ביקורת ספרותית על להתראות עכו - ספריה לעם #748 מאת עלא חליחל
ספר טוב

---

זהי ירושלים של הצפון עבורי. לסמטאותיה הצרות והעתיקות כוח משיכה מיוחד, הן ממלאות אותי היפעמות מיוחדת, מציתות את דמיוני המתמסר בקלות ושוקע אל דברי ימיה של העיר הקסומה. מבואתו של השוק הנושן מזמינה אותי לתוך מסע במסדרון המתפצל לענפים ומשכר אותי בבְּשֹומֶת הדגים והתבלינים שריחן נישא באפי ימים רבים אחר כך. אני מצטער קמעה כשדרך היריד מסתיימת אך לרגע, רק על מנת להתעודד שוב, שהרי העיר תגלה לי יותר משכיות חמדותיה. היא גם קלה יותר לעיכול וזורמת מכרך הנצח של שלושת הדתות. והיא פתוחה אל הים.


מאכסדרת חאן אל עומדאן הניצבת בדממה קשוחה, דרך אולמות האבירים החושפים סיפורים מהן עשויות אגדות, המשך במעברי הקשתות אל הנמל הזעיר אך מלא היופי שלה, ממנו נשקף נוף אל המפרץ ובערפל מזדקר גופה המחוספס בחן של חיפה - האם המניקה... עכו שובה את ליבי בכל פעם מחדש.


עלא חליחל מפגיש אותנו מקרוב עם פרק מיוחד בתולדותיה והוא המצור של נפוליאון הצעיר על חומותיה בשנת 1799. באותה העת שלט בעיר הנציב העות'מאני אחמד פשה אל ג'זאר הוא הוא "הקצב" האימתני. אישיותו המתוארת בספר שמה אותו בשורה אחת עם רודנים המוכרים לנו מהמאה העשרים וגם זו שלנו כסטלין, סדאם חוסיין או קים ג'ונג – און. אם לא בא לו מישהו טוב בעין, אם קם על רגל שמאל, מיסמר כפות רגליהם של אנשים, קיצץ ראשיהם באבחת חרב, חתך אוזניהם ואפיהם – כל זה על מזבח שלטונו ולעיתים קרובות אף ללא נראות של משפט.


נתיניו בתורם שונאים אותו, יראים מפניו עד מאוד, אך בו בזמן מעריצים אותו ומוכנים למות למענו. זהו פרדוקס העריצים. תושבי העיר רואים בו אביהם כשם שרבים כל כך ראו באותו רוצח מגרוזיה את "שמש העמים".


נפוליאון מגיע לשערי עכו עטור בניצחונות מפירמידות מצרים ועד יפו, עם חייליו המאומנים, שהבשורה הרעננה של חופש, שוויו, אחווה או מוות באמתחותיהם . תחילה מבין הקצב שאין לו סיכוי לעמוד מול המצביא הצעיר והכישרוני. הוא מחליט לנוס על נפשו מהעיר, אך ברגע האחרון ניצבים לצידו כוחות כבירים. הצי הבריטי בהנהגתו של אדמירל סמית' חוטף מנפוליאון בים את תותחיו הכבדים שנועדו לפצח את חומותיה של העיר. הוא מציב את אניות המלחמה שלו במבואותיה הימיים של עכו ובכך למעשה מונע כל אפשרות של מצור ממשי תוך שהוא ממטיר על צבאו הקטן יחסית של בונפרטה אש תופת.



דה – פיליפו הקצין הצרפתי, שהכיר את נפוליאון מספסל הלימודים באקול מיליטֶר, עוזר לאל-ג'זאר מבפנים. הריאקציונר ששונא את המהפכה בדמו עושה ימים כלילות כדי לחזק את ביצוריה של העיר ולטמון לבני ארצו מלכודת רצחנית.



אולם, גם לרפובליקה יש בעלי ברית. רבים מאזרחי העיר והגליל מזהים בפלישה הצרפתית הזדמנות פז להיפטר מאל – ג'זאר צמא הדם ולהנחיל בלבנט את ערכי החופש והשוויון. אפילו ליהודים פונה נפוליאון ומבקש להפכם לבני בריתו ובתמורה יזכו הם במדינה בארץ ישראל וירושלים, להם כמהו אלפיים שנות. דמותו של יועצו היהודי של אל – ג'זאר חיים פרחי שחרד לגורלו הוא וגורל היהודים כולם באזור בעקבות חיבוק דוב זה של נפוליאון תופסת את אחד המקומות המרכזיים בסיפור.



הבוגדים שנתפסים לא יכולים לייחל לעריפת ראש, תלייה או כריתת איברים. גורל אחד מחכה להם – הח'אזוק, דהיינו השיפוד(זוכרים את ולאד צֶפֶש?). משפד טוב נחשב מי שמסוגל להסב למוצא להורג את הייסורים הגדולים והממושכים ביותר, שלא ייתן לנידון למות מיד אלא ימשוך את סבלו לימים בטרם ייפח את נשמתו. על שירותיהם משולם להם ממון רב והם מובאים אף מארצות ניכר לצורך ביצוע המשימה. אך אל לו לתליין לפשל, בכך יראה השליט השפלה פומבית לעצמו... ובמהרה יהפוך המשפד עצמו למשופד.

באופן כללי לא חסרות בספר סצנות גרפיות של אלימות אכזרית. אנו גם רואים איך הנשים על גופן הופכות לכלי משחק המנוצל באופן ציני במאבקי האגו והמורל של הגברים הנלחמים.



אל מול החומה המחוזקת על ידי דה – פליפו, בהיעדר התותחים הכבדים בכמות מספקת ולנוכח החיילים הבריטים שנלחמים לצד האלבנים והמוגרבים, הנתמכים על ידי צי עוצמתי עם דגל היוניון ג'ק שהורס לו את המצור, לא נותרות לבונפרטה הרבה ברירות. הוא טובח בתושבי העיר באמצעות תותחיו ומבצע ניסיונות נואשים לפרוץ את החומה. אולם הצלחתו לבסוף גבוהה בהרבה מהמצופה בתנאים אלה.



מכתביו של נפוליאון אל ז'וזפין מגיעים לידיו של אל ג'זאר. זה מגחך תחילה על יריבו המריח את ידיו בלילות על מנת להיזכר "בריח תשוקתה" של אהובתו. אך בלי משים הם מעוררים בו רגשות שחשב שדהו כבר לפני יובל שנים. הדיאלוגים הדמיוניים בין ג'זאר לנפוליאון, פרי המצאתו של המחבר כמובן, נהדרים.



לרומן יש הרבה מרכיבים מהם עשויים ספרי חמישה כוכבים. הכתיבה של חליחל (בערבית במקור) מלאת חן ונודף ממנה ניחוח מזרחי אותנטי. השפה בקטעים רבים עשירה ויפה כערבסקה.



עם זאת נראה שחליחל אימץ בחום את אותו סגנון הגשת סיפור המעשה, שהוא נחלתם של כל הסופרים המודרניים המעוניינים מראש שיצירתם תהפוך לסרט. כמובן שהדבר מותר ואין לכעוס עליו, אך זה מוציא אותו מקטגוריית ספרי המופת. למרות התיאורים הגרפיים היפים והשפה העשירה, הייתה לי תחושה לכל אורכו שאני קורא ספר לנוער.



המחבר מנסה להקנות לאל – ג'זאר תכונות "אנושיות"(פרי דמיונו) ואף אציליות . בספר עיון, כעדות אמתית זה יכול להיות מעניין. אך ברומן מסוג זה הדבר לא ריגש אותי כלל ואף בזתי לו במידה מסוימת, שהרי נסיון ליצור הזדהות עם עריץ שקטע באכזריות שרירותית חייהם של רבים ומנע מהם להרגיש ולחוות כל דבר שהוא, לא מוצא אחיזה בליבי. אגב גם את נפוליאון אני לא אוהב.



זהו הרומן הראשון פרי עטו של ערבי ישראלי שאני קורא ואני ממליץ עליו בחום רב. הוא איכותי, זורם, מחכים. עבורי הוא היווה אתנחתא מצוינת לאחר קודמו הכבד.
ולבסוף אני אומר בהזדהות מלאה:


Liberté, Egalité, Fraternité ou la mort

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על להתראות עכו - ספריה לעם #748