#
שעורי ההיסטוריה שלי כללו בעיקר היסטוריה יהודית. לפי מה שאני שומעת מאחרים, זו גם ההיסטוריה שהם למדו. ימי הבינים? מעמד היהודים בהם. ההיסטוריה העתיקה? מצב היהודים. מלחמות? מלחמות היהודים. וכן הלאה. על ההיסטוריה הכללית נאמרו מלים ספורות, כדי להכניס את ההיסטוריה היהודית לקונטקסט... גם ארץ ישראל נלמדה דרך נושא היהודים בה. הישוב הישן והיהודים שעלו אליה. אין פלא שספרו של חליחאל – שאינו מתיימר להיות "היסטוריה" ובנוי כסיפור מרתק – סיפר לי דברים שלא ידעתי. סיפורו מבוסס על הפרטים ההיסטוריים הידועים ואינו עוצר בעובדות. קראתי את הספר בזכות הביקורות של סוריקטה וסנטו ואני מודה להם מאד על חווית הקריאה שהיתה לי, בזכותם.

בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 האיזור הזה היה פרובינציה נחשלת למדי של האימפריה העותומנית. בין ערי החוף נחשבה עכו כמו יפו ויותר מחיפה: היא נשלטה אז בידי מושל מוסלמי ממוצא בוסני, שהמיר את דתו לדת המוסלמית השלטת והפך מצביא מהולל בצבא העותומני, מה שנתן לו את המושלות על צפון הארץ (מסתבר שלא אנחנו המצאנו את הפטנט של הערצת המצביאים והערכה שאם ניצחת בשדה הקרב מן הסתם תהיה שליט טוב...) הוא כונה אל-ג'זאר – הקצב – וזכה בכינוי ביושר. מסתבר שהוא היה טיפוס חסר הומור, חשדן, אכזר ובלתי צפוי. הוא ערף את ראשי מקורביו עם או בלי סיבה ואם חס עליהם במקרה – ניקר להם עין, אף או אוזן. ככה, כאמצעי חינוכי (יעיל, יש לומר. הוא עורר פחד משתק בנתיניו).
נפוליאון כבש את יפו וטבח שם בתושבים (לא היה לו זמן להתקשקש עם אוכלוסייה אזרחית. היתה לו אימפרייה למגר...) קיבל את מפתחות העיר חיפה ללא קרב וצר על עכו שמיקומה האסטרטגי היה דרוש לו לכיבוש תורכיה וחזרה במסע ניצחון דרך אירופה לפאריז.

בעכו הנצורה היה דה פיליפו – צרפתי, מלוכן, שהמהפכה ששמה קץ לאריסטוקרטיה הכעיסה אותו, ונפוליאון – עמו למד בבי"ס הצבאי – היה שנוא נפשו. הוא בגד בצרפתים והיה קלף מנצח לאל-ג'זאר שאולי היה מצביא דגול אבל לא מעודכן בתורות הלחימה המודרניות דאז. חיים פרחי היה יועצו היהודי החכם של אל ג'זאר, שהצליח מפעם לפעם לגרום לשליט להקשיב לדברי טעם (מה שלא עזר לו אישית – באחד מהתקפי הזעם אל ג'זאר ניקר את עינו וכרת את חוטמו) (אפשר לראות תמונה שלו בוויקיפידיה – איש נשוא-פנים עם רטיה בעינו). וסידני סמית – שגריר בריטי, איש ים שעזר לנצורים והגן על עכו מהים. לשלושתם בונה חליחאל גוף ופנים ומתאר היטב את מעשיהם, מחשבותיהם ושאיפותיהם.

הספר כתוב כמו סיפור הרפתקאות. חליחאל מצטיין בתיאורים פלסטיים ולא צמחוניים של עינויים, התעללות, אונס ורציחות. מתאר את היחס אותו ציפה השליט לקבל – יראת כבוד עם המון חנופה ופחד - שאם לא קיבל את המנה היומית מזה, רצח עוד כמה מנתיניו בפומבי והציג את הגוויות ערופות הראש למען יראו וייראו. הוא תיאר גם את מעריצי השליט הרצחני (כמו ברוב המקרים, העם העני, שישלם את המחיר הגבוה ביותר) הוא מתאר את העיר הנחשלת על סימטאותיה הצרות, הביוב הזורם ברחובות, גוויות המושארות ברחוב או מוצגות על החומה, מגפות כולל דבר ועוני רב. אל ג'זאר חשב מלחמה אבל לא השכיל להבין שלום ושגשוג. חליחאל מתאר את פיסת ההיסטוריה הזו באופן חי וציורי, מרתך את הדמיון לעובדות ההיסטוריות הידועות והתוצאה – מפוארת ומרתקת.

סוף דבר [ספויילר!!!] עכו עמדה במצור בן 57 הימים ולא נכבשה ונפוליאון סב אחור וזנח את תקוותו לסלק את העותומנים. האימפריה העותומנית חוסלה רק כשתורכיה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, וב -1917 כבשו הבריטים מידיהם את הארץ והשאר – היסטוריה.

#
שעורי ההיסטוריה שלי כללו בעיקר היסטוריה יהודית. לפי מה שאני שומעת מאחרים, זו גם ההיסטוריה שהם למדו. ימי הבינים? מעמד היהודים בהם. ההיסטוריה העתיקה? מצב היהודים. מלחמות? מלחמות היהודים. וכן הלאה. על ההיסטוריה הכללית נאמרו מלים ספורות, כדי להכניס את ההיסטוריה היהודית לקונטקסט... גם ארץ ישראל נלמדה דרך נושא היהודים בה. הישוב הישן והיהודים שעלו אליה. אין פלא שספרו של חליחאל – שאינו מתיימר להיות "היסטוריה" ובנוי כסיפור מרתק – סיפר לי דברים שלא ידעתי. סיפורו מבוסס על הפרטים ההיסטוריים הידועים ואינו עוצר בעובדות. קראתי את הספר בזכות הביקורות של סוריקטה וסנטו ואני מודה להם מאד על חווית הקריאה שהיתה לי, בזכותם.

בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 האיזור הזה היה פרובינציה נחשלת למדי של האימפריה העותומנית. בין ערי החוף נחשבה עכו כמו יפו ויותר מחיפה: היא נשלטה אז בידי מושל מוסלמי ממוצא בוסני, שהמיר את דתו לדת המוסלמית השלטת והפך מצביא מהולל בצבא העותומני, מה שנתן לו את המושלות על צפון הארץ (מסתבר שלא אנחנו המצאנו את הפטנט של הערצת המצביאים והערכה שאם ניצחת בשדה הקרב מן הסתם תהיה שליט טוב...) הוא כונה אל-ג'זאר – הקצב – וזכה בכינוי ביושר. מסתבר שהוא היה טיפוס חסר הומור, חשדן, אכזר ובלתי צפוי. הוא ערף את ראשי מקורביו עם או בלי סיבה ואם חס עליהם במקרה – ניקר להם עין, אף או אוזן. ככה, כאמצעי חינוכי (יעיל, יש לומר. הוא עורר פחד משתק בנתיניו).
נפוליאון כבש את יפו וטבח שם בתושבים (לא היה לו זמן להתקשקש עם אוכלוסייה אזרחית. היתה לו אימפרייה למגר...) קיבל את מפתחות העיר חיפה ללא קרב וצר על עכו שמיקומה האסטרטגי היה דרוש לו לכיבוש תורכיה וחזרה במסע ניצחון דרך אירופה לפאריז.

בעכו הנצורה היה דה פיליפו – צרפתי, מלוכן, שהמהפכה ששמה קץ לאריסטוקרטיה הכעיסה אותו, ונפוליאון – עמו למד בבי"ס הצבאי – היה שנוא נפשו. הוא בגד בצרפתים והיה קלף מנצח לאל-ג'זאר שאולי היה מצביא דגול אבל לא מעודכן בתורות הלחימה המודרניות דאז. חיים פרחי היה יועצו היהודי החכם של אל ג'זאר, שהצליח מפעם לפעם לגרום לשליט להקשיב לדברי טעם (מה שלא עזר לו אישית – באחד מהתקפי הזעם אל ג'זאר ניקר את עינו וכרת את חוטמו) (אפשר לראות תמונה שלו בוויקיפידיה – איש נשוא-פנים עם רטיה בעינו). וסידני סמית – שגריר בריטי, איש ים שעזר לנצורים והגן על עכו מהים. לשלושתם בונה חליחאל גוף ופנים ומתאר היטב את מעשיהם, מחשבותיהם ושאיפותיהם.

הספר כתוב כמו סיפור הרפתקאות. חליחאל מצטיין בתיאורים פלסטיים ולא צמחוניים של עינויים, התעללות, אונס ורציחות. מתאר את היחס אותו ציפה השליט לקבל – יראת כבוד עם המון חנופה ופחד - שאם לא קיבל את המנה היומית מזה, רצח עוד כמה מנתיניו בפומבי והציג את הגוויות ערופות הראש למען יראו וייראו. הוא תיאר גם את מעריצי השליט הרצחני (כמו ברוב המקרים, העם העני, שישלם את המחיר הגבוה ביותר) הוא מתאר את העיר הנחשלת על סימטאותיה הצרות, הביוב הזורם ברחובות, גוויות המושארות ברחוב או מוצגות על החומה, מגפות כולל דבר ועוני רב. אל ג'זאר חשב מלחמה אבל לא השכיל להבין שלום ושגשוג. חליחאל מתאר את פיסת ההיסטוריה הזו באופן חי וציורי, מרתך את הדמיון לעובדות ההיסטוריות הידועות והתוצאה – מפוארת ומרתקת.

סוף דבר [ספויילר!!!] עכו עמדה במצור בן 57 הימים ולא נכבשה ונפוליאון סב אחור וזנח את תקוותו לסלק את העותומנים. האימפריה העותומנית חוסלה רק כשתורכיה הפסידה במלחמת העולם הראשונה, וב -1917 כבשו הבריטים מידיהם את הארץ והשאר – היסטוריה.