ביקורת ספרותית על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק

---

לו יכולתי לבחור בכישרון אחד בעולם, הייתי בוחר בציור (ולא דווקא בכתיבה שאני מתיימר לייחס לעצמי). אבל זכות אלוהית זו נמנעה ממני. לפחות נותרתי עם הכתיבה, באמצעותה אני יכול לבטא את הציורים שאני רואה ברוחי אך לא מסוגל בשום אופן לצייר. נדמה שוולבק יכול להזדהות.

הסיפור מגולל את חייו של ז'ד מרטן, אמן מסור וסגפן, שהבדידות היא מנת חלקו. לקראת אחת מתערוכותיו, יוצר ז'ד קשר עם וולבק על מנת שיכתוב עבורו טקסט לקטלוג. הקשר הסמי-חברתי שנרקם בין השניים, חושף את הדמיון ביניהם ומציף אל פני השטח את המסרים שוולבק מבקש להעביר.

מלבד חזונו הספרותי, לא ברור מדוע משלב וולבק את דמותו ברומן הבדיוני. האם כדי להתעמת עם הביקורות עליו או דווקא על מנת לאמת אותן? האם בשביל להאיר עצמו באור חדש או דווקא בזיו ישן שרק מייחסים אליו. איני מכיר דיו את הסופר (כנראה שזו לא הייתה היצירה האידיאלית להתחיל איתה). בכל אופן, ניכרת החלטתו היומרנית לקחת את גורלו בידיו, או לכל הפחות להשתעשע איתו.

בקיאותו של וולבק בתחום האומנות ניכרת, בין אם היא תולדה של השכלה או מחקר ממושך. היצירות שברא במסגרת סיפורו מהפנטות, עד כדי כך התאוות לראותן גם במציאות.
בהטמעת אומנות אחת (ציור) באחרת (כתיבה), תוך ניתוחה, יש אקט אירוני אך גם סוג של גאונות (אם עושים זאת כהלכה).
בזכות הסיפור, נחשפתי לצייר פאול קלה, פעולה שלבדה הייתה שווה את הקריאה.
יש לציין את אזכוריו הרבים של וולבק למולדתו הצרפתית, שצפויים להיות עמומים לכל מי שאינו תושב הרפובליקה.

שגשוגו של ז'ד בתחילת הסיפור מעלה תהיות אודות טיב ההצלחה. חריצותו אינה ניתנת לערעור, אך האם אין זה דווקא אופיו השתקני של האמן הוא שתרם להאדרת דמותו? האם למסתורין או למזל לא היה חלק רב יותר בעיצוב גורלו מאשר לכישרון?

באמצעות דמותו של ז'ד (קורותיה ומחשבותיה), וחיבורה לדמותו הספרותית של וולבק (בין אם נאמנה למציאות או לא), יוצר הסופר לא פעם דיון מרתק יש מאין. באופן אקראי לגמרי, הוא משליך עלינו באגב אורחה הרהורים ותובנות.
למשל על תרבות הצריכה– "זה אכזרי, אתה יודע, זה נורא אכזרי. לבעלי חיים מהמינים הכי זניחים לוקח אלפי שנים, לפעמים מיליוני שנים להיעלם, ואילו המוצרים המתועשים נמחים מעל פני כדור הארץ בתוך ימים ספורים, אף פעם לא ניתנת להם הזדמנות שנייה, הם אנוסים לציית, חדלי ישע, לתכתיב הפשיסטי וחסר האחריות של הממונים על קווי הייצור שבאופן טבעי יודעים טוב יותר מכל אדם אחר מה הצרכן רוצה, שמתיימרים לזהות ציפייה לחדשות אצל הצרכן, שבפועל רק הופכת את חייו לחיפוש מתיש ונואש, לנדידה אינסופית בין קווים ישרים המשתנים לעד".
ואז הוא ממשיך בהקבלה בין המוצרים לאדם (ותרבותו) – "זה מוצר יפה, מוצר מודרני; אתה יכול לאהוב אותו, אבל עלייך לדעת שבתוך שנה, שנתיים לכל היותר, הוא יוחלף במוצר חדש, עם מאפיינים משופרים לכאורה. גם אנחנו מוצרים, מוצרי תרבות, גם אנחנו נידונו לתפוגה. תפקוד המנגנון זהה – למעט העובדה שאין כמעט, בדרך כלל, שיפור טכנולוגי או תפקוד ודאי; רק נשארת הדרישה המתמדת לחדשנות טהורה".

עלילת הספר איטית, עד כדי דוממת. התוכן מרגיש לעיתים טפל ומצריך מהקורא לצוד את העיקר.
בשליש האחרון, חלה כביכול התקדמות בקצב, אך אין זו אלא אשליה. תעלומת רצח נשזרת בעלילה. מפאת האסתטיות שלה, היה בי חלק שרצה לחשוב שלז'ד יש חלק בפרשה.

"תמיד אפשר לכתוב הערות, לנסות לנסח משפטים; אבל כדי לגשת לכתיבה של רומן צריך לחכות שכל זה יהיה מהודק, בלתי ניתן להפרכה, צריך לחכות להופעתו של גרעין אותנטי של נחיצות" – כך כותב וולבק בספרו. אני סקפטי שנחיצות היצירה תתבהר לכולם, אולם לאלה שכן, הנאה אינטלקטואלית מובטחת.

ספר מעניין,
ללא דירוג.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל #