“קראתי לפני שנים ותהיתי, איך לא נתתי כבוד לאחד הקבצים האהובים עליי? אז ובכן חברים עשינו זאת. להגיד שלקפקא היו דאדי אישיוז זה אנדרסטיימנט. לא באמת ידעתי באיזה משפט לפתוח את זה, שכן קפקא היה לי להשפעה ענקית לקראת סוף התיכון, שזה מדאיג. אבל אולי נראה לי שבא לי להדגיש את הצד שלי בעניין. דיוויד פוסטר וואלאס ז"ל כתב על זה מסה שלמה. אבל פרנץ קפקא כותב ממש מצחיק. עזבו את "המשפט" ששחור יותר מתקופת סוף”

“כשבאים לקרוא קלאסיקה כמו הטירה ועוד משל קפקא, מין תחושה של מכובדות באה על הקורא. הנה ארוע ספרותי עומד לחלוף מול פניו, עומד הוא להיות עד לעוד ארוע תרבותי שאלפים היו עדים לו לפניו ועתה יהיה הוא עד לו עצמו ועיניו, שואב לתוכו את קרירות הפסגה ובא על סיפוקו. ק. (קפקא? קצל'ה? קישקע? קומן סנס? לא ברור) הוא מודד קרקעות והוא מגיע לכפר שבראשו טירה, שם יהיה מפקח על הקרקרעות. ק. נשוי, אבל עובדה זו זניחה לסיפו”

“שיעור ספרות. אנו קוראים סיפור חדש. הסיפור נקרא " הגלגול" מאת קפקא. המורה נותנת הסבר קצר מיהו קפקא ומיד לאחר מכן אנחנו מתחילים בתהליך הקריאה. "עיקבו אחריי" היא מורה ואנו מצייתים לה. אנחנו קוראים את הסיפור בנחת כאשר קולה של המורה נישא ברקע ומדגיש את מוזריותו של הסיפור, את ייחודיותו ובעיקר את הכאב הטמון בו. כאב רב שנועץ בי את טפריו ומסובבם כאילו היו סכין משוננת היטב. עיניי מתחלחלות ואני מרגישה שאי”

“צלצול הטלפון המתכתי עורר בי חלחלה. "סטימצקי, שלום", ענה קול נשי מן העבר השני של הקו. "שלום", אמרתי, "ברצוני להגיש תלונה". "תלונה? אינני מתעסקת בתלונות, רק בהזמנת ספרים". "ובכן, בזה מדובר, בהזמנת ספרים. ספרים שהוזמנו לפני זמן רב ולא הגיעו. מדובר למעשה בספר ספציפי. אורך האיחור איננו מתקבל על הדעת. ברצוני אפוא להגיש על כך תלונה". "נראה שלא קלעת לדברי. אני, אינני בעלת האישורים והסמכויות לעסוק בתלונות.”

“קראתי לפני שנים ותהיתי, איך לא נתתי כבוד לאחד הקבצים האהובים עליי? אז ובכן חברים עשינו זאת. להגיד שלקפקא היו דאדי אישיוז זה אנדרסטיימנט. לא באמת ידעתי באיזה משפט לפתוח את זה, שכן קפקא היה לי להשפעה ענקית לקראת סוף התיכון, שזה מדאיג. אבל אולי נראה לי שבא לי להדגיש את הצד שלי בעניין. דיוויד פוסטר וואלאס ז"ל כתב על זה מסה שלמה. אבל פרנץ קפקא כותב ממש מצחיק. עזבו את "המשפט" ששחור יותר מתקופת סוף”

“כשבאים לקרוא קלאסיקה כמו הטירה ועוד משל קפקא, מין תחושה של מכובדות באה על הקורא. הנה ארוע ספרותי עומד לחלוף מול פניו, עומד הוא להיות עד לעוד ארוע תרבותי שאלפים היו עדים לו לפניו ועתה יהיה הוא עד לו עצמו ועיניו, שואב לתוכו את קרירות הפסגה ובא על סיפוקו. ק. (קפקא? קצל'ה? קישקע? קומן סנס? לא ברור) הוא מודד קרקעות והוא מגיע לכפר שבראשו טירה, שם יהיה מפקח על הקרקרעות. ק. נשוי, אבל עובדה זו זניחה לסיפו”

“שיעור ספרות. אנו קוראים סיפור חדש. הסיפור נקרא " הגלגול" מאת קפקא. המורה נותנת הסבר קצר מיהו קפקא ומיד לאחר מכן אנחנו מתחילים בתהליך הקריאה. "עיקבו אחריי" היא מורה ואנו מצייתים לה. אנחנו קוראים את הסיפור בנחת כאשר קולה של המורה נישא ברקע ומדגיש את מוזריותו של הסיפור, את ייחודיותו ובעיקר את הכאב הטמון בו. כאב רב שנועץ בי את טפריו ומסובבם כאילו היו סכין משוננת היטב. עיניי מתחלחלות ואני מרגישה שאי”

“צלצול הטלפון המתכתי עורר בי חלחלה. "סטימצקי, שלום", ענה קול נשי מן העבר השני של הקו. "שלום", אמרתי, "ברצוני להגיש תלונה". "תלונה? אינני מתעסקת בתלונות, רק בהזמנת ספרים". "ובכן, בזה מדובר, בהזמנת ספרים. ספרים שהוזמנו לפני זמן רב ולא הגיעו. מדובר למעשה בספר ספציפי. אורך האיחור איננו מתקבל על הדעת. ברצוני אפוא להגיש על כך תלונה". "נראה שלא קלעת לדברי. אני, אינני בעלת האישורים והסמכויות לעסוק בתלונות.”