ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
ספר בסדר

---

האניה ינגיהארה סדיסטית. מניפולציות רגשיות הן כלי ספרותי שכיח, שיכול אם מנוצל בתבונה לחבר את הקורא אל הסיפור ודמויותיו. אולם כמו כל כלי, כאשר משתמשים בו יתר על המידה, הוא עלול להישחק. ינגיהארה לא שחקה את הכלי, היא השמידה אותו. היא לא הרפתה מהנפש, בעודה מפטמת את העלילה באינספור תמרונים רגשיים, מרתיחים וצפויים כאחד. ואלו אפילו לא טמנו בחובן איזשהו מסר גדול, אלא פשוט נבעו מיצרו האגואיסטי של הסופר לשבות את קוראיו.

הרומן מגולל את סיפור חייהם של קבוצת חברים בניו-יורק לאורך שלושים שנה. אנו למדים על הרקע האישי של כל אחד, כמו גם על השאיפות, החששות והמחשבות שלהם במסעם להגשמה עצמית.

חיים קטנים ואכזריים נכפו על ג'וד, כאלו שגבולותיהם ברורים, וסוגרים עליו כמו קירות. חיים בצינוק של פשרה, נטול אהבה, ביטחון ותקווה. ג'וד לא מאמין שהוא ראוי לגאולה, וגם ברגעים המעטים שכבר כן, החיים מזכירים עד כמה קטנים וקטנוניים הם.

קיילב הוא התגלמות הרוע. מעשיו כלפי ג'וד, שרטו את נפשי יותר מכל אקט אחר ביצירה.
אני מאשים את עצמי, שהאמנתי שתתאפשר לג'וד איזושהי נחת, נגיעה של אושר. ינגיהארה העמידה את שנינו במקום.
אני לא מבין איך לאחר המפגש עם קיילב הרולד נטש אותו, ובאותה מידה, מדוע שיקר לווילם.

אני מצחצח שיניים, החניכיים שלי מדממות, אני יורק וחושב על ג'וד. ספרים יותר מוחשיים בשבילי מסרטים, ברגע שאני נאלץ לדמיין משהו, הוא הופך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון שלי. תלאות חייו של ג'וד הפכו את בטני ועוררו בי בחילה עמוקה. לנגד עיניי ראיתי וחוויתי אינספור התעללויות, בלתי פוסקות, שאילצו אותי לצאת מהבועה.

ינגיהארה כתבה בהיסחפות בלתי מתנצלת, לכן אין זה מפתיע שהוציאה תחת ידיה ספר כה עב. במתימטיקה, ההוכחה הטובה ביותר היא האלגנטית והפשוטה, האקספוזיציה של ינגיהארה היא ההפך הגמור מכך. ברור שזו נועדה לחבר את הקורא ללב היצירה, אולם נדמה כי ינגיהארה איבדה שליטה. סופר מיומן יותר היה מקצץ את האקספוזיציה בשניים, ובוודאי לא מאריך אותה לכדי מאתיים עמודים חסרי הצדקה.
לזכותה של ינגיהארה יצוינו מספר דימויים יפים, ושליטה רמה בארכיטקטורה, אומנות, משפטים ורפואה. כמו גם, מחקר מעמיק שככל הנראה נעשה אודות ההתעללות וההשלכות שלה.

הספר מייסר בכוונת תחילה, הוא מוחה כנגד התעללות ומתעלל בקורא בתוך כך. האלימות הברוטלית שלו, מזכירה פרובוקציות של ארגונים אידאולוגיים (כמו PETA), רק שלהם לפחות יש מטרה.

התפתחות הקשר של וילם וג'וד מחברי לרומנטי, אינו היה דרוש בעיניי. הוא הרגיש מאולץ, לא טבעי, ולדעתי ניתן היה להשיג גם אחרת את אותה המטרה.
העובדה שוילם לא מתייעץ עם הפסיכולוגית שלו אודות ג'וד, בתקופתם ההתחלתית הקשה, מהווה סוג של פגם בעלילה בעיניי. כמו כן, המעבר בין גוף שלישי לגוף ראשון במכתבים של הרולד לווילם, היה יכול להיות ברור יותר.

הכריכה לא עוררה בי סלידה, נהפוך הוא. מבחינתי היא פשוט הייתה אחת היצירות של עלי אודות תולדות האסייתיים בארה"ב.

היה ברור לי שאיזה טוויסט סדיסטי מחכה בתום העלילה, לכן לא הופתעתי מהתאונה של וילם. אצל ינגיהארה לימים המאושרים יכול להיות רק סוף אחד. עדות לאכזריותה, ניתן למצוא בתיאור מותו הגרפי של וילם, ותיאור מותם האגבי להחריד של דמויות אהובות אחרות.
לטעמי, הספר היה צריך להסתיים בימים המאושרים, במסר אופטימי שניתן וראוי לחתור מעבר לאותם חיים קטנים.

ספר שצריך להיות מזוכיסט כדי לצלוח, כזה שדורש הכנה הן אודות הקושי שבו והן אודות אורך האקספוזיציה.

לרוב אני מתחמק מספרים בעין הסערה, חבל שלא עשיתי זאת גם הפעם.
ינגיהארה חייבת לי שבוע מחיי.

לא לבעלי לב חלש (או בכלל).
שלושה וחצי כוכבי ייסורים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על חיים קטנים