לך לעכו

בילדותי, כשאחד מהילדים ממש לא בא לי בטוב, הייתי קורא לעברו בקול רם, לך לעכו. הכוונה שלי הייתה שיאשפזו אותו בבית המשוגעים שבעכו, עליו למדתי מהורי שגם הם השתמשו בקללה הנוראית הזאת בינם ובין עצמם, אותה הם איחלו לאנשים שלא היו אהובים עליהם במיוחד.

עברו שנים רבות, ויצא לי להיות אורח עיריית עכו, יחד עם מנהלי מחלקות אחרות מרחבי הארץ. שם במפתיע ביקרתי לראשונה במקום שבעבר היה בית המשוגעים של צפון המדינה, או בית החולים לחולי נפש, בלשון מכובסת.

ישר הבנתי שלקללת ילדותי היו יסודות שגעון אמיתי, בעצם העניין שבעבר חשבו שראוי לאשפז חולי נפש בבניין קודר ששימש בעבר כלא תורכי שמזכיר את אקספרס של חצות, ובשנות המנדט הוא היה בית הסוהר בו שוכנו אסרי המחתרות, ממנו בוצעה בריחה מפורסמת באמצעות פיצוץ חומותיו דרך בית מרחץ תורכי שהיה מהצד השני של בית הכלא, מה שגרם למראה סוריאליסטי בו לצד בריחתם של האסרים, נשים שרחצו בבית המרחץ רצו בטירוף ערומות בחוצות עכו.

אחר כך נעמדתי ביראת כבוד מול תא עולי הגרדום, ולהפתעתי אחד מעמיתי, מנהל בעיר ערבית נגש קרוב אלי ולחש לאוזני, תדע לך שגם לנו היו עולי גרדום ערבים, המורדים שמרדו בשלטון הבריטי, אחדים מהם נתפסו והוצאו להורג ממש במקום זה. בילדותי, סבתא שלי שרה לי עליהם לפני השינה.

מידי פעם עכו, שהיא עיר חוף מרהיבה ביופייה, חוזרת לטירופה, זה קרה במבצע האחרון בעזה, בו אחדים מתושביה שרפו בתי עסק של יהודים בעיר. מה שאומר שלעכו לצד הסיפור היהודי יש סיפור ערבי חזק, המגיח מדי פעם בהתפרצות של אלימות וטירוף, בו החיים בעכו מאבדים את שפיותם.

הסיפור האישי שלי, בו יסודות אלימות וטירוף גרם לי לאחר זמן רב, לקרוא את סיפרו של עלא חליחל, ערבי תושב עכו שכתב ספר המקנה נקודת מבט ייחודית לאחד מרגעי השיא ההיסטוריים של העיר הזאת, שהצליחה לעצור את מסעו של נפוליאון, שעד אז נחשב למי שאיננו ניתן לעצירה .

הספר הזה הוא ריאלי בתיאוריו את המצור על עכו, אבל הוא מראה שהריאליה לא פעם, חורגת מגבולותיה והופכת לסיפור סוריאליסטי שהוא לעתים על גבול הגרוטסקיות, כמו הסיפור על זונות צרפתיות שנשלחות בספינה לחיילי נפוליאון בכדי להנעים להם את הרגעים הנוראים של הלחימה. באמצעות סצנה זאת חליחל, מחבר יסודות קמאיים של מין והרג המהווים יסודות לספרו ומראים שמשהו שנתפס כמטורף, הוא מצב נפשי אנושי המגיח בזמנים אחרים, או בתרבויות מסוימות.

גיבוריו של הספר הזה, הם שלושה: אל ג'זאר, שליט עכו האכזר, לצידו קצין צרפתי בשם דה פיליפו, מי שלמד בעבר עם נפוליאון, וכעת הוא ערק לצד השני כמי שלא מאמין ברפובליקאים הצרפתים. הוא היכיר את נפוליאון מנעוריו, כעת הוא ניצב מולו מנסה לפענח את מהליכיו, ובתוך השלישייה הזאת, יש איך לא יהודי מוכשר, חיים פרחי, יועצו של אל ג'זאר, שטוב בניסוח מכתבים לשלטונות, וגם בענייני כספים, הוא רק עם עיין אחת, לאחר שאל ג'זאר, באחד מסצנות טירופו, פקד להוציא לו עיין אחת.

מול החבורה הזאת, ניצב נפוליאון, המופיע כדמות צללים, דרך מכתביו לג'וזפין, אהבתו אותה הוא אוהב טבעי (כמו שטיבעולים אוהבים) בריח זעה חריף ומסריח. מה שמראה שמצבאים גדולים לצד כיבושי עולם גדולים, מבקשים גם לכבוש נשים, את האישה האישית שלהם הממתינה בבית, או אולי הם פשוט מבקשים להיות נאהבים. מאחורי מעטה של האויבים המתייצבים האחד מול השני, יש בסופו של דבר, יסודות אנושיים ושיגעונות אנושיים המשותפים לכולם.

מעל הסיפור הזה מרחף טירופו ואכזריותו, של אל ג'זאר, בדמוי עונש שנקרא הח'וזוק. הוא אגב לא מיועד לטיבעולים שביננו. אז למה לקרוא ספר כזה, כי הוא מצליח בצורה מיוחדת לספר על אירוע היסטורי אחד מרכזי בתולדות הארץ הזאת, מנקודת מבט ערבית, ומנקודת מבט של הצדדים האנושיים האפלים, שמזכרים לננו שצדדים אלה לא בהכרח ניתנים לתיאור רק בגוון אחד של שחור או לבן, הראיה, נפוליאון שהגיעה בשם הרפובליקה האירופאיות, כמי שמביא את הנאורות, למזרח התיכון הלבנטיני, לא בהכרח היה נאור, הוא היה בסופו של דבר דיקטטור שבא ושב.

מה הספר הזה אומר עלינו, שגם אנחנו הגענו במסע ארוך לחופי הים התיכון, ובכך הוא מעלה שאלה גדולה, איך הסיפור שלנו, עומד מול הסיפור הערבי? זאת השאלה הנפלאה והמטרידה, שמבחנתי מרחפת מעל הספר, בעיקר בשמו להתראות עכו, מיהו הגיבור שיחזור אליה, או זה שיעזוב אותה?

עוד בטרם מלאו לנפוליאון 30, מצאו שליטי צרפת צורך לשלוח את נפוליאון בונפרט למזרח התיכון וזאת במטרה לעכב את הבריטים בדרכם אל הודו ומהודו. זו היתה השליחות הרשמית, והלא רשמית מדברת על הרחקת איש הצבא השאפתן הזה מהבירה הצרפתית.
ממצרים נפוליאון סב לעבר ישראל, כבש את יפו בקלות, את חיפה ורצה להמשיך לעיר הנמל הבאה, בה באופן טבעי יחנה ויישכן את צבאו, עכו. אלא שבעכו חיכתה לו עיר בצורה שעל ביצורה עמל דה פליפו, יריבו בעבר בלימודיהם המשותפים באקול מיליטר בפריז ועתה עריק לעת מצוא. על העיר שלט אל-ג'זאר, ה"קצב" של עכו ושליחו של הסולטן העות'מאני. ולמה "קצב"? זאת משום חיבתו לקצוץ אוזן או אף למי שהרגיז אותו. לעיתים הוא מוציא גם עין, אפילו לפרחי, יועצו הקרוב.
כדי לקצר סיפור חשוב, אבל לא ממש מעניין, אציין כמה נקודות חשובות:
• כל הסיפור נמשך חודשיים, בין מרס למאי 1799
• נפוליאון חשב לכבוש את עכו ולהמשיך בכיבושו ככל הניתן מהאימפריה העות'מנית ולשוב לצרפת דרך היבשה
• הבריטים שונאי צרפת סייעו לאל-ג'זאר, כמו גם דה פליפו, לחזק את עכו ולהתנגד לנפוליאון
• השנאה אל אל-ג'זאר באה מצד אנשיו כמו גם מצד מתנגדיו יחדיו.
בסופם של חודשיים אלה, נפוליאון שב למצרים, מותיר את עכו הרוסה, אבל בצורה. חליחל מילא בתוכן את החודשיים האלה החשובים, שהציגו בפנינו את הדרמה על עכו. לחובבי דרמות היסטוריות זה יכול להביא לשעות של קריאה, אלא שמכל הדרמה יזכרו רק זקן בן שבעים, אדם לא נעים ומפחיד, השולט על עיר לא חשובה ולבסוף זנוחה במסע ההתקדמות של אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה, נפוליאון. לא ברור למה הסיפור הזה טוב.

מצחיק איך את יכולה ללמוד על כל מיני דברים שקרו בצד השני של העולם, אבל על עכו, זאת שהיתה שני מטר ממך בזמן שגדלת, שכשמתארים את הסמטאות, המסגדים והנמל שלה את בכלל לא מדמיינת אלא רואה אותם כפי שהם מול העיניים, את לא יודעת הרבה.

הייתי יותר מפעם אחת במסגד אל ג'זאר. גם ידעתי שהפירוש המילולי של אל ג'זאר זה הקצב ובאופן כללי ידעתי שהיה אכזרי, אבל זהו. לא היה לי מושג מתי ומי זה ולמה. לא התעניינתי. ואפילו כשהבת שלי לא הפסיקה לשיר על מה שיקרה או לא יקרה כשנפוליאון יכבוש את עכו, אפילו אז לא טרחתי. אולי סיפרתי לה על המקבילה של הסבתא והגלגלים אבל יותר מזה גם אני לא ידעתי.

עלא חליחל מפיח חיים בסיפור ההסטורי של נסיונות הכיבוש של עכו על ידי נפוליאון. הוא לא רק מחיה את המתים, הוא מצליח מצד אחד להגדיל אותם, לתאר אותם כענקים, ויחד עם זה לשמור אותם אנושיים. וזה לא פשוט, החלק הזה של האנושיים. אם כל מה שהוא מתאר קרה בפועל, התיאורים המפורטים של העינויים וההשפלות, על גבול הפורנוגרפיה של הכאב (ואולי גם קצת מעבר לו), הפחד הבלתי פוסק ואזלת היד, אז יש סיכוי שהמימד האנושי של חלק מהדמויות הוא רק בספר ולא ניתן היה להבחין בו במציאות.

זה לא רומן פוליטי. למרות שחליחל הוא פלסטיני ישראלי ולמרות שהמרחב שהוא חי בו וגם כותב עליו מבעבע כל הזמן, הוא כותב רומן היסטורי ואנושי חף מנגיעות פוליטיות ומרתק לכל אורכו.

תחומי העניין של הסופר המכובד - כריתת ראשים, רצח זונות, שיפוד אנשים בתחת. עמוד 100 והפסקתי לספור את מספר הראשים שנערפו, הזונות שנרצחו והאנשים שמתו בגלל גחמה של אחת הדמויות - כולן ללא יוצא מן הכלל או רוצחים פסיכופטים או קורבנות של אותם רוצחים. משעמם מאוד.

#
שעורי ההיסטוריה שלי כללו בעיקר היסטוריה יהודית. לפי מה שאני שומעת מאחרים, זו גם ההיסטוריה שהם למדו. ימי הבינים? מעמד היהודים בהם. ההיסטוריה העתיקה? מצב היהודים. מלחמות? מלחמות היהודים. וכן הלאה. על ההיסטוריה הכללית נאמרו מלים ספורות, כדי להכניס את ההיסטוריה היהודית לקונטקסט... גם ארץ ישראל נלמדה דרך נושא היהודים בה. הישוב הישן והיהודים שעלו אליה. אין פלא שספרו של חליחאל – שאינו מתיימר להיות "היסטוריה" ובנוי כסיפור מרתק – סיפר לי דברים שלא ידעתי. סיפורו מבוסס על הפרטים ההיסטוריים הידועים ואינו עוצר בעובדות. קראתי את הספר בזכות הביקורות של סוריקטה וסנטו ואני מודה להם מאד על חווית הקריאה שהיתה לי, בזכותם.

בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 האיזור הזה היה פרובינציה נחשלת למדי של האימפריה העותומנית. בין ערי החוף נחשבה עכו כמו יפו ויותר מחיפה: היא נשלטה אז בידי מושל מוסלמי ממוצא בוסני, שהמיר את דתו לדת המוסלמית השלטת והפך מצביא מהולל בצבא העותומני, מה שנתן לו את המושלות על צפון הארץ (מסתבר שלא אנחנו המצאנו את הפטנט של הערצת המצביאים והערכה שאם ניצחת בשדה הקרב מן הסתם תהיה שליט טוב...) הוא כונה אל-ג'זאר – הקצב – וזכה בכינוי ביושר. מסתבר שהוא היה טיפוס חסר הומור, חשדן, אכזר ובלתי צפוי. הוא ערף את ראשי מקורביו עם או בלי סיבה ואם חס עליהם במקרה – ניקר להם עין, אף או אוזן. ככה, כאמצעי חינוכי (יעיל, יש לומר. הוא עורר פחד משתק בנתיניו).
נפוליאון כבש את יפו וטבח שם בתושבים (לא היה לו זמן להתקשקש עם אוכלוסייה אזרחית. היתה לו אימפרייה למגר...) קיבל את מפתחות העיר חיפה ללא קרב וצר על עכו שמיקומה האסטרטגי היה דרוש לו לכיבוש תורכיה וחזרה במסע ניצחון דרך אירופה לפאריז.

בעכו הנצורה היה דה פיליפו – צרפתי, מלוכן, שהמהפכה ששמה קץ לאריסטוקרטיה הכעיסה אותו, ונפוליאון – עמו למד בבי"ס הצבאי – היה שנוא נפשו. הוא בגד בצרפתים והיה קלף מנצח לאל-ג'זאר שאולי היה מצביא דגול אבל לא מעודכן בתורות הלחימה המודרניות דאז. חיים פרחי היה יועצו היהודי החכם של אל ג'זאר, שהצליח מפעם לפעם לגרום לשליט להקשיב לדברי טעם (מה שלא עזר לו אישית – באחד מהתקפי הזעם אל ג'זאר ניקר את עינו וכרת את חוטמו) (אפשר לראות תמונה שלו בוויקיפידיה – איש נשוא-פנים עם רטיה בעינו). וסידני סמית – שגריר בריטי, איש ים שעזר לנצורים והגן על עכו מהים. לשלושתם בונה חליחאל גוף ופנים ומתאר היטב את מעשיהם, מחשבותיהם ושאיפותיהם.

הספר כתוב כמו סיפור הרפתקאות. חליחאל מצטיין בתיאורים פלסטיים ולא צמחוניים של עינויים, התעללות, אונס ורציחות. מתאר את היחס אותו ציפה השליט לקבל – יראת כבוד עם המון חנופה ופחד - שאם לא קיבל את המנה היומית מזה, רצח עוד כמה מנתיניו בפומבי והציג את הגוויות ערופות הראש למען יראו וייראו. הוא תיאר גם את מעריצי השליט הרצחני (כמו ברוב המקרים, העם העני, שישלם את המחיר הגבוה ביותר) הוא מתאר את העיר הנחשלת על סימטאותיה הצרות, הביוב הזורם ברחובות, גוויות המושארות ברחוב או מוצגות על החומה, מגפות כולל דבר ועוני רב. אל ג'זאר חשב מלחמה אבל לא השכיל להבין שלום ושגשוג. חליחאל מתאר את פיסת ההיסטוריה הזו באופן חי וציורי, מרתך את הדמיון לעובדות ההיסטוריות הידועות והתוצאה – מפוארת ומרתקת.

סוף דבר [ספויילר!!!] עכו עמדה במצור בן 57 הימים ולא נכבשה ונפוליאון סב אחור וזנח את תקוותו לסלק את העותומנים. האימפריה העותומנית חוסלה רק כשתורכיה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, וב -1917 כבשו הבריטים מידיהם את הארץ והשאר – היסטוריה.

זהי ירושלים של הצפון עבורי. לסמטאותיה הצרות והעתיקות כוח משיכה מיוחד, הן ממלאות אותי היפעמות מיוחדת, מציתות את דמיוני המתמסר בקלות ושוקע אל דברי ימיה של העיר הקסומה. מבואתו של השוק הנושן מזמינה אותי לתוך מסע במסדרון המתפצל לענפים ומשכר אותי בבְּשֹומֶת הדגים והתבלינים שריחן נישא באפי ימים רבים אחר כך. אני מצטער קמעה כשדרך היריד מסתיימת אך לרגע, רק על מנת להתעודד שוב, שהרי העיר תגלה לי יותר משכיות חמדותיה. היא גם קלה יותר לעיכול וזורמת מכרך הנצח של שלושת הדתות. והיא פתוחה אל הים.


מאכסדרת חאן אל עומדאן הניצבת בדממה קשוחה, דרך אולמות האבירים החושפים סיפורים מהן עשויות אגדות, המשך במעברי הקשתות אל הנמל הזעיר אך מלא היופי שלה, ממנו נשקף נוף אל המפרץ ובערפל מזדקר גופה המחוספס בחן של חיפה - האם המניקה... עכו שובה את ליבי בכל פעם מחדש.


עלא חליחל מפגיש אותנו מקרוב עם פרק מיוחד בתולדותיה והוא המצור של נפוליאון הצעיר על חומותיה בשנת 1799. באותה העת שלט בעיר הנציב העות'מאני אחמד פשה אל ג'זאר הוא הוא "הקצב" האימתני. אישיותו המתוארת בספר שמה אותו בשורה אחת עם רודנים המוכרים לנו מהמאה העשרים וגם זו שלנו כסטלין, סדאם חוסיין או קים ג'ונג – און. אם לא בא לו מישהו טוב בעין, אם קם על רגל שמאל, מיסמר כפות רגליהם של אנשים, קיצץ ראשיהם באבחת חרב, חתך אוזניהם ואפיהם – כל זה על מזבח שלטונו ולעיתים קרובות אף ללא נראות של משפט.


נתיניו בתורם שונאים אותו, יראים מפניו עד מאוד, אך בו בזמן מעריצים אותו ומוכנים למות למענו. זהו פרדוקס העריצים. תושבי העיר רואים בו אביהם כשם שרבים כל כך ראו באותו רוצח מגרוזיה את "שמש העמים".


נפוליאון מגיע לשערי עכו עטור בניצחונות מפירמידות מצרים ועד יפו, עם חייליו המאומנים, שהבשורה הרעננה של חופש, שוויו, אחווה או מוות באמתחותיהם . תחילה מבין הקצב שאין לו סיכוי לעמוד מול המצביא הצעיר והכישרוני. הוא מחליט לנוס על נפשו מהעיר, אך ברגע האחרון ניצבים לצידו כוחות כבירים. הצי הבריטי בהנהגתו של אדמירל סמית' חוטף מנפוליאון בים את תותחיו הכבדים שנועדו לפצח את חומותיה של העיר. הוא מציב את אניות המלחמה שלו במבואותיה הימיים של עכו ובכך למעשה מונע כל אפשרות של מצור ממשי תוך שהוא ממטיר על צבאו הקטן יחסית של בונפרטה אש תופת.



דה – פיליפו הקצין הצרפתי, שהכיר את נפוליאון מספסל הלימודים באקול מיליטֶר, עוזר לאל-ג'זאר מבפנים. הריאקציונר ששונא את המהפכה בדמו עושה ימים כלילות כדי לחזק את ביצוריה של העיר ולטמון לבני ארצו מלכודת רצחנית.



אולם, גם לרפובליקה יש בעלי ברית. רבים מאזרחי העיר והגליל מזהים בפלישה הצרפתית הזדמנות פז להיפטר מאל – ג'זאר צמא הדם ולהנחיל בלבנט את ערכי החופש והשוויון. אפילו ליהודים פונה נפוליאון ומבקש להפכם לבני בריתו ובתמורה יזכו הם במדינה בארץ ישראל וירושלים, להם כמהו אלפיים שנות. דמותו של יועצו היהודי של אל – ג'זאר חיים פרחי שחרד לגורלו הוא וגורל היהודים כולם באזור בעקבות חיבוק דוב זה של נפוליאון תופסת את אחד המקומות המרכזיים בסיפור.



הבוגדים שנתפסים לא יכולים לייחל לעריפת ראש, תלייה או כריתת איברים. גורל אחד מחכה להם – הח'אזוק, דהיינו השיפוד(זוכרים את ולאד צֶפֶש?). משפד טוב נחשב מי שמסוגל להסב למוצא להורג את הייסורים הגדולים והממושכים ביותר, שלא ייתן לנידון למות מיד אלא ימשוך את סבלו לימים בטרם ייפח את נשמתו. על שירותיהם משולם להם ממון רב והם מובאים אף מארצות ניכר לצורך ביצוע המשימה. אך אל לו לתליין לפשל, בכך יראה השליט השפלה פומבית לעצמו... ובמהרה יהפוך המשפד עצמו למשופד.

באופן כללי לא חסרות בספר סצנות גרפיות של אלימות אכזרית. אנו גם רואים איך הנשים על גופן הופכות לכלי משחק המנוצל באופן ציני במאבקי האגו והמורל של הגברים הנלחמים.



אל מול החומה המחוזקת על ידי דה – פליפו, בהיעדר התותחים הכבדים בכמות מספקת ולנוכח החיילים הבריטים שנלחמים לצד האלבנים והמוגרבים, הנתמכים על ידי צי עוצמתי עם דגל היוניון ג'ק שהורס לו את המצור, לא נותרות לבונפרטה הרבה ברירות. הוא טובח בתושבי העיר באמצעות תותחיו ומבצע ניסיונות נואשים לפרוץ את החומה. אולם הצלחתו לבסוף גבוהה בהרבה מהמצופה בתנאים אלה.



מכתביו של נפוליאון אל ז'וזפין מגיעים לידיו של אל ג'זאר. זה מגחך תחילה על יריבו המריח את ידיו בלילות על מנת להיזכר "בריח תשוקתה" של אהובתו. אך בלי משים הם מעוררים בו רגשות שחשב שדהו כבר לפני יובל שנים. הדיאלוגים הדמיוניים בין ג'זאר לנפוליאון, פרי המצאתו של המחבר כמובן, נהדרים.



לרומן יש הרבה מרכיבים מהם עשויים ספרי חמישה כוכבים. הכתיבה של חליחל (בערבית במקור) מלאת חן ונודף ממנה ניחוח מזרחי אותנטי. השפה בקטעים רבים עשירה ויפה כערבסקה.



עם זאת נראה שחליחל אימץ בחום את אותו סגנון הגשת סיפור המעשה, שהוא נחלתם של כל הסופרים המודרניים המעוניינים מראש שיצירתם תהפוך לסרט. כמובן שהדבר מותר ואין לכעוס עליו, אך זה מוציא אותו מקטגוריית ספרי המופת. למרות התיאורים הגרפיים היפים והשפה העשירה, הייתה לי תחושה לכל אורכו שאני קורא ספר לנוער.



המחבר מנסה להקנות לאל – ג'זאר תכונות "אנושיות"(פרי דמיונו) ואף אציליות . בספר עיון, כעדות אמתית זה יכול להיות מעניין. אך ברומן מסוג זה הדבר לא ריגש אותי כלל ואף בזתי לו במידה מסוימת, שהרי נסיון ליצור הזדהות עם עריץ שקטע באכזריות שרירותית חייהם של רבים ומנע מהם להרגיש ולחוות כל דבר שהוא, לא מוצא אחיזה בליבי. אגב גם את נפוליאון אני לא אוהב.



זהו הרומן הראשון פרי עטו של ערבי ישראלי שאני קורא ואני ממליץ עליו בחום רב. הוא איכותי, זורם, מחכים. עבורי הוא היווה אתנחתא מצוינת לאחר קודמו הכבד.
ולבסוף אני אומר בהזדהות מלאה:


Liberté, Egalité, Fraternité ou la mort

ללמוד ולהכיר את הסיפורים על אנשים וההיסטוריה של מקום, שלא היה ידוע לי הרבה עליו, בצורה מעניינת ומרתקת, ככזו שאינה מכניסה לסוג של ערפול חושים ופיהוקים תכופים, כזכור מימי שיעורי ההיסטוריה הדי משעממים, זה פשוט תענוג. במיוחד כאשר ההנאה אינה כרוכה במחויבות שבלזכור שמות, אירועים, תאריכים, מקומות והצורך לשנן, לשנן ולשנן...

עלא חליחל כותב על עכו הנצורה של שלהי המאה ה- 18. שליט עכו הוא אחמד פאשה אל ג'זאר (הידוע בכינויו "השוחט", "הקצב"), קשיש ולא הכי חביב כבן 80, אשר עומד איתן מול נפוליאון הצעיר (30) וחייליו הצרים על העיר. טרם הגעתו לעכו כבש נפוליאון את יפו וחיפה. מי שניצבים לימינו של אל ג'זאר ומסייעים לו בשמירה על עכו הם יועצו היהודי והממונה על הכספים, חיים פרחי, הקצין המלוכן וחברו לשעבר לספסל הלימודים של נפוליאון ויריבו בהווה, אנטואן דה פליפו הצרפתי והאנגלים, בראשות אדמירל סמית', המסייעים עם ספינותיהם מן הים.
דה פליפו דואג לבצר את חומות העיר מפני הפגזותיהם של הצרפתים. המצור על עיר נמל, המוקפת חומות משלושה צדדים וחלקה הרביעי פונה לים, לא היה כנראה כה אפקטיבי שכן המסחר בעיר התנהל כרגיל והאספקה לעיר הנצורה זרמה באופן סדיר, בעיקר הודות להגנה שסיפקו הספינות האנגליות. אף אחד בעיר לא גווע ברעב או מת מצמא, אם כבר מוות אז ממגפת הדבר, בעינויים או בהפגזה. אל ג'זאר הוא שליט אכזר אשר לא בוחל בשום אמצעי של ייסורים, ולשם כך גם נעזר בבעלי מקצוע ייחודיים שעינויים אומנותם. אבו מוות, קצין העינויים ועבד אל-האדי, אומן הח'אזוק, אשר שיכלל את רזי שיפודם של האנשים על מוט תלייה לדרגת אומנות. ואבוי לאותו המשפד אם נשמת הנידון למוות תפרח טרם זמנה, כי ייסורים מתמשכים בכיכר העיר הם המטרה. וכמו כל עיר נצורה, הפחד מעורר תסיסה ותקווה, והנאמנות מתערערת לה. תושבי עכו נצורים בין אל ג'זאר, שחרון אפו מטיל אימה, לבין נפוליאון, המושיע שאולי ישחרר אותם מזעמו של שליטם.

הדינמיקה הגברית בחצר שלטונו של אל ג'זאר, בקרב יועציו, היא כמשחק הישרדות. הקנאה רוחשת, וויכוחים פורצים, מזימות נרקמות, יצרים מתעוררים ובריתות נוצרות. כל אחד מבקש למצוא חן בעיני השליט, ללחוש על אוזנו, לזכות בהקשבתו ואף אולי לשביב של גילוי מחווה מצידו. על כל אחד מוטלת משימה אולם אף לא אחד זוכה בחסינות מפני זעפו של ה"קצב". מבחינתו ישחקו יועציו לפניו, כולם מייחלים למותו ואין לו אמון באנשיו. חליחל אינו חוסך בתיאורים ובפרטים המזעזעים של אכזריות, עינויים, אונס ואלימות. יחד עם זאת הוא דואג להציג, במקביל לרוע והרשע של שני השליטים צמאי הדם, גם את רגעי האנושיות שלהם. וכאשר התותחים רועמים והפגזים נופלים, ההזיות של אל ג'זאר לא שותקות. וכמאמר הביטוי הצרפתי המפורסם "Cherchez la Femme"("חפש את האישה"), מכתבי האהבה של נפוליאון לג'וזפין מעוררים אצל אל ג'זאר עצב נוסטלגי המהול ברגש חמקמק ולא מוכר - אהבה.

העניין ברומנים היסטוריים הוא מרחב התמרון בין עובדות היסטוריות לבין הסיפורת, מה שגורם לקורא לעיתים לתהות מהי המציאות ומהי הבדיה. הספר כתוב היטב וחליחל בונה את הדמויות והעלילה בצורה מרתקת, עד כי נדמה שהדמויות ושלל האירועים קורמים להם עור וגידים ואנו נשאבים לתוך העלילה. מילה טובה לתרגומו של יוני מנדל לשפה הערבית, אשר דואג גם לשמר את האותנטיות ולשלב מילים בערבית ותורכית עות'מאנית בטקסט התרגום לעברית בצורה נעימה ומעשירה.
בקיצור- המלצה חמה.

הספר נדבק ליד ולא הרפה עד שלצערי נגמר. מתמקם הייטב במסגרת הז'אנר של רומן היסטורי.
מסופר את שהתרחש בעכו במשך חודשיים ימים ממרץ 1799 ועד מאי 1799.

עכו המבוצרת בתוך חומותיה נשלטה בתקופה זו ע"י אחמד אל-גז'אר הנורא ובחודשיים אלו היא תחת מצור של נפוליאון בונאפרטה הרואה בכיבוש עכו תנאי הכרחי להטלת שלטונו על כל המזרח התיכון. הוא מגיע לעכו אחרי שכבש באכזריות את יפו בה הוציא להורג 4000 מוסלמים כי לא רצה להאכיל ולדאוג להם.
אל-ג'זאר החליט שהוא לא נכנע בכל מחיר כיוון שהוא ידע שגורל המוסלמים בעכו יהיה דומה לאלו שביפו. לאורך חודשיים ימים עכו סופגת הפגזות תותחים והסתערויות רבות, אבל מצליחה להתמודד ולשרוד למרות ההרס הרב.

יד ימינו של אל-ג'זאר הוא מר פרחי היהודי, יועצו ואיש האוצר שלו. עוזר בכיר נוסף של אל-ג'זאר הוא גנרל צרפתי שלמד באקדמיה צבאית יחד עם נפוליאון ומכיר את תכסיסיו. גם הבריטים נלחמים לטובת המוסלמים כיוון שאינם מעוניינים שהצרפתים יזכו להגמוניה אזורית.

המחבר איננו בוחל בתיאורים מזויעים של הוצאות להורג.(מי שרגיש שיפסח על הפיסקה הבאה) עבד אל-האדי הוא אמן הח'אזוק של אל-ג'זאר, מומחיותו היא שיפוד אנשים על מוט עץ אלון. המוט נכנס מלמטה ומושחל עד שיוצא מהכתף, המומחיות היא לעשות זאת מבלי להרוג את האדם מידית אלא לתת לו להתייסר במשך יומיים עד שהוא נופח את נשמתו.

מרגישים שהמחבר חי ונושם את עכו ועשה עבודת מחקר יסודית לקראת כתיבת הספר. הארועים ההיסטוריים האמיתיים מסופרים בד בבד עם ארועים דימיוניים. לדוגמא מערכת היחסים האישית המתוארת בין אל-ג'זאר לבכירים הסובבים אותו היא דמיונית בחלקה. פעמים מספר מתוארים חלומות או הזיות של אל-ג'זאר בהם הוא נפגש עם נפוליאון והשניים משוחחים.

הספר תופס חזק מן ההתחלה ועד הסוף.
בהחלט קריאה מומלצת.

עכו, עיר נמל קטנה ובעלת משמעות מקומית בלבד בימים כתקנם, היתה בשנת 1799 לנקודת מפנה עולמית, לא פחות, בעמידתה האיתנה מול הכוחות העדיפים של נפוליאון, שעד אז לא כשל בשום מערכה צבאית. מפלתו של נפוליאון בעיר החוף הקטנה גרמה לו לגנוז את חלומו לכיבוש ארץ ישראל, המזרח והאימפריה העות'מנית כולה, והוא חזר למצרים כלעומת שבא ומשם בחזרה לאירופה. "אם עכו הייתה נופלת, הייתי משנה את פני העולם" אמר נפוליאון לימים ביושבו בגלות סנט הלנה. הקידמה וערכי המהפכה היו מגיעים ללבנט 120 שנים קודם, לטוב ולמוטב, ומי יודע אם ואיך היינו יושבים כאן היום.

מול נפוליאון עמד אחמד אל ג'זאר, שליט סדיסט, אכזרי ומטורף שנהג להטיל מומים כאמצעי ענישה, לעיתים גם ליועציו הקרובים, ועל כן שמו "הקצב" (אל ג'זאר).
שילוב של כמה גורמים מכריעים גרמו למפלה: המבנה הייחודי של עכו, המוקפת כולה חומה והבנויה כחצי אי כך שהגישה היחידה היא דרך היבשה בלבד; כוחות אנגלים, בפיקודו של אדמירל ויליאם סידני סמית שלטו בים, כך שהמצור לא היה הדוק והנצורים נהנו מאספקה של מזון, נשק ותחמושת. בנוסף הצליחו הכוחות האנגלים לשים את ידם על תותחי המצור הכבדים של נפוליאון ובכך עיקרו ועיכבו את יכולתו לכתוש את עכו בארטילריה כבדה; קצין תותחים צרפתי, בן מחזור של נפוליאון, ומלוכני בהשקפותיו, הגיע עם כמה מאות חיילים אנגלים ושכנע את אל ג'זאר, שחשב להיכנע, להישאר ולעמוד במצור וסייע רבות בהגנה על העיר ובחשיפת נקודות התורפה של הצרפתים; חיים פרחי, היהודי שהפך לאגדה, ששימש כיועץ ראשי וגזבר של אל ג'זאר בתקופת המצור, שיחד עם דה פיליפו הגו את תכנית ההגנה הנועזת שהכשילה את נפוליאון.

[אגב, אחד מהציורים המרשימים שנעשו בזמן אמת בתחילת המאה ה-19 של שליט עות'מני בארץ ישראל מתאר את אל-ג'זאר גוזר כנראה דין מוות על אחד מנתיניו כשלימינו עומד פרחי, עם רטיה על עינו החסרה – תוצאה של זעמו של "הקצב". הצייר היה רופא באחת האוניות הבריטיות שנחלצו לעזרת עכו, ולאחר נסיגת נפוליאון יצא הרופא לשוטט בארץ ולהנציח במכחולו מראות ונופים מארץ ישראל.
אפשר לראות ולקרוא על התמונה כאן:
http://www.yekum.org/2013/02/%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9C-%D7%92%D7%96%D7%90%D7%A8/

אגב מספר 2. רבי נחמן מברסלב, בביקורו ההיסטורי בארץ ישראל, שהה בעיר בתקופת המצור ונמלט ממנה בעיצומו דרך הים. נזכרתי בתיאור שלו, שקראתי לפני שנים, וראיתי כעת שגם מוסלמים סופים ציינו את ביקורו בעיר ואת העובדה שכאשר שהה בעכו למד ממורה סופי את המיסטיקה הסופית].

ומכאן לספר עצמו. לספר היו כל נתוני הפתיחה להיות ספר מונומנטלי ומיוחד. התקופה, המיקום הקסום, הנפשות הפועלות, האווירה וההשפעה של המאורע על ההיסטוריה העולמית. בפועל, הספר לא רע, אבל ביחס לפוטנציאל הגלום, הוא לא הצליח להתעלות מעבר לכתיבה בינונית-פלוס ותיאור לא מעמיק מספיק של הדמויות. נכון, יש ריאליזם אכזרי של הוצאות להורג, של אונס ושאר זוועות התקופה, אבל זה לא הופך את הספר לאמין יותר בהכרח. הקרבות תוארו בחטף, הדיאלוגים של אל-ג'זאר ההוזה עם נפוליאון היו מופרכים, הדמויות של דה-פיליפו ופרחי היו חסרי עומק ואמינות בעיני וגם הנופים תוארו בדלות יחסית. לשבחו של הספר ייאמר שהוא די נאמן לדיוק היסטורי, עם חריגות מתקבלות על הדעת, ומרגישים את האהבה של הסופר לעיר. אך הספר בכללו חסר את הערך המוסף של רומן היסטורי תקופתי, ואולי זה בגלל שציפיתי ליותר. מהסקירות פה ומהסופרלטיבים שנקשרו בספר, אני מבין שאני בעמדת מיעוט, ואני מניח שרוב האנשים יאהבו את הספר. ובכל זאת, בעיני הוא לא רע, אבל את הקריאה של החומר ההיסטורי גופו מצאתי, לעיתים, מרתקת יותר.