****



יש לי חברה, אינטלקטואלית ממוצא בלגי שבאמצעותה נחשפתי לדבקות שבה אירופאים עסוקים בעצמם, באירופאיות שלהם, כמה דגש הם נותנים לבלשנות שלהם, לשפות, לעמים, למקורות שלהם. באיזה להט מעורר השתאות הם עשויים להתווכח ממושכות על ההבדלים, נאמר, בין הבלגים דוברי הפלמית לבלגים דוברי הצרפתית. משהו שהמקבילה שלו כאן בלבנט היא אולי אנשים שמוכנים להיכנס לקרב אגרופים עם מישהו שאמר שהחומוסיה החביבה עליהם היא "סבירה".
באוגוסט, אהייה בן שלושים ושמונה. זה כמעט הדמיון היחיד ביני ובין גיבורי ספריו של מישל וולבק, שהם תמיד בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, רווקים או פרודים (לרוב ללא ילדים), פריזאים, בעלי מקצועות חופשיים, ונטייה להביט על העולם באופן אטום, אוטיסטי כמעט, נגעל אפילו, ובה בעת חד ואינטלקטואלי לעילא. למרות חוסר הדמיון (אני נשוי, שלושה ילדים, חם מזג, ער לרגשותיי, וגר בישראל, שזה המקום הכי רחוק אולי, מנטלית, מפריז) והקושי הרב להזדהות עם דמויות בעלות מנעד רגשי צר כל כך, אני מוצא את עצמי מבין בדיוק על מה וולבק מדבר, ומהנהן בהתרגשות ממשפטים רבים בספר. אולי זה חלק ממה שהופך את וולבק לסופר מעולה כל כך, חדשני כל כך, ועוצמתי כל כך. ההרגשה המופלאה הזאת של להתעשר בקריאה, ללמוד, לגלות דברים חדשים ולהיות מופתע. כל הדברים האלה שקורים כשאתה מבין פתאום שאתה קורא יצירה שהיא חשובה באמת. וזה קורה כל כך מעט. לפחות לי. גם כשאני קורא ספרים "נחשבים", אני לא מוצא בהם שום דבר חדש, שלא שמעתי קודם איפשהו. אבל וולבק מאתגר אותי. הוא כופה עליי לא רק לקרוא, אלא גם לחשוב. זה כמו לפגוש במסיבה במקרה מישהו ממש חכם. אתה מרגיש צורך להבין על מה הוא מדבר, ולא סתם לעשות פרצוף של מקשיב. הרעיונות של וולבק כל כך מקוריים ומרשימים, שבהחלט אפשר לזרום איתם, להאמין שהם באמת יכולים להצליח בעולם האמיתי כי הבסיס שלהם פשוט כל כך שכלתני ומוצק, למרות שכביכול וולבק לא מבין בהם באמת. נראה שהוא פשוט חכם מספיק ומלומד ויודע להביע מחשבות חדשות גם מחוץ ל"comfort zone" שלו, יהיה אשר יהיה. כך זה היה ב"פלטפורמה" עם רעיונותיו לגבי הקמת רשת "קלאב-מד" עם טוויסט מיני במדינות מתפתחות (מה שלהרגשתי לא יכולת להבין בשיחה אקראית עם סוכן נסיעות), כך זה היה ב"החלקיקים האלמנטריים", וכך זה גם בספר הנוכחי, שבו וולבק מתמקד בשוק האמנות המסחרית דווקא, תחום שלא נגע בו בספריו הקודמים.
וולבק זונח את המרכיב המיני הבולט בספריו האחרים (קצת חבל, תיאורי הזיונים שלו הם מהטובים שאי פעם קראתי - וזיונים זה אחד הדברים שהכי קשה לעשות בספרות בלי ליפול לבורות של מליציות או יבשושיות יתר), ומתאר את חייו של אמן צרפתי אנמי מעט שמצליח לפרוץ אל הרשימה המצומצמת, המהודקת והדי-סגורה של האמנים המצליחים (שלא לומר "המרוויחים"). כמי שבא מתחום האמנות הפלסטית, התרשמתי עמוקות מהרעיונות האמנותיים שתוארו בספר. וולבק מדלג במומחיות בין שדות אמנותיים שונים - ארכיטקטורה, ציור, פיסול וצילום, ומצליח לעשות זאת באופן מבריק מבלי להיראות שרלטן או פשטני. יש בספר קצת דיבור שהוא תוך-ברנז'אי, עם דמויות אמיתיות כמו פרדריק בגבדה (סופר צרפתי נחשב אחר), מבקרי ספרות או מנחי טלוויזיה צרפתיים, אבל לדעתי גם מי שלא מצוי בנבכי המילייה הזה יכול להתחבר לעלילת הספר, ולהבין את העוצמה הרגשית העצומה החבויה במשפטים הלכאורה יבשים וטכניים. בניגוד לשבדי ההוא, לארסון, אצל וולבק מעניין מאוד לדעת למה הוא מתאר את תוכן הסנדוויצ'ים שאוכל הגיבור בשדה התעופה, ובאיזה עדשת מצלמה הוא משתמש, פשוט כי יש לזה אפקט ספרותי. זה לא נמצא שם סתם כדי למלא זמן או נפח. וולבק הוא מאסטר בתיאור נוגה של מצבים, ותיאור הפגישות של הגיבור עם אביו הוא לא פחות ממופתי.
אני חושב שהספר הזה הוא הטוב יותר של מישל וולבק. גם נשים עשויות למצוא בו עניין (אני אומר את זה מניסיון. יש משהו גברי מאוד בכתיבה של וולבק, הוא מיזנטרופ מובהק, ונשים ששוחחתי איתן על כך מוצאות את הכתיבה שלו שונאת-נשים, פורנוגרפית לעתים וממוקדת בגברים ובהלך רוחם, וכי הנשים הן תמיד משניות לעלילה ומהוות בדרך כלל רק סוג של בת לווייה מינית לגיבורים הגברים, תפישתם את עצמם ואת מיקומם בהיררכיה החברתית והמינית בעולם. ב"המפה והטריטוריה" זה איכשהו פחות בולט), ונראה שוולבק מתנסה לראשונה בשפה ספרותית שונה במקצת מהרגיל אצלו בחלק מהספר, וממציא את עצמו מחדש.

יופי.


****

בשנת 2012 קראתי את ספרו של וולבק ״החלקיקים האלמנטריים״. היה באז גדול סביב הסופר השנוי במחלוקת הזה וסביב הספר הנ״ל. לא ממש התרשמתי ואף אינני זוכר את תוכנו. עד היום לא חזרתי לוולבק.
בחלוף השנים הוא הספיק לכתוב כמה וכמה יצירות שהיו גם הן, כמו יוצרן, שנויות במחלוקת. במקרה של וולבק מסתבר שאי אפשר להפריד בין הדעתנות הנחרצת שלו, אישיותו המיזנטרופית, המיזוג ית והאירוטית (ויש שיאמרו פורנוגרפית) לבין ספריו. זו החבילה, טייק איט אור ליב איט.
קראתי כמה ביקורות על ״המפה והטריטוריה״ שבחלקן נכתב שספר זה שונה מרוב ספריו והתכונות שציינתי לעיל פחות באות לידי ביטוי. לאחר קריאת הספר אני די מסכים לטיעון הזה ושמחתי להיווכח שחוויית הקריאה שלי הפעם הייתה שונה לחלוטין. מדובר בספר מרתק, מיוחד מאד ומרחיב דעת.
כמות הנושאים בהם נוגע וולבק ואשר משתלבים בעלילה, פשוט מדהימה והאיש גורם לך הקורא לחשוב, שזה לא דבר שכיח כאשר מדובר בספר בדיוני.

אחד הדברים הבאמת יוצאי דופן בספר זה החלק בו וולבק משלב את עצמו בעלילה באופן שהייתי מגדיר על סף הגאונות, כאשר בחלק ניכר מהפעמים בו הוא מוזכר, הוא מכנה את עצמו ״מחבר החלקיקים האלמנטריים״… [איזו סגירת מעגל זק :)]. במהלך קריאת החלק הזה תהיתי לא אחת כמה אגו וכמה ביטחון עצמי יש לאמן שכותב כך.

וולבק גם דואג לתעתע בך הקורא. הוא מביע דעה בכל נושא, תוך שימוש כמעט בכל דמויות הסיפור ובעיקר בדמותו שלו עצמו, עד שאתה משוכנע שזו אכן דעתו במציאות. ואז אתה מגלה, ממש בסיום הספר בפרק ה״תודות״ שהוא כותב, בין השאר, כך:

“מובן מאליו שלקחתי לעצמי חירות לשנות את העובדות, ושהדעות המובעות בספר נוגעות אך ורק לדמויות המביעות אותן; בקצרה, שמדובר ביצירה בדיונית.” - מה יש לדבר, ממזר אמיתי האיש הזה :)

בכוונה לא אפרט מעבר לכך מאחר שמאד קשה לסקור ספר מהסוג הזה מבלי ליפול למלכודת הספוילרים.

בצד השלילה, אבל ממש בשולי הדברים, אציין כי לעיתים וולבק נוטה לירידה דקדקנית לפרטים עד כדי טרחנות ובקטעים הללו מצאתי את עצמי תוהה אם זה משרת את העלילה או שוולבק פשוט לא היה מסוגל להתאפק והיה חייב להראות לי הקורא את בקיאותו הרבה... אגו מניאק שכמותו אבל מה לעשות שהאיש יודע על מה הוא כותב, אז אם זה מה שסיפק את האגו שלו אני מוכן, רק בשל ליבי הרחום לסלוח לו על כך...
בשורה סופית, אין בצד השלילה כדי למנוע ממני להעניק לספר חמישה כוכבים מנצנצים.

בשתי מילים : נפילה כואבת.
ובחמש מילים: צניחה מגובה אוורסט ונפילה כואבת.

ז'ד מרטן הוא צייר – צלם שחי בכוך, לאחר שעזב את בית אביו, ארכיטקט אמיד. לאחר שנים של כשלונות שהתחלפו בהצלחות חלקיות בלבד, הוא עולה על פטנט מנצח. הוא מצלם מפות כבישים של 'מישלן' (Michelin - אותה חברה שמייצרת צמיגים) ועושה מזה יצירות אמנות.

אני אוהב את המפות האלה (Michelin, Birch, Marco Polo). בעבר הרחוק, לפני עידן העריצות הדיגיטלית הן שימשו אותנו בטיולינו הראשונים . זה היה לפני ימי ה- WAZE וזו הייתה חוויה נפלאה לנהוג כשמישהי מדהימה יושבת לידך ומכוונת את הדרך לפי המפה. מדי פעם היינו מתחלפים ואני הייתי בתפקיד המכוון. לפעמים היינו טועים בפנייה, אבל זה רק העצים את החוויה. כשהלכנו לאיבוד, נעזרנו במקומיים, גם אם לא ידעו אנגלית הם לרוב יצאו מגדרם כדי לעזור. לרוב לא ידענו איפה נישן באותו הלילה, אז היינו נכנסים למלוניות, גסטהאוזים, בקפקרים (תלוי ביעד), מדברים עם מי שבפנים, לפעמים מתווכחים על המחיר. בכלל, החיכוך עם המקום היה הרבה יותר בלתי אמצעי אז וההתנסות יותר אותנטית. היינו מתמסרים לחוויית הטיול. בלי ספק פעם היה דרוש קצת אומץ לטיולים עצמאיים כאלה של "טוס וסע", אפילו לאירופה.

היום אפשר לא לדבר כמעט עם אף אחד בטיול כזה. מחוברים כמו לחמצן ל - WAZE את Booking, אנחנו ממשיכים לרבוץ באותו סחלה שעוטף אותנו בארץ דרך מרקע הסלולר, מחליפים את התפאורה אבל די מנותקים מהמקום באמת. גם למקומיים יש קצת פחות סבלנות אלינו: אחרי הכל יש כמו זבל תיירים כמונו בכל מקום, מה גם שלהם יש סמארטפון שהם מכורים אליו, אז אנחנו יותר מטרד, פחות אטרקציה. תן תכרטיס אשראי ותתחפף לחדר. בלי ספק שעם כל הנוחות, הזמינות והבלה – בלה – בלה, הרבה דברים יפים עבדו לנו.
בקיצור, מרטן מתעסק עם המפות האלה ביצירותיו, שמשום מה הקהל מתאהב בהן. הוא פוגש את אולגה היפהפייה באחת מהתערוכות, שבמקרה מתברר אחר כך שהיא עובדת "מישלן' בעצמה (את התרגיל הזה כבר ראינו ב"פלטפורמה", כמו מוטיבים רבים אחרים שוולבק מיחזר פה). אולגה שבינה לבין ז'ד נרקם סיפור אהבה( סוג של) מקדמת את הקשר של האמן עם 'מישלן', שבסופו של דבר מזניח את המפות המצולמות וחוזר לציור.

גם מישל וולבק עצמו מופיע ברומן. הוא נתבקש על ידי מרטן לכתוב כמה מילים על התערוכה הבאה שלו עבור סכום מכובד. וולבק כותב על עצמו בגוף שלישי וחושף חלקים מאישיותו. הוא כותב על עצמו בהומור, אפילו מציין שהוא "קצת מסריח" ומוזנח. באותה מידה הוא די מרים לעצמו בספר.

מרטן שבינתיים, קרנו כאמן עלתה, מצייר את דיוקנו של וולבק ומעניק לו אותו במתנה. לימים הציור הזה יעלה הון. נראה שוולבק חש קרבה לז'ד מרטן . יש אירוניה מסוימת בתיאור אמנותו של ז'ד והצלחתו בתחום. המחירים של העבודות נקבעים לא ברור על ידי מי והקונים של ז'ד הם יאפים או נובורישים שמוכנים לשלם מיליונים עבור ציורים של סטיב ג'ובס וביל גייטס משוחחים. אינני יודע עד כמה וולבק מעריך את הספרות שלו, אבל הייתה לי התחושה שהוא רומז כי הצלחתו מתבססת על אותם היסודות כמו זו של מרטן. ותסכימו איתי שאם אתה מיליונר, שיכול בכל עת לעשות מה שבא לו או לא לעשות דבר, הייאוש בסופו של דבר נעשה יותר נוח.

אביו של ז'ד מגלה שהוא חלה בסרטן והניתוח שהוא עומד לעבור יגזול ממנו את כבודו. בשלב מסוים הוא מביע רצון לסיים את חייו בכבוד ב"דיגניטאס" בשוויץ. ז'ד מנסה בצורה רפה למנוע זאת ממנו, אך בסוף נכשל(כצפוי).


למרות העובדה שהספר מדבר על נושאים חשובים כמו אהבה (נגיד), אמנות, ספרות, התאבדות ועוד, הוא תפל ולא מצליח לגעת. גם אם לא אהבתי את גיבוריו של וולבק כבני אדם בספריו הקודמים, הם לפחות דיברו אליי, הרגשתי אותם, הם חדרו לי לנפש. כאן, לעומת זאת, הדמות הראשית כאילו עשויה מפלסטיק זול ולא מרגישה אמתית. ז'ד פשוט לא מצליח לרגש. מה שעוד היה חסר לי זו האווירה הוולבקית. היא לא נוכחת כאן, אולי מדי פעם מגיח צלה החיוור. גם חיצי הביקורת של וולבק קהים ולא פוגעים במטרות. וולבק הוציא מהספר את תיאורי המין והפחית למינימום את הקללות. בתיאוריה זה יכול היה להיות דבר טוב, אילו הוא היה ממלא את הוואקום הזה בדבר – מה שווה ועוצמתי. במקום זה הרומן מלא להג מיותר על כל מיני נושאים פעוטי חשיבות כמו מותגי מצלמות, רכבים, בגדים, דיון באנשים בולטים בצרפת בתחום הטלוויזיה והעסקים שלא מוכרים אפילו לצרפתים רבים ובאמת לא ממש מעניינים. הספר נמרח ונמרח בצורה סתמית ללא מסר וכיוון. מה שכן, למרות הכל הוא לפחות קריא.

מה שעוד מציל אותו מלהפוך לבזבוז זמן מוחלט, זה ההבחנות שלו והתובנות שלא מחדשות, מובנות מאליהן ובנאליות, אבל לפחות מנוסחות היטב כמו זאת:

"קורה שהחיים מציעים לך הזדמנות אחת... אבל אם אתה פחדן מדי או הססן מכדי לנצל אותה החיים לוקחים את הקלפים שחילקו לך, יש רגע לעשות בו את הדברים ולחוות אושר אפשרי, הרגע הזה נמשך כמה ימים, לפעמים כמה שבועות ואפילו חודשים אבל הוא קורה פעם אחת ויחידה, ואם תרצה לחזור אליו מאוחר יותר תיווכח שזה פשוט לא אפשרי".


בסוף הספר, בפרק נפרד, וולבק מכניס גם רצח מפתיע וגרוטסקי. "הנה מגיעה הישועה", חשבתי לתומי. אם ז'ד הפלסטיקי הזה יתגלה בסוף כרוצח סוטה, לפחות זה יכניס קצת עניין לספר המת הזה. אבל בסוף במקום מתח וחקירה מרתקת מתקבל משהו עם סוף הזוי ופשוט מטומטם.

בסופו של דבר מדובר ברומן תפל וחסר מעוף, להגני ומעייף. זה הספר הראשון של וולבק שכבר חיכיתי שייגמר. אני חושש שבדיוק בגלל זה הוענק לו פרס גונקור: "תודה לך וולבק שהפסקת לנשוך וכתבת רומן שלא מפריע לאף אחד לשם שינוי".

.

לו יכולתי לבחור בכישרון אחד בעולם, הייתי בוחר בציור (ולא דווקא בכתיבה שאני מתיימר לייחס לעצמי). אבל זכות אלוהית זו נמנעה ממני. לפחות נותרתי עם הכתיבה, באמצעותה אני יכול לבטא את הציורים שאני רואה ברוחי אך לא מסוגל בשום אופן לצייר. נדמה שוולבק יכול להזדהות.

הסיפור מגולל את חייו של ז'ד מרטן, אמן מסור וסגפן, שהבדידות היא מנת חלקו. לקראת אחת מתערוכותיו, יוצר ז'ד קשר עם וולבק על מנת שיכתוב עבורו טקסט לקטלוג. הקשר הסמי-חברתי שנרקם בין השניים, חושף את הדמיון ביניהם ומציף אל פני השטח את המסרים שוולבק מבקש להעביר.

מלבד חזונו הספרותי, לא ברור מדוע משלב וולבק את דמותו ברומן הבדיוני. האם כדי להתעמת עם הביקורות עליו או דווקא על מנת לאמת אותן? האם בשביל להאיר עצמו באור חדש או דווקא בזיו ישן שרק מייחסים אליו. איני מכיר דיו את הסופר (כנראה שזו לא הייתה היצירה האידיאלית להתחיל איתה). בכל אופן, ניכרת החלטתו היומרנית לקחת את גורלו בידיו, או לכל הפחות להשתעשע איתו.

בקיאותו של וולבק בתחום האומנות ניכרת, בין אם היא תולדה של השכלה או מחקר ממושך. היצירות שברא במסגרת סיפורו מהפנטות, עד כדי כך התאוות לראותן גם במציאות.
בהטמעת אומנות אחת (ציור) באחרת (כתיבה), תוך ניתוחה, יש אקט אירוני אך גם סוג של גאונות (אם עושים זאת כהלכה).
בזכות הסיפור, נחשפתי לצייר פאול קלה, פעולה שלבדה הייתה שווה את הקריאה.
יש לציין את אזכוריו הרבים של וולבק למולדתו הצרפתית, שצפויים להיות עמומים לכל מי שאינו תושב הרפובליקה.

שגשוגו של ז'ד בתחילת הסיפור מעלה תהיות אודות טיב ההצלחה. חריצותו אינה ניתנת לערעור, אך האם אין זה דווקא אופיו השתקני של האמן הוא שתרם להאדרת דמותו? האם למסתורין או למזל לא היה חלק רב יותר בעיצוב גורלו מאשר לכישרון?

באמצעות דמותו של ז'ד (קורותיה ומחשבותיה), וחיבורה לדמותו הספרותית של וולבק (בין אם נאמנה למציאות או לא), יוצר הסופר לא פעם דיון מרתק יש מאין. באופן אקראי לגמרי, הוא משליך עלינו באגב אורחה הרהורים ותובנות.
למשל על תרבות הצריכה– "זה אכזרי, אתה יודע, זה נורא אכזרי. לבעלי חיים מהמינים הכי זניחים לוקח אלפי שנים, לפעמים מיליוני שנים להיעלם, ואילו המוצרים המתועשים נמחים מעל פני כדור הארץ בתוך ימים ספורים, אף פעם לא ניתנת להם הזדמנות שנייה, הם אנוסים לציית, חדלי ישע, לתכתיב הפשיסטי וחסר האחריות של הממונים על קווי הייצור שבאופן טבעי יודעים טוב יותר מכל אדם אחר מה הצרכן רוצה, שמתיימרים לזהות ציפייה לחדשות אצל הצרכן, שבפועל רק הופכת את חייו לחיפוש מתיש ונואש, לנדידה אינסופית בין קווים ישרים המשתנים לעד".
ואז הוא ממשיך בהקבלה בין המוצרים לאדם (ותרבותו) – "זה מוצר יפה, מוצר מודרני; אתה יכול לאהוב אותו, אבל עלייך לדעת שבתוך שנה, שנתיים לכל היותר, הוא יוחלף במוצר חדש, עם מאפיינים משופרים לכאורה. גם אנחנו מוצרים, מוצרי תרבות, גם אנחנו נידונו לתפוגה. תפקוד המנגנון זהה – למעט העובדה שאין כמעט, בדרך כלל, שיפור טכנולוגי או תפקוד ודאי; רק נשארת הדרישה המתמדת לחדשנות טהורה".

עלילת הספר איטית, עד כדי דוממת. התוכן מרגיש לעיתים טפל ומצריך מהקורא לצוד את העיקר.
בשליש האחרון, חלה כביכול התקדמות בקצב, אך אין זו אלא אשליה. תעלומת רצח נשזרת בעלילה. מפאת האסתטיות שלה, היה בי חלק שרצה לחשוב שלז'ד יש חלק בפרשה.

"תמיד אפשר לכתוב הערות, לנסות לנסח משפטים; אבל כדי לגשת לכתיבה של רומן צריך לחכות שכל זה יהיה מהודק, בלתי ניתן להפרכה, צריך לחכות להופעתו של גרעין אותנטי של נחיצות" – כך כותב וולבק בספרו. אני סקפטי שנחיצות היצירה תתבהר לכולם, אולם לאלה שכן, הנאה אינטלקטואלית מובטחת.

ספר מעניין,
ללא דירוג.

הכרותי בקווים כלליים את יצירתו של מישל וולבק, לא הבשילה עד כה לכדי זה, שאפנק את עצמי באחד משבעת ספריו המצליחים - וחבל מאוד שכך. אלא שביום הולדתי האחרון, העניק לי אחד מחבריי הטובים את "המפה והטריטוריה", תוך הצהרה מעט אמביוולנטית בנוסח - "אתה בטח תאהב את זה !"... ובכן - כן, אהבתי "את זה" מאוד. מאוד-מאוד אפילו. אני אמנם נדרש כעת לקרוא עוד כמה 'וולבקים' כדי להתיימר להסיק מסקנות לגביו ו/או לגבי כתיבתו, אבל הספר הזה לבדו הספיק כדי לעולל לי שני דברים :
1. לגרום לי להאמין שיש דבר כזה "קלאסיקה מודרנית".
2. להציף אותי בגעגועים לתקופה השנייה של חיי, זו אותה
ביליתי בפריז (טוב, לא ממש ביליתי, כי הייתי יחסית קטן, אבל מאז כבר הספקתי לגדול, להבין ולהודות להוריי על היזמה שנראתה לי בזמנו כמו התעללות בחסרי ישע...); גיבור הספר, ז'ד מרטן, מעביר את חייו כמו שאהבתי אני לעשות ובוודאי עוד אעשה : משוטט ברחובותיה הגשומים של פריז האפורה, קונה ברשת "פנאק", בורח לחופשות קצרות בצרפת "העמוקה" ובעיקר - לא מתנזר מאוכל מסורתי מלווה ביין טוב... יאמי-יאמי.

כמו שחשדתי מקריאת הספר ובדקתי אח"כ באתרים הרבים ברשת המוקדשים למישל וולבק, האיש פועל בעולם הספרותי בן זמננו כפי שפועל, למשל, מורה-דרך אינטליגנטי עם קבוצת מטייליו - השטח/הנוף מהווה עבורו רק תירוץ לדבר על דברים אחרים. ואכן, הספר הוא כתב אישום לא קטן על חברת הצריכה העכשיווית, על חוסר הסובלנות כלפי 'חריגים' (שאינם חריגים באמת, אלא רק כאלה שהולכים מעט מחוץ לתלם) ועל דירוגה הנמוך בסולם העדיפויות של האהבה, בהשוואה, למשל, לשאיפות הקידום בתחום הקריירה...

עוד עניין ראוי לציון : מבנהו המיוחד של הספר, המשלב ריאליזם עם בדייה ויומן-אירועים עם רומן בלשי וכל אלה חוברים, בסופו של דבר, לאחת היצירות הטובות ביותר שקראתי בזמן האחרון. פשוט פנינה אמיתית, שהכמות המעטה יחסית של קוראים שהתעניינו בה באתר, מעידה על כך שלפעמים, האות X על המפה, אינה תמיד מספיקה כדי למצוא את האוצר...

בנ.ב, כרגיל, פינתנו "הבה נראה כמה פאדיחות אעשה בתרגום עד שמישהו ישים לב" והפעם - רמה איילון : יקירה, את אמנם צודקת שברוב המילים והשמות בצרפתית, האות S בסופי מילה אינה נשמעת... אבל מה לעשות שיש חריגים ? וכך קורה ששמו של אחד ממגישי תכניות הבידור הפופולאריים בצרפת (מגיש את "שאלות לאלוף" כבר 23 שנים ברציפות !) הוא ז'וליאן לפרס ולא ז'וליאן לפר (בצרפתית כותבים Lepers) ? לא היה קורה לך כלום, בפרט שאת אמורה לדעת שאת מתרגמת רומן העמוס בפרטים ובשמות אמיתיים, אילו היית מרימה איזה טלפון קטן למישהו שיודע... וזו לא הדוגמה היחידה, אבל תפסת אותי במצב רוח טוב היום...
אגב, כמות הצחוקים שאני מוצא בתרגומים משפה פופולארית כמו צרפתית, מובילה אותי לחשוש באמת לתרגומים משפות קצת פחות קונוונציונאליות...

מישל וולבק הוא סופר שנוי במחלוקת. אז מה? יחסיו עם התקשורת דווקא טובים, זו מכירה בגדולתו, אבל מעניקי הפרסים קופצים ידם לנוכח ספריו יוצאי הדופן וזה כואב. דווקא הספר שלפנינו זכה בפרס, אבל זו חוכמה קטנה מאוד משום שספרו זה, בחלקים מסויימים וגדולים בו, הוא לא פחות מגאוני.

ז'ד מרטן הוא אמן מפורסם, עשיר ומצליח. אפשר לחשוב שמדובר באדם בעל תכונות ההופכות אותו לסנוב, לחביב ברנז'ות מסויימות ולכזה הבא ויוצא מפתיחות של תערוכות, מופיע בטלויזיה וחותם לכל בר-בי-רב. שום דבר מזה לא נכון ואפילו לא קצת. ניתן אפילו לאפיין אותו כבעל קווים אוטיסטיים, מתבודד, מנוכר-אך-לא-מתנכר, כזה שנולד בצל אב מצליח ואם שעזבה את העולם בהתאבדות שנסיבותיה עלומות עד הסוף.

עוני ומחסור לא היו מעולם מנת חלקו של ז'ד הקטן. בהיותו מתבודד הוא בחר כמובן לקרוא הרבה, השכלתו התרחבה הרבה מעבר לזו של בני גילו, הוא לבד בבוזאר, בית הספר הגבוה לאמנויות, בחר להיות צלם בראשית דרכו וכך התפרסם כשצילם חפצים מתכתיים, כשלקוחותיו לצילומים היו כאלה הזקוקים לצילומים נייטרליים ונטולי אמירה. אבל אז, כדרכו בעתיד, הוא בחר לעשות תפנית והחל לצלם את מפות מישלן, התנ"ך של המטיילים בצרפת בפרט ובעולם בכלל. צילומי המפות זכו להצלחה מסחררת ואז שוב שינוי כיוון לציור. ציוריו היו יוצאי דופן, הוא רצה לצאת לתערוכה, בחר גלריה ויחצ"נית וזו הציעה לפנות למישל וולבק שיכתוב את הטקסט של הקטלוג.

דרך סופר אחר נוצר קשר עם וולבק, המתגורר באירלנד זה זמן משום הניכור שהוא חש בארצו שלו צרפת. ז'ד מגיע אליו ורואה לפני סופר מזדקן, לא נקי במיוחד, חובב נקניקים וכלבים, גר בבית גדול וריק ברובו. לבושו מוזנח וכך גם מראהו הכללי. על כך כמובן מעיד וולבק בעצמו, בגוף שלישי.

הטקסט שכתב וולבק מוצלח ביותר התערוכה מתהווה ובדרך בוחר ז'ד מרטן לצייר את וולבק לאחר שצילמו בשתי מצלמות, שאת הספציפיקציות שלהן מתאר המחבר בלשונו הלירית והמרתקת במיוחד. הציור של וולבק אינו אמור להימכר והוא מהווה מתנה למחבר הטקסט של הקטלוג. בסיום התערוכה, המוצלחת במיוחד, מרטן הופך לאדם עשיר והתמונה של מחבר הקטלוג נמסרת לוולבק. אבל בין לבין מתוארת אודי כמכונית טובה במיוחד, הדיבור על המצלמות מרתק, תאור החיים בפריז של הסופרמרקטים המוכרים אוכל מוכן ומוצלח מרתק אף הוא. אין עלילה מיוחדת, מרטן אינו יוצא מקליפתו, הוא אף מאבד שתי אהובות מוצלחות במיוחד וה(מה שנהוג לקרוא) חיים ממשיכים.

גם בהמשך, כשאביו של ז'ד קרוב מתמיד לספר מדוע אמו התאבדה הסוד לא מתגלה, עושרו של ז'ד לא הופך אותו לאדם חם וחיבוק בינו לבין אביו לא מתהווה.

ואז בא החלק השלישי ומכה את הקורא בפרצופו בסנוקרת מרהיבה ומשכיבו מדמם על הארץ. זו כמובן סטיה מהעלילה, כזו שכמובן אסור לספר, רק לומר שיש שם פתאום תעלומה בלשית, שהפתרון פשוט מאין כמותו ונטול חשיבות של ממש לעלילה, אבל הרעיון, הרעיון, לטעמי לא פחות מגאוני, כאילו הכנסת הסופר לסיפור שלו על עצמו והאחר אינו גאוני דיו.

יש להבין כאן ועכשיו: לא מדובר בסיפור בגוף ראשון, וולבק משני לעלילה, אבל לא מוריד לרגע את דעותיו על העולם העקום, על היכולת של חצי אוטיסט בעל אפס שאפתנות להצליח ובגדול, על העולם נטול האהבה ועל סתמיותו של הקיום. טוב, בוגרי וולבק מספריו הקרובים לא ממש יופתעו, על הסנוקרת לא תכאב פחות.

ספר מדהים ביותר.

אל אלוהים... אין לי מושג איזה מכבש עבר עלי או במילים אחרות - מה לעזאזל קראתי ועל מה בזבזתי את זמני? ועוד הגדלתי ולקחתי אותו לחופשה בחו"ל כך שהוא היה האופציה היחידה שלי לקריאה ונאלצתי להמשיך ולקרוא בו בעל כורחי.

ספר ממש לא ברור, לא הבנתי את הפואנטה. מתחת לכל מני תיאורים מסועפים /פילוסופיים (בגרוש)/פירוטים והגיגים באמת לא מעניינים, נמצא סיפור על בדידות שאותו דווקא אהבתי אבל נאלצתי ממש לדלג על שורות ולעיתים על עמודים שלמים ע"מ להגיע לסיפור האנושי.

באופן כללי מסופר על אדם, אומן שבמשך כל חייו עובד על 2 תערוכות עיקריות - אחת על מפות מישלן ואחת על מקצועות חופשיים... מה הכוונה? אז זהו שגם אני לא ממש הבנתי. בקיצור, הוא מצייר, מצלם ויוצר תערוכות ביזאריות תוך כדי שיתוף הקורא בכל המחשבות הנלוות ליצירה ותוך תיאור של היצירות הלא מעניינות בעליל. יחסיו האישיים מצומצמים מאד ומשמימים עד שפתאום, לקראת הסוף, נכנסה לסיפור פרשיית רצח. פתאום נדרכתי ואמרתי לעצמי - אולי בכל זאת יש משהו כאן, איזו פואנטה, אולי בסוף יתגלה שהוא בכלל רוצח מטורף ויכנס קצת אקשן לעלילה. התבדתי כמובן ולא הבנתי שוב מה רצה הסופר להגיד.

בקיצור, בשלב זה, לאחר כל כך הרבה ספרים שקראתי אני מצפה שספר יפתיע אותי, ירגש אותי ושלא אצטרך לחפש בנרות איזשהו עניין. לצערי זה מה שקרה כאן - חיפוש עניין בפינצטה.
בנוסף - התרגום סובל מטעויות תחביר, משפטים לא ברורים וטעויות. מאד לא מומלץ. חבל על הזמן.

אני לא מאמין בגורל. אף פעם לא האמנתי בזה. תמיד חשבתי שזה אוסף של קשקושים. במיוחד לא בדברים בסגנון "זה היה הגורל שלו" ו"הכול כתוב למעלה". לא. אני חושב שהחיים הם אוסף של צירופי מקרים- אני אעבור במכולת עכשיו או אחר כך, אני אענה לאסמס הזה או אתחמק ממנו באלגנטיות, להגיד לו שהוא נודניק או להשלים עם המציאות. אני חושב שצירופי המקרים האלו מתחברים למה שאנחנו קוראים לו "חיים".
וצירוף מקרים יצא, שבמקום לקחת את "החלקיקים האלמנטריים" שאני חומד הרבה זמן, הספרנית הביאה את הספר הנ"ל, ונאלצתי להשלים עם כך ולקחת את "המפה והטריטוריה".

על מישל וולבק כבר שמעתי ממזמן. ידעתי שהוא סופר שנוי במחלוקת. שהוא אוהב לעצבן הרבה אנשים, שהוא יורה לכל הכיוונים ומרגיז הרבה אנשים בדרך. ידעתי שהוא זכה בפרסים, שתירגמו ספרים שלו להרבה שפות ושאפילו עיבדו חלק מהספרים שלו לסרטים. ידעתי גם שהוא עקר לאירלנד כי הוא חשש לחייו.
ואז הגעתי ל"המפה והטריטוריה", שהוא אחד הספרים המוזרים ביותר שקראתי.

וולבק לא מקל על הקורא. "המפה והטריטוריה" נפתח בז'ד מרטן, צייר פריזאי מצליח. מתוארות קורותיו של ז'ד. החל מתחילתו כצלם חובב שצילם פריטים מתכתיים על רקע אפור וההתאהבות במפות מישלן, בעיקר כאלו של צרפת. המפות מוצגות בתערוכה, וז'ד עולה לגדולה. אחר כך הוא עובר לתחום הציור, והוא מצייר סדרה שלמה של ציורים המתארים מקצועות, חלק מקצועות שנעלמו מהעולם וחלק מקצועות חדשים כמו פקידת שירות לקוחות. ז'ד פונה למישל וולבק (כן,הסופר הוא דמות בספר,אבל חכו יש עוד) שיכתוב לו קטלוג לתערוכה שלו בנושא המקצועות. וולבק מסכים. ז'ד זוכה להצלחה אדירה. אבל הוא מרגיש שמשהו חסר. הוא פונה לוולבק שנית, והפעם בבקשה לצייר אותו-"מישל וולבק,סופר". וולבק מסכים והציור ניתן לו לאחר מכן כמתנה.

ואז וולבק קופץ, לחלק אחר, לפרשת רצח. של מי, אתם שואלים? של עצמו. כן כן, וולבק כותב על המוות, יותר נכון-רצח, של עצמו. וזה רצח מזעזע-ראש כרות,גופה מבותרת. מתוארת חקירת הרצח שמגיעה לסופה הטוב.

וזה החלק התמוה בספר כולו. מה גורם לסופר לכתוב על הרצח שלו עצמו?
בחלק בו מתוארת דמותו של וולבק, הוא מצייר את עצמו בגוונים עגמומיים-אדם מתבודד שחי בבית עם גינה יחד עם כלבו, הקשר היחידי שלו עם העולם החיצון הוא עם הסוכנת שלו שנפגשת איתו רק בפריז ולא בביתו. וולבק מצטייר כסוג של גאון משוגע-אוכל רק נקניקים, נוטה לאלכוהוליזם ולמעט שיגעון. וולבק מתאר את עצמו בצורה שנראית אפילו מחמירה, ולחלוטין בדרך שאף אחד מאיתנו לא היה מתאר את עצמו. התכונות החיוביות של וולבק כאילו נעלמות, הוא לא טורח לציין אותן. קשה להאמין שקיים אדם כזה, אבל דווקא בגלל שוולבק מתאר את עצמו, ועוד לא בצורה חיובית אלא בצורה שלילית, אני מרגיש מין חובה להאמין לו. ואם נחזור רגע לעניין הרציחה. זה נראה מעט מעוות, איזה מין אדם מתאר בפרוטרוט את רציחתו המזוויעה ואת חקירת הרצח שמתרחשת לאחר רציחתו. ניסיתי להבין מה יכול לגרום לוולבק לכתוב את זה. אולי הוא כותב ממקום כואב, הרי בכל זאת הוא עקר ממולדתו צרפת לאירלנד בגלל איומים וחשש לחייו. אולי דרך הספר הוא מנסה להראות לשונאיו שלא אכפת לו, מנסה לתת לאלו שצמאים לדמו את גופו, והוא לא חוסך בכך-הוא לא מתאר מוות שלו אלא מוות מזעזע הכולל גופה מבותרת.

ועדיין, וולבק כותב בצורה ייחודית. עדיין לא נתקלתי באדם שכותב כך. וולבק מצליח לעסוק בנושאים "כבדים" כמו פילוסופיות בנוגע לחיים, בדרך שלא נשמעת מאולצת ומעיקה (כמו כל כך הרבה סופרים אחרים). הוא מצליח לדבר על אמנות,אהבה ומהות החיים בלי ליפול לקלישאות. הכתיבה שלו, אפילו בחלק על רציחתו, שונה מכל דבר אחר שקראתי.
אז נכון, זה לא הספר של וולבק שכל כך רציתי לקרוא. אבל זה עדיין ספר טוב.

לדעתי- הספר הוא יצירת מופת של מישל וולבק (לא בכדי קיבל עליה את הפרס הצרפתי היוקרתי).איך ניתן לסכם אותו במספר מילים בלבד? תרבות אירופאית הישנה והטובה ,הכוללת בתוכה את רוח היצירה האומנותית על כל גווניה,כל זאת במקביל להתנהלות "הקפיטליסטית -החזירית ",בעולם השיווקי ,הסופר טכנולוגי של היום .
בלי להכנס לפתלתלי העלילה- הגיבורים כולם הן נפשות תועות ,אבודות במקצת ,המחפשות את המשמעות האמיתית של החיים ,למרות הצלחותיהם בפועל (הצלחה אומנותית, פיננסית וכו ).
"המפה והטריטוריה"-מי בעצם אנחנו בעולם הזה? כל כך הרבה תובנות בספר מופלא זה.....מצאתי אין ספור רבדים פילוסופיים בעלילה- אשר גורמים לך להרהר במהות החיים,בקשר שלנו עם הסובבים, עם יקירי ליבנו,עם ילדינו....
חובה לקרוא!לוקח זמן להפנים את הספר....ואז זה מלווה אותך לאורך הדרך....
עד עכשיו אני אפופה ארומה של יין טוב,סיגר משובח,כבד אווז באוכמניות וקפה מהביל- ארומה פריסאית אמיתית-כמו הספר!