לך לעכו
בילדותי, כשאחד מהילדים ממש לא בא לי בטוב, הייתי קורא לעברו בקול רם, לך לעכו. הכוונה שלי הייתה שיאשפזו אותו בבית המשוגעים שבעכו, עליו למדתי מהורי שגם הם השתמשו בקללה הנוראית הזאת בינם ובין עצמם, אותה הם איחלו לאנשים שלא היו אהובים עליהם במיוחד.
עברו שנים רבות, ויצא לי להיות אורח עיריית עכו, יחד עם מנהלי מחלקות אחרות מרחבי הארץ. שם במפתיע ביקרתי לראשונה במקום שבעבר היה בית המשוגעים של צפון המדינה, או בית החולים לחולי נפש, בלשון מכובסת.
ישר הבנתי שלקללת ילדותי היו יסודות שגעון אמיתי, בעצם העניין שבעבר חשבו שראוי לאשפז חולי נפש בבניין קודר ששימש בעבר כלא תורכי שמזכיר את אקספרס של חצות, ובשנות המנדט הוא היה בית הסוהר בו שוכנו אסרי המחתרות, ממנו בוצעה בריחה מפורסמת באמצעות פיצוץ חומותיו דרך בית מרחץ תורכי שהיה מהצד השני של בית הכלא, מה שגרם למראה סוריאליסטי בו לצד בריחתם של האסרים, נשים שרחצו בבית המרחץ רצו בטירוף ערומות בחוצות עכו.
אחר כך נעמדתי ביראת כבוד מול תא עולי הגרדום, ולהפתעתי אחד מעמיתי, מנהל בעיר ערבית נגש קרוב אלי ולחש לאוזני, תדע לך שגם לנו היו עולי גרדום ערבים, המורדים שמרדו בשלטון הבריטי, אחדים מהם נתפסו והוצאו להורג ממש במקום זה. בילדותי, סבתא שלי שרה לי עליהם לפני השינה.
מידי פעם עכו, שהיא עיר חוף מרהיבה ביופייה, חוזרת לטירופה, זה קרה במבצע האחרון בעזה, בו אחדים מתושביה שרפו בתי עסק של יהודים בעיר. מה שאומר שלעכו לצד הסיפור היהודי יש סיפור ערבי חזק, המגיח מדי פעם בהתפרצות של אלימות וטירוף, בו החיים בעכו מאבדים את שפיותם.
הסיפור האישי שלי, בו יסודות אלימות וטירוף גרם לי לאחר זמן רב, לקרוא את סיפרו של עלא חליחל, ערבי תושב עכו שכתב ספר המקנה נקודת מבט ייחודית לאחד מרגעי השיא ההיסטוריים של העיר הזאת, שהצליחה לעצור את מסעו של נפוליאון, שעד אז נחשב למי שאיננו ניתן לעצירה .
הספר הזה הוא ריאלי בתיאוריו את המצור על עכו, אבל הוא מראה שהריאליה לא פעם, חורגת מגבולותיה והופכת לסיפור סוריאליסטי שהוא לעתים על גבול הגרוטסקיות, כמו הסיפור על זונות צרפתיות שנשלחות בספינה לחיילי נפוליאון בכדי להנעים להם את הרגעים הנוראים של הלחימה. באמצעות סצנה זאת חליחל, מחבר יסודות קמאיים של מין והרג המהווים יסודות לספרו ומראים שמשהו שנתפס כמטורף, הוא מצב נפשי אנושי המגיח בזמנים אחרים, או בתרבויות מסוימות.
גיבוריו של הספר הזה, הם שלושה: אל ג'זאר, שליט עכו האכזר, לצידו קצין צרפתי בשם דה פיליפו, מי שלמד בעבר עם נפוליאון, וכעת הוא ערק לצד השני כמי שלא מאמין ברפובליקאים הצרפתים. הוא היכיר את נפוליאון מנעוריו, כעת הוא ניצב מולו מנסה לפענח את מהליכיו, ובתוך השלישייה הזאת, יש איך לא יהודי מוכשר, חיים פרחי, יועצו של אל ג'זאר, שטוב בניסוח מכתבים לשלטונות, וגם בענייני כספים, הוא רק עם עיין אחת, לאחר שאל ג'זאר, באחד מסצנות טירופו, פקד להוציא לו עיין אחת.
מול החבורה הזאת, ניצב נפוליאון, המופיע כדמות צללים, דרך מכתביו לג'וזפין, אהבתו אותה הוא אוהב טבעי (כמו שטיבעולים אוהבים) בריח זעה חריף ומסריח. מה שמראה שמצבאים גדולים לצד כיבושי עולם גדולים, מבקשים גם לכבוש נשים, את האישה האישית שלהם הממתינה בבית, או אולי הם פשוט מבקשים להיות נאהבים. מאחורי מעטה של האויבים המתייצבים האחד מול השני, יש בסופו של דבר, יסודות אנושיים ושיגעונות אנושיים המשותפים לכולם.
מעל הסיפור הזה מרחף טירופו ואכזריותו, של אל ג'זאר, בדמוי עונש שנקרא הח'וזוק. הוא אגב לא מיועד לטיבעולים שביננו. אז למה לקרוא ספר כזה, כי הוא מצליח בצורה מיוחדת לספר על אירוע היסטורי אחד מרכזי בתולדות הארץ הזאת, מנקודת מבט ערבית, ומנקודת מבט של הצדדים האנושיים האפלים, שמזכרים לננו שצדדים אלה לא בהכרח ניתנים לתיאור רק בגוון אחד של שחור או לבן, הראיה, נפוליאון שהגיעה בשם הרפובליקה האירופאיות, כמי שמביא את הנאורות, למזרח התיכון הלבנטיני, לא בהכרח היה נאור, הוא היה בסופו של דבר דיקטטור שבא ושב.
מה הספר הזה אומר עלינו, שגם אנחנו הגענו במסע ארוך לחופי הים התיכון, ובכך הוא מעלה שאלה גדולה, איך הסיפור שלנו, עומד מול הסיפור הערבי? זאת השאלה הנפלאה והמטרידה, שמבחנתי מרחפת מעל הספר, בעיקר בשמו להתראות עכו, מיהו הגיבור שיחזור אליה, או זה שיעזוב אותה?
