ביקורת ספרותית על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר טוב

---

אני לא מאמין בגורל. אף פעם לא האמנתי בזה. תמיד חשבתי שזה אוסף של קשקושים. במיוחד לא בדברים בסגנון "זה היה הגורל שלו" ו"הכול כתוב למעלה". לא. אני חושב שהחיים הם אוסף של צירופי מקרים- אני אעבור במכולת עכשיו או אחר כך, אני אענה לאסמס הזה או אתחמק ממנו באלגנטיות, להגיד לו שהוא נודניק או להשלים עם המציאות. אני חושב שצירופי המקרים האלו מתחברים למה שאנחנו קוראים לו "חיים".
וצירוף מקרים יצא, שבמקום לקחת את "החלקיקים האלמנטריים" שאני חומד הרבה זמן, הספרנית הביאה את הספר הנ"ל, ונאלצתי להשלים עם כך ולקחת את "המפה והטריטוריה".

על מישל וולבק כבר שמעתי ממזמן. ידעתי שהוא סופר שנוי במחלוקת. שהוא אוהב לעצבן הרבה אנשים, שהוא יורה לכל הכיוונים ומרגיז הרבה אנשים בדרך. ידעתי שהוא זכה בפרסים, שתירגמו ספרים שלו להרבה שפות ושאפילו עיבדו חלק מהספרים שלו לסרטים. ידעתי גם שהוא עקר לאירלנד כי הוא חשש לחייו.
ואז הגעתי ל"המפה והטריטוריה", שהוא אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי.

וולבק לא מקל על הקורא. "המפה והטריטוריה" נפתח בז'ד מרטן, צייר פריזאי מצליח. מתוארות קורותיו של ז'ד. החל מתחילתו כצלם חובב שצילם פריטים מתכתיים על רקע אפור וההתאהבות במפות מישלן, בעיקר כאלו של צרפת. המפות מוצגות בתערוכה, וז'ד עולה לגדולה. אחר כך הוא עובר לתחום הציור, והוא מצייר סדרה שלמה של ציורים המתארים מקצועות, חלק מקצועות שנעלמו מהעולם וחלק מקצועות חדשים כמו פקידת שירות לקוחות. ז'ד פונה למישל וולבק (כן,הסופר הוא דמות בספר,אבל חכו יש עוד) שיכתוב לו קטלוג לתערוכה שלו בנושא המקצועות. וולבק מסכים. ז'ד זוכה להצלחה אדירה. אבל הוא מרגיש שמשהו חסר. הוא פונה לוולבק שנית, והפעם בבקשה לצייר אותו-"מישל וולבק,סופר". וולבק מסכים והציור ניתן לו לאחר מכן כמתנה.

ואז וולבק קופץ, לחלק אחר, לפרשת רצח. של מי, אתם שואלים? של עצמו. כן כן, וולבק כותב על המוות, יותר נכון-רצח, של עצמו. וזה רצח מזעזע-ראש כרות,גופה מבותרת. מתוארת חקירת הרצח שמגיעה לסופה הטוב.

וזה החלק התמוה בספר כולו. מה גורם לסופר לכתוב על הרצח שלו עצמו?
בחלק בו מתוארת דמותו של וולבק, הוא מצייר את עצמו בגוונים עגמומיים-אדם מתבודד שחי בבית עם גינה יחד עם כלבו, הקשר היחידי שלו עם העולם החיצון הוא עם הסוכנת שלו שנפגשת איתו רק בפריז ולא בביתו. וולבק מצטייר כסוג של גאון משוגע-אוכל רק נקניקים, נוטה לאלכוהוליזם ולמעט שיגעון. וולבק מתאר את עצמו בצורה שנראית אפילו מחמירה, ולחלוטין בדרך שאף אחד מאיתנו לא היה מתאר את עצמו. התכונות החיוביות של וולבק כאילו נעלמות, הוא לא טורח לציין אותן. קשה להאמין שקיים אדם כזה, אבל דווקא בגלל שוולבק מתאר את עצמו, ועוד לא בצורה חיובית אלא בצורה שלילית, אני מרגיש מין חובה להאמין לו. ואם נחזור רגע לעניין הרציחה. זה נראה מעט מעוות, איזה מין אדם מתאר בפרוטרוט את רציחתו המזוויעה ואת חקירת הרצח שמתרחשת לאחר רציחתו. ניסיתי להבין מה יכול לגרום לוולבק לכתוב את זה. אולי הוא כותב ממקום כואב, הרי בכל זאת הוא עקר ממולדתו צרפת לאירלנד בגלל איומים וחשש לחייו. אולי דרך הספר הוא מנסה להראות לשונאיו שלא אכפת לו, מנסה לתת לאלו שצמאים לדמו את גופו, והוא לא חוסך בכך-הוא לא מתאר מוות שלו אלא מוות מזעזע הכולל גופה מבותרת.

ועדיין, וולבק כותב בצורה ייחודית. עדיין לא נתקלתי באדם שכותב כך. וולבק מצליח לעסוק בנושאים "כבדים" כמו פילוסופיות בנוגע לחיים, בדרך שלא נשמעת מאולצת ומעיקה (כמו כל כך הרבה סופרים אחרים). הוא מצליח לדבר על אמנות,אהבה ומהות החיים בלי ליפול לקלישאות. הכתיבה שלו, אפילו בחלק על רציחתו, שונה מכל דבר אחר שקראתי.
אז נכון, זה לא הספר של וולבק שכל כך רציתי לקרוא. אבל זה עדיין ספר טוב.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל #