ביקורת ספרותית על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר מעולה

---

מישל וולבק הוא סופר שנוי במחלוקת. אז מה? יחסיו עם התקשורת דווקא טובים, זו מכירה בגדולתו, אבל מעניקי הפרסים קופצים ידם לנוכח ספריו יוצאי הדופן וזה כואב. דווקא הספר שלפנינו זכה בפרס, אבל זו חוכמה קטנה מאוד משום שספרו זה, בחלקים מסויימים וגדולים בו, הוא לא פחות מגאוני.

ז'ד מרטן הוא אמן מפורסם, עשיר ומצליח. אפשר לחשוב שמדובר באדם בעל תכונות ההופכות אותו לסנוב, לחביב ברנז'ות מסויימות ולכזה הבא ויוצא מפתיחות של תערוכות, מופיע בטלויזיה וחותם לכל בר-בי-רב. שום דבר מזה לא נכון ואפילו לא קצת. ניתן אפילו לאפיין אותו כבעל קווים אוטיסטיים, מתבודד, מנוכר-אך-לא-מתנכר, כזה שנולד בצל אב מצליח ואם שעזבה את העולם בהתאבדות שנסיבותיה עלומות עד הסוף.

עוני ומחסור לא היו מעולם מנת חלקו של ז'ד הקטן. בהיותו מתבודד הוא בחר כמובן לקרוא הרבה, השכלתו התרחבה הרבה מעבר לזו של בני גילו, הוא לבד בבוזאר, בית הספר הגבוה לאמנויות, בחר להיות צלם בראשית דרכו וכך התפרסם כשצילם חפצים מתכתיים, כשלקוחותיו לצילומים היו כאלה הזקוקים לצילומים נייטרליים ונטולי אמירה. אבל אז, כדרכו בעתיד, הוא בחר לעשות תפנית והחל לצלם את מפות מישלן, התנ"ך של המטיילים בצרפת בפרט ובעולם בכלל. צילומי המפות זכו להצלחה מסחררת ואז שוב שינוי כיוון לציור. ציוריו היו יוצאי דופן, הוא רצה לצאת לתערוכה, בחר גלריה ויחצ"נית וזו הציעה לפנות למישל וולבק שיכתוב את הטקסט של הקטלוג.

דרך סופר אחר נוצר קשר עם וולבק, המתגורר באירלנד זה זמן משום הניכור שהוא חש בארצו שלו צרפת. ז'ד מגיע אליו ורואה לפני סופר מזדקן, לא נקי במיוחד, חובב נקניקים וכלבים, גר בבית גדול וריק ברובו. לבושו מוזנח וכך גם מראהו הכללי. על כך כמובן מעיד וולבק בעצמו, בגוף שלישי.

הטקסט שכתב וולבק מוצלח ביותר התערוכה מתהווה ובדרך בוחר ז'ד מרטן לצייר את וולבק לאחר שצילמו בשתי מצלמות, שאת הספציפיקציות שלהן מתאר המחבר בלשונו הלירית והמרתקת במיוחד. הציור של וולבק אינו אמור להימכר והוא מהווה מתנה למחבר הטקסט של הקטלוג. בסיום התערוכה, המוצלחת במיוחד, מרטן הופך לאדם עשיר והתמונה של מחבר הקטלוג נמסרת לוולבק. אבל בין לבין מתוארת אודי כמכונית טובה במיוחד, הדיבור על המצלמות מרתק, תאור החיים בפריז של הסופרמרקטים המוכרים אוכל מוכן ומוצלח מרתק אף הוא. אין עלילה מיוחדת, מרטן אינו יוצא מקליפתו, הוא אף מאבד שתי אהובות מוצלחות במיוחד וה(מה שנהוג לקרוא) חיים ממשיכים.

גם בהמשך, כשאביו של ז'ד קרוב מתמיד לספר מדוע אמו התאבדה הסוד לא מתגלה, עושרו של ז'ד לא הופך אותו לאדם חם וחיבוק בינו לבין אביו לא מתהווה.

ואז בא החלק השלישי ומכה את הקורא בפרצופו בסנוקרת מרהיבה ומשכיבו מדמם על הארץ. זו כמובן סטיה מהעלילה, כזו שכמובן אסור לספר, רק לומר שיש שם פתאום תעלומה בלשית, שהפתרון פשוט מאין כמותו ונטול חשיבות של ממש לעלילה, אבל הרעיון, הרעיון, לטעמי לא פחות מגאוני, כאילו הכנסת הסופר לסיפור שלו על עצמו והאחר אינו גאוני דיו.

יש להבין כאן ועכשיו: לא מדובר בסיפור בגוף ראשון, וולבק משני לעלילה, אבל לא מוריד לרגע את דעותיו על העולם העקום, על היכולת של חצי אוטיסט בעל אפס שאפתנות להצליח ובגדול, על העולם נטול האהבה ועל סתמיותו של הקיום. טוב, בוגרי וולבק מספריו הקרובים לא ממש יופתעו, על הסנוקרת לא תכאב פחות.

ספר מדהים ביותר.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל #