ביקורת ספרותית על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל # מאת מישל וולבק
ספר מעולה

---

****



יש לי חברה, אינטלקטואלית ממוצא בלגי שבאמצעותה נחשפתי לדבקות שבה אירופאים עסוקים בעצמם, באירופאיות שלהם, כמה דגש הם נותנים לבלשנות שלהם, לשפות, לעמים, למקורות שלהם. באיזה להט מעורר השתאות הם עשויים להתווכח ממושכות על ההבדלים, נאמר, בין הבלגים דוברי הפלמית לבלגים דוברי הצרפתית. משהו שהמקבילה שלו כאן בלבנט היא אולי אנשים שמוכנים להיכנס לקרב אגרופים עם מישהו שאמר שהחומוסיה החביבה עליהם היא "סבירה".
באוגוסט, אהייה בן שלושים ושמונה. זה כמעט הדמיון היחיד ביני ובין גיבורי ספריו של מישל וולבק, שהם תמיד בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, רווקים או פרודים (לרוב ללא ילדים), פריזאים, בעלי מקצועות חופשיים, ונטייה להביט על העולם באופן אטום, אוטיסטי כמעט, נגעל אפילו, ובה בעת חד ואינטלקטואלי לעילא. למרות חוסר הדמיון (אני נשוי, שלושה ילדים, חם מזג, ער לרגשותיי, וגר בישראל, שזה המקום הכי רחוק אולי, מנטלית, מפריז) והקושי הרב להזדהות עם דמויות בעלות מנעד רגשי צר כל כך, אני מוצא את עצמי מבין בדיוק על מה וולבק מדבר, ומהנהן בהתרגשות ממשפטים רבים בספר. אולי זה חלק ממה שהופך את וולבק לסופר מעולה כל כך, חדשני כל כך, ועוצמתי כל כך. ההרגשה המופלאה הזאת של להתעשר בקריאה, ללמוד, לגלות דברים חדשים ולהיות מופתע. כל הדברים האלה שקורים כשאתה מבין פתאום שאתה קורא יצירה שהיא חשובה באמת. וזה קורה כל כך מעט. לפחות לי. גם כשאני קורא ספרים "נחשבים", אני לא מוצא בהם שום דבר חדש, שלא שמעתי קודם איפשהו. אבל וולבק מאתגר אותי. הוא כופה עליי לא רק לקרוא, אלא גם לחשוב. זה כמו לפגוש במסיבה במקרה מישהו ממש חכם. אתה מרגיש צורך להבין על מה הוא מדבר, ולא סתם לעשות פרצוף של מקשיב. הרעיונות של וולבק כל כך מקוריים ומרשימים, שבהחלט אפשר לזרום איתם, להאמין שהם באמת יכולים להצליח בעולם האמיתי כי הבסיס שלהם פשוט כל כך שכלתני ומוצק, למרות שכביכול וולבק לא מבין בהם באמת. נראה שהוא פשוט חכם מספיק ומלומד ויודע להביע מחשבות חדשות גם מחוץ ל"comfort zone" שלו, יהיה אשר יהיה. כך זה היה ב"פלטפורמה" עם רעיונותיו לגבי הקמת רשת "קלאב-מד" עם טוויסט מיני במדינות מתפתחות (מה שלהרגשתי לא יכולת להבין בשיחה אקראית עם סוכן נסיעות), כך זה היה ב"החלקיקים האלמנטריים", וכך זה גם בספר הנוכחי, שבו וולבק מתמקד בשוק האמנות המסחרית דווקא, תחום שלא נגע בו בספריו הקודמים.
וולבק זונח את המרכיב המיני הבולט בספריו האחרים (קצת חבל, תיאורי הזיונים שלו הם מהטובים שאי פעם קראתי - וזיונים זה אחד הדברים שהכי קשה לעשות בספרות בלי ליפול לבורות של מליציות או יבשושיות יתר), ומתאר את חייו של אמן צרפתי אנמי מעט שמצליח לפרוץ אל הרשימה המצומצמת, המהודקת והדי-סגורה של האמנים המצליחים (שלא לומר "המרוויחים"). כמי שבא מתחום האמנות הפלסטית, התרשמתי עמוקות מהרעיונות האמנותיים שתוארו בספר. וולבק מדלג במומחיות בין שדות אמנותיים שונים - ארכיטקטורה, ציור, פיסול וצילום, ומצליח לעשות זאת באופן מבריק מבלי להיראות שרלטן או פשטני. יש בספר קצת דיבור שהוא תוך-ברנז'אי, עם דמויות אמיתיות כמו פרדריק בגבדה (סופר צרפתי נחשב אחר), מבקרי ספרות או מנחי טלוויזיה צרפתיים, אבל לדעתי גם מי שלא מצוי בנבכי המילייה הזה יכול להתחבר לעלילת הספר, ולהבין את העוצמה הרגשית העצומה החבויה במשפטים הלכאורה יבשים וטכניים. בניגוד לשבדי ההוא, לארסון, אצל וולבק מעניין מאוד לדעת למה הוא מתאר את תוכן הסנדוויצ'ים שאוכל הגיבור בשדה התעופה, ובאיזה עדשת מצלמה הוא משתמש, פשוט כי יש לזה אפקט ספרותי. זה לא נמצא שם סתם כדי למלא זמן או נפח. וולבק הוא מאסטר בתיאור נוגה של מצבים, ותיאור הפגישות של הגיבור עם אביו הוא לא פחות ממופתי.
אני חושב שהספר הזה הוא הטוב יותר של מישל וולבק. גם נשים עשויות למצוא בו עניין (אני אומר את זה מניסיון. יש משהו גברי מאוד בכתיבה של וולבק, הוא מיזנטרופ מובהק, ונשים ששוחחתי איתן על כך מוצאות את הכתיבה שלו שונאת-נשים, פורנוגרפית לעתים וממוקדת בגברים ובהלך רוחם, וכי הנשים הן תמיד משניות לעלילה ומהוות בדרך כלל רק סוג של בת לווייה מינית לגיבורים הגברים, תפישתם את עצמם ואת מיקומם בהיררכיה החברתית והמינית בעולם. ב"המפה והטריטוריה" זה איכשהו פחות בולט), ונראה שוולבק מתנסה לראשונה בשפה ספרותית שונה במקצת מהרגיל אצלו בחלק מהספר, וממציא את עצמו מחדש.

יופי.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על המפה והטריטוריה - הספרייה של בבל #