"פסיכי זה הקטע" שרה אלה-לי במעשית הפופ המשונה אך האפקטיבית שלה. ומה מגדיר את התקופה הזאת טוב יותר? מגפה קטלנית משתוללת בעולם, אנשים מסתובבים במסכות כירורגיות ברחובות, ארצות הברית טובעת בקרבות גזע כאילו לא חלפו 150 שנה ממלחמת האזרחים, המתנחלים מתנגדים לסיפוח, בבתי הספר לא יודעים מתי תסתיים שנת הלימודים, קרבות לייקים מדממים ב'סימניה' ו...יאיר לפיד. ומה מתאים יותר לאסקפיזם מבלהות התקופה המוזרה הזאת מ

כבר שכחתי כמה אני אוהב את <mark>יהושע קנז</mark>, בא הספר הזה, תכריך של סיפורים שהיה מונח זמן רב על המדף, והזכיר לי. לפעמים נדמה שקנז הגה את שמות ספריו כשיצא לזרוק את האשפה: בדרך אל החתולים, נוף עם שלושה עצים, דירה עם כניסה בחצר. מכיוון שבערך הוויקיפדי של הספר מובא תקציר של כל אחד מתשעת הסיפורים בתוספת סקירות וביקורות שכתבו אנשי שם יודעי ספרות, אין לי יותר מדי מה להוסיף לגבי תוכנם של הסיפורים, אבל אני רוצה להת

ריחה וטעמה של הגויאבה

את <mark>יהושע קנז</mark>, קראתי בנעורי בספרו אחרי החגים, המספר על מושבה אחת בתקופת המנדט, הדומה לזאת שאבי נולד לתוכה, וגלה ממנה להיות פועל בחיפה, מה שגרם לו געגועים גדולים, למחוזות ילדותו, לאדמה ולאנשי המושבה. ערגה של מי שנעקר משורשיו, אך התקשה לטעת שורשים חזקים משלו. אבי כמעט לא נתן דרור לגעגועיו, היו אלו התחושות שניצבו בנינו, שתיקות ארוכות, ומעט סיפורים קטועים שסיפר על ילדותו, או גם

הספר שנשר אל ידי כפרי בשל היה בעל עטיפה שונה מזו המצויה כאן באתר. על עטיפת הספר שבידי מצוי רישום מעשה ידי גד אולמן ובו תריס שחור ומיושן סגור על פני חלון גדול ומבעד לחרכי התריס נשקפות שתי נשים. על הכריכה המצויה כאן מצולמים תפוזים הנדרכים ונרקבים על אדמה. אלה ואלה מתאימים לעלילת הסיפור.

"הבנות יושבו עימו בחדר הגדוך וקוראות ברומנים שלהן. טוב שיש ספרים בעולם, הירהר וייס. הבנות הביאו עימן חבילה גדול

טירונות שנות ה-50: מדינת ישראל עדיין בחיתוליה, מדינת ישראל מתחילה בחלוקה לשבטים על בסיס עדתי, מדינה חרדתית שעדיין סוחבת את זכרון השואה ואת מלחמת השחרור. התפאורה המושלמת לסיפור כל-ישראלי שמשלב בין האישי ללאומי. מתחיל לקרוא את הספר ונתקל בתמונות מוכרות - משמעת, חשש, נשק, חברויות שנוצרות מכורח הנסיבות. כל זה בשנים היפות ביותר שאדם אמור לחוות (או כמו שרפי פרסקי שר ״ואז לקחו לך את השנים הכי יפות והנה א

אתחיל בעטיפה (אוטו דיקס ''דיוקן עצמי עם כן ציור'' 1926)
הדבר הראשון שנוקב אותך זה המבט, מבט שחודר עמוק לתוכך כמעט מטריד, ואז אתה מבין שהמבט הזה מופנה לראי והצייר בעצם מסתכל על עצמו, לתוך עיניו שלו, או שלך? את מה שהוא רואה ומצייר, מסתיר הכן עצמו ולמתבונן בציור נשאר המבט, הרגע הנדיר הזה של התבוננות עצמית, של הצייר, של המתבונן.
<mark>יהושע קנז</mark> הוא מומחה בהתבוננות חסרת פשרות אל תוך נפש האדם, הוא מישיר מ

נניח שכדי לכתוב ספר טוב, צריך שני דברים - סיפור טוב וכישרון כתיבה. סיפור טוב לבדו, בלי כתיבה טובה, יעורר אולי הערכה כלפי הטקסט, או התפעלות, אבל הוא לא יעורר הנאה או חיבור עמוק, קצת כמו אוכל יוקרה ממטבח צרפתי - זה מרשים, זה מפואר, אבל צריך להודות שבסבירות גבוהה זה פשוט לא טעים. מצד שני - כתיבה טובה בלי סיפור טוב, בלי בשר עמוק, תרגיש כמו ממתק - זה טעים, זה בסדר, זה מענג רגעית - אבל זה לא מזין. זה פר

מחשבה אחת:

היא קצת התרגלה לזה שמדברים עליה בנוכחותה בגוף שלישי, אמא שלי, וזה אפילו מצחיק אותה לפעמים. "מה היא רוצה?" שואל אותי בחור בן שלושים שכנראה חושב שאם יש לך קמטים ומלווה אותך אישה בת חמישים, את כבר לא מסוגלת להבין או לדבר. "אין לי מושג". זה מה שאני עונה בדרך כלל, אלא אם כן הוא מדבר באופן שמגרד לי את קצות העצבים ואז אני גם טורחת להוסיף "נראה לי שהיא שומעת". יש כאלה שגם זה לא שובר אותם. הם

אל <mark>יהושע קנז</mark> התודעתי ב"בדרך אל החתולים" המרגש, בו היטב לתאר את עולמם של בני גיל הזהב באופן משכנע אמיתי ומדויק לטעמי. תמיד הרגשתי ש"התגנבות יחידים" מהווה חור בהשכלה מבחנתי, והחלטתי לסגרו.
כתבתו של קנז משובחת גם בספר הזה, השפה משכנעת שמדובר בתקופה שאותה הוא מתיימר לכתוב, הדיאלוגים טובים ובכלל הוא יודע לכתוב. הספר מצליח להעביר תקופה, וסיטואציה (טירונות) בצורה משכנעת ואמינה. עד כאן למחמאות. הספר לא ע