאת טוב מעיניי; ואולי כדור השלג של הביקורות המהללות גדול מדי.
ספר די טוב.

» ביקורות נוספות של A_M
» ביקורות נוספות על סטונר