ביקורת ספרותית על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר לא משהו

---

בשתי מילים : נפילה כואבת.
ובחמש מילים: צניחה מגובה אוורסט ונפילה כואבת.

ז'ד מרטן הוא צייר – צלם שחי בכוך, לאחר שעזב את בית אביו, ארכיטקט אמיד. לאחר שנים של כשלונות שהתחלפו בהצלחות חלקיות בלבד, הוא עולה על פטנט מנצח. הוא מצלם מפות כבישים של 'מישלן' (Michelin - אותה חברה שמייצרת צמיגים) ועושה מזה יצירות אמנות.

אני אוהב את המפות האלה (Michelin, Birch, Marco Polo). בעבר הרחוק, לפני עידן העריצות הדיגיטלית הן שימשו אותנו בטיולינו הראשונים . זה היה לפני ימי ה- WAZE וזו הייתה חוויה נפלאה לנהוג כשמישהי מדהימה יושבת לידך ומכוונת את הדרך לפי המפה. מדי פעם היינו מתחלפים ואני הייתי בתפקיד המכוון. לפעמים היינו טועים בפנייה, אבל זה רק העצים את החוויה. כשהלכנו לאיבוד, נעזרנו במקומיים, גם אם לא ידעו אנגלית הם לרוב יצאו מגדרם כדי לעזור. לרוב לא ידענו איפה נישן באותו הלילה, אז היינו נכנסים למלוניות, גסטהאוזים, בקפקרים (תלוי ביעד), מדברים עם מי שבפנים, לפעמים מתווכחים על המחיר. בכלל, החיכוך עם המקום היה הרבה יותר בלתי אמצעי אז וההתנסות יותר אותנטית. היינו מתמסרים לחוויית הטיול. בלי ספק פעם היה דרוש קצת אומץ לטיולים עצמאיים כאלה של "טוס וסע", אפילו לאירופה.

היום אפשר לא לדבר כמעט עם אף אחד בטיול כזה. מחוברים כמו לחמצן ל - WAZE את Booking, אנחנו ממשיכים לרבוץ באותו סחלה שעוטף אותנו בארץ דרך מרקע הסלולר, מחליפים את התפאורה אבל די מנותקים מהמקום באמת. גם למקומיים יש קצת פחות סבלנות אלינו: אחרי הכל יש כמו זבל תיירים כמונו בכל מקום, מה גם שלהם יש סמארטפון שהם מכורים אליו, אז אנחנו יותר מטרד, פחות אטרקציה. תן תכרטיס אשראי ותתחפף לחדר. בלי ספק שעם כל הנוחות, הזמינות והבלה – בלה – בלה, הרבה דברים יפים עבדו לנו.
בקיצור, מרטן מתעסק עם המפות האלה ביצירותיו, שמשום מה הקהל מתאהב בהן. הוא פוגש את אולגה היפהפייה באחת מהתערוכות, שבמקרה מתברר אחר כך שהיא עובדת "מישלן' בעצמה (את התרגיל הזה כבר ראינו ב"פלטפורמה", כמו מוטיבים רבים אחרים שוולבק מיחזר פה). אולגה שבינה לבין ז'ד נרקם סיפור אהבה( סוג של) מקדמת את הקשר של האמן עם 'מישלן', שבסופו של דבר מזניח את המפות המצולמות וחוזר לציור.

גם מישל וולבק עצמו מופיע ברומן. הוא נתבקש על ידי מרטן לכתוב כמה מילים על התערוכה הבאה שלו עבור סכום מכובד. וולבק כותב על עצמו בגוף שלישי וחושף חלקים מאישיותו. הוא כותב על עצמו בהומור, אפילו מציין שהוא "קצת מסריח" ומוזנח. באותה מידה הוא די מרים לעצמו בספר.

מרטן שבינתיים, קרנו כאמן עלתה, מצייר את דיוקנו של וולבק ומעניק לו אותו במתנה. לימים הציור הזה יעלה הון. נראה שוולבק חש קרבה לז'ד מרטן . יש אירוניה מסוימת בתיאור אמנותו של ז'ד והצלחתו בתחום. המחירים של העבודות נקבעים לא ברור על ידי מי והקונים של ז'ד הם יאפים או נובורישים שמוכנים לשלם מיליונים עבור ציורים של סטיב ג'ובס וביל גייטס משוחחים. אינני יודע עד כמה וולבק מעריך את הספרות שלו, אבל הייתה לי התחושה שהוא רומז כי הצלחתו מתבססת על אותם היסודות כמו זו של מרטן. ותסכימו איתי שאם אתה מיליונר, שיכול בכל עת לעשות מה שבא לו או לא לעשות דבר, הייאוש בסופו של דבר נעשה יותר נוח.

אביו של ז'ד מגלה שהוא חלה בסרטן והניתוח שהוא עומד לעבור יגזול ממנו את כבודו. בשלב מסוים הוא מביע רצון לסיים את חייו בכבוד ב"דיגניטאס" בשוויץ. ז'ד מנסה בצורה רפה למנוע זאת ממנו, אך בסוף נכשל(כצפוי).


למרות העובדה שהספר מדבר על נושאים חשובים כמו אהבה (נגיד), אמנות, ספרות, התאבדות ועוד, הוא תפל ולא מצליח לגעת. גם אם לא אהבתי את גיבוריו של וולבק כבני אדם בספריו הקודמים, הם לפחות דיברו אליי, הרגשתי אותם, הם חדרו לי לנפש. כאן, לעומת זאת, הדמות הראשית כאילו עשויה מפלסטיק זול ולא מרגישה אמתית. ז'ד פשוט לא מצליח לרגש. מה שעוד היה חסר לי זו האווירה הוולבקית. היא לא נוכחת כאן, אולי מדי פעם מגיח צלה החיוור. גם חיצי הביקורת של וולבק קהים ולא פוגעים במטרות. וולבק הוציא מהספר את תיאורי המין והפחית למינימום את הקללות. בתיאוריה זה יכול היה להיות דבר טוב, אילו הוא היה ממלא את הוואקום הזה בדבר – מה שווה ועוצמתי. במקום זה הרומן מלא להג מיותר על כל מיני נושאים פעוטי חשיבות כמו מותגי מצלמות, רכבים, בגדים, דיון באנשים בולטים בצרפת בתחום הטלוויזיה והעסקים שלא מוכרים אפילו לצרפתים רבים ובאמת לא ממש מעניינים. הספר נמרח ונמרח בצורה סתמית ללא מסר וכיוון. מה שכן, למרות הכל הוא לפחות קריא.

מה שעוד מציל אותו מלהפוך לבזבוז זמן מוחלט, זה ההבחנות שלו והתובנות שלא מחדשות, מובנות מאליהן ובנאליות, אבל לפחות מנוסחות היטב כמו זאת:

"קורה שהחיים מציעים לך הזדמנות אחת... אבל אם אתה פחדן מדי או הססן מכדי לנצל אותה החיים לוקחים את הקלפים שחילקו לך, יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר אפשרי, הרגע הזה נמשך כמה ימים, לפעמים כמה שבועות ואפילו חודשים אבל הוא קורה פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי".


בסוף הספר, בפרק נפרד, וולבק מכניס גם רצח מפתיע וגרוטסקי. "הנה מגיעה הישועה", חשבתי לתומי. אם ז'ד הפלסטיקי הזה יתגלה בסוף כרוצח סוטה, לפחות זה יכניס קצת עניין לספר המת הזה. אבל בסוף במקום מתח וחקירה מרתקת מתקבל משהו עם סוף הזוי ופשוט מטומטם.

בסופו של דבר מדובר ברומן תפל וחסר מעוף, להגני ומעייף. זה הספר הראשון של וולבק שכבר חיכיתי שייגמר. אני חושש שבדיוק בגלל זה הוענק לו פרס גונקור: "תודה לך וולבק שהפסקת לנשוך וכתבת רומן שלא מפריע לאף אחד לשם שינוי".

.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל #