ביקורת ספרותית על חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה
ספר מעולה

---

תסתכלו רגע על הכריכה. כמה סבל יש בה, כמה סבל היא משדרת.
תמונה אחת שווה אלף מילים? לא, לא, לא, כאן זה לא המיקרה. התמונה הזו שבכריכה, היא כלום לעומת אלף המילים שיש בספר. אם יש סבל בכריכה, אז יש פי אלף יותר סבל במילים שבספר.

תסתכלו רגע על שם הספר. חיים קטנים.
חיים קטנים? אם ככה, הספר הזה הוא גדול מהחיים!

זהו סיפור על ארבעה חברים טובים שחיים חיים טובים ביחד, אבל לאחד מהם, ג'וד, יש סוד מהעבר, זיכרון טראומטי שכל הזמן מחזיר אותו אחורנית ולא מניח לו.
כמה סבל הוא עבר בחייו, בתור ילד קטן ותמים. ילד קטן שהתבגר והפך לגבר מצולק, תרתי משמע.
כעסתי. כעסתי על הגורל ועל חוסר המזל שהבחור החף מפשע הזה נקלע אליו. כעסתי, גם על ג'וד עצמו, שלא ידע להתמודד בצורה טובה עם הסבל שלו, ורק פגע בעצמו שוב ושוב, ובכך הוא גרם להתרבותן ולהתחזקותן של הצלקות, הפיזיות והנפשיות כאחד, שמעטרות את גופו ואת נפשו.
התרגשתי מהאנשים הטובים שבכל זאת יצא לג'וד להיתקל בהם. אנשים שניסו לעזור, באמת שניסו, אבל לא תמיד הצליחו.
נהניתי מהספר, עם כל הסבל ורגעי האור המעטים שבו, כמו איזה מזוכיסט ששואב סיפוק והנאה מגרימת כאב לעצמו. נהניתי מכתיבתו המופתית, שמצליחה לתאר היטב ובפירוט רב, סיפור חיים רחב היקף.

בקיצור, סבל מופת...

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על חיים קטנים