ביקורת ספרותית על החטא ועונשו (1995) מאת פיודור דוסטויבסקי
ספר מעולה

---

הו, כמה שמעתי על "החטא ועונשו"; עומד על תילו יחד עם הספרים הקלאסיים והמפורסמים, אחד כזה שאין מנוס אלא לקרוא אותו.
הוידוי הבא קשור קשר הדוק להמשך הביקורת (הארוכה, המייגעת והמשמימה - מזהיר מראש): אני פוחד למות. כן, מאוד יוצא דופן ומרהיב, מעולם לא נתקלתם בפחד נדיר זה.

לפני כמה זמן, ממש לפני שהתחלתי את הספר, בפעם הראשונה בחיי, חשתי כמו התקף חרדה; שכבתי במיטה הצבאית הבלויה, והנוחה עד מאוד, וחשבתי על דברים משמחים ביותר: העובדה שכולנו נמות, מה שאנחנו עושים חסר משמעות, וכהנה וכהנה; הדברים הרגילים, "העמוקים", לכאורה, שצצים פה ושם. רק אז, פתאום, נפל לי האסימון - אני לא רוצה למות. מה יש אחר כך, האם קיים משהו מעבר? האם הדבר ודאי שלא קיימת שום משמעות, וכל מה שאנחנו עושים הוא לשווא? המחשבה של להתאיין, להפוך לריק...לא להיות, לחדול להיות, חילחלה לעצמותיי, והרגשתי פחד אמיתי, תהומי. אינני מנסה להישמע עמוק או אינטלקטואל; ההגות של ניטשה וקאמי מוכרת, והייתי בטוח שהפנמתי את המשמעות הזו: ובתמורה לא ישנתי בלילה הזה.
"טוב ויפה," אתם עונים, "אך איך האפיזודה מתקשרת לספר?"

"החטא ועונשו" הוא ספר בלשי: סטודנט לשעבר, רסקולניקוב, רוצח זקנה, ועכשיו מתחילה העלילה האמיתית.
הסיבה לכך שהוא רצח הייתה לבחון תאוריה שהעלה בכתב: האם הוא איש רגיל, או איש מיוחד? האנשים המיוחדים הם אותם יוצאי דופן, כמו נפוליאון או יוליוס קיסר - אותם אלה שפושעים, אך לא רק שמשנים את החוק והמציאות, אלא שגם המצפון, הצו המוסרי, לא משפיע עליהם. הם מצויים במציאות אחרת משלנו, אנשים דגולים ומרהיבים, שלהבות-ליבם בוערות ומפיצות את זוהרם השמיימי.
רסקולניקוב מעוניין - לא, הוא מוכרח - לדעת לאן הוא משתייך. הוא מבצע את הפשע, לא עקב מצוקה כלכלית או אפילו נקמה, אלא סקרנות גרידא.
אך הוא אינו מסוגל לשאת בעול, ולאט לאט, הוא מתחיל לאבד את נפשו ואת עצמו; האם הוא אכן חלק מאותה קבוצה מצומצמת?
אני לא מעוניין לחשוף יותר מדי - וקיימות עוד דמויות נהדרות ומעניינות - אך ארצה לפרט על עוד דמות מעניינת: סוודריגאילוב.
רסקולניקוב וסוודריגאילוב מייצגים ניגודים, נקודות מבט שונות על החיים: באופי הם לעיתים דומים ולעיתים רחוקים עד מאוד, אך שניהם מפנימים את העולם כפי שהוא. אכזר, דוחה ומגעיל.
סוודריגאילוב רואה בנשים כחפץ, הוא בז לכל ערך ומתנהג כציניקן גמור. הוא מונע אך ורק עקב רגש התשוקה, ורק זה נותן לו המשך לחיות. אופיו ומעשיו, לכל אורך הספר, מבהירים זאת; אין לו שאיפות כלשהן, הוא כמו צופה מן הצד: לא אכפת לו מהחיים, הוא ניהיליסט.
רסקולניקוב, למרות הפשע המתועב שביצע, למרות העינויים המייסרים אותו על כל צעד ושעל, הוא רוצה לחיות: גם אם המוות הוא-הוא להיות בשטח קטנטן של מטר רבוע, להיות מוקף במים עד אין קיץ - שימשיך, ולו רק כדי לחיות. הוא כמה, חושק ואף נואש לזה - אפילו שהוא עצמו חש מעין סלידה לנוכח החיים, הוא רוצה בהם.

עכשיו האפיזודה צפה ועולה, וזו הסיבה שהעליתי אותה מלכתחילה, משום שדוסטויבסקי מציג באופן נהדר את הפחד הזה, ואת הכמיהה לחיים. למרות כל הסבל, הייסורים והעינויים הבל-יתוארים, הוא בעד החיים; ואף על פי שנצרות, על פיו, היא המוצא, הספר יכול לשמש גם מבחינה אקזיסטנציאליסטית בלבד: הוא מאמין בחיים, בכאב, בצער. הוא משתוקק שנקבל את הרגשות הללו לחיקנו, שנהיה אנושיים: לחיות את החיים במלואם.
ספר נפלא וכתוב היטב - אני חושב שזו תהיינה החמצה לפסוח עליו.

» ביקורות נוספות של A_M
» ביקורות נוספות על החטא ועונשו (1995)