נדיבות יתר פוגמת, מצלקת ולעיתים ההשלכות בגינה לא ניתנות לתיקון ונגזר עליהן ללוות אותך ולהיות חלק מדרך חייך מעתה והלאה.
מי כמוני יודעת.

אתה טוב לכולם ונותן ומעניק ומעניק עד שבשלב מסוים מגיעים מים עד נפש.האסימון נופל. אתה מבין שדי והותר. מספיק. הנדיבות הופכת לנצלנות וישנם שני מצבים שמאפיינים אותך לאחר הסקת מסקנה זו:
1. הצלחת לזהות את המכשול בזמן ולמגר אותו ללא פגע.
2. למדת בדרך הקשה שנדיבות אומנם משתלמת אבל בסיטואציות מסוימות. הדרך הקשה סופה שהותירה אותך כמעט בחוסר כל [הן רגשי והן כלכלי]. המציאות טפחה לך בפנים.

הספר" העץ הנדיב" מוכר לכולנו ונדמה לי שיהיה מיותר להציג את עלילתו אבל לטובת קמצוץ האנשים שאינם מכירים את מהלך העניינים אני ארשום בקצרה: מדובר בעץ נדיב שנותן לילד שמגיע אליו בכל פעם דברים רבים. הוא מעניק לילד אהבה רבה תוך ביטול הישות העצמית שלו. למרות שסוף הסיפור הוא סוף מתקתק, בנאלי וצפוי. בסיסו של הספר הוא נוגע ללב ונכון מאוד, אם כי חסר את העיקר: אהבה מעוורת. הרצון להיות נדיב לאחר היא גדולה מאין כמוהה והגבולות בין נתינה אינסופית לנצלנות הם דקיקים. זהו מדרון שפסיעה לא נכונה מובילה אותך לתהום.
אז כן, המסר הסופי של הספר הוא באמת מסר שונה ממה שאני הבנתי אותו אבל למרות זאת, יכולתי להתחבר אל הסיפור הזה מהפן האישי ואף התרעמתי על הסוף הטוב והמאולץ. הרי החיים אינם עובדים כך. לא באמת. ישנם מליוני אנשים כמו הילד המתואר בסיפור והם לא מבינים את שעשו וגם, למעשה, לא אכפת להם. הם ממשיכים לנצל את טוב ליבם של "עצים" רבים עד שאלה נותרים עם מפח נפש גדול מאוד. אותם ילדים כלל לא מתבוננים לאחור ועוצרים לרגע לתהות אם הגזימו או לא. הם ממשיכים בחייהם כאילו לא אירע דבר.

נתינה אינסופית לעיתים קרובות מועדת לפורענות. בעיקר כשבמכסה שיקולייך מניע אותך שיקול שגוי מיסודו- אין ביכולתך לזהות מי ראוי נתינה ומי לא ונוצר מצב שאתה מעניק לאדם הלא נכון. לאדם שאינו יעריך ויוקיר את מאמצייך ורצונך הטוב וכשאתה כבר מבין את המשגה ומתעורר באבחה אחת, ההתעוררות עלולה להיות מאוחרת. העוול כבר נעשה וכל שנותר לך הוא לחוש תחושת אשמה , כעס, מרירות ובעיקר הטחות והלקאות עצמיות: איזה מטומטם הייתי! כיצד לא שמתי לב!

המשפט שמסכם היטב תופעה שכזאת הינו: " אתה נותן אצבע ורוצים את כל היד"

זהו ספר קלאסי במלוא מובן המילה. זה ספר טוב עם מסר נגיש ואמיתי לכאורה אבל יש בו חיסרון מהותי וקריטי והחיסרון, לעניות דעתי, הוא המסר האופטימי יתר על המידה שבסופו שחד וחלק פוגם ביופיו של הספר. נכון, חשוב וצריך לתת. אכן, צריך להיות נדיבים. צריך לחשוב על הזולת אבל עד גבול מסוים, אחרת האכזבות ימלאו את יומך והחרטה תשכון בתוכך לעד ולא כולם יפנימו כמו הילד שאפשרי לתת גם ללא קבלת דבר מה מוחשי, לאחר שהעץ חוסל עד תום ומאושר בנתינתו. אני בטוחה שזו תחושה שלא הייתם רוצים שתוענק לילדכם הרכים. הקרבה עצמית והשמחה בחלקך כתוצאה מהקרבה זו. הקרבה עצמית היא לא עניין משמח, אדרבא, זה נושא עצוב ומר.

עם זאת, בתור הורים, השאיפה היא,לרוב, לגונן על הילד ולהסתיר מפניו דברים לא נעימים שקורים. אני חושבת שזו טעות. אם הילד מלכתחילה יהיה מודע למנעד רחב של סוגי אנשים שמתהלך לו בעולם אז באפשרותו להגן על עצמו טוב יותר מכיוון שהוא ידע כיצד להתמודד, מה שלי לא התאפשר בשל נאיביות.

בכדי לא להיפגע, על מנת שלא ימצצו מיני "עלוקות" את טיפת דמך האחרונה. יכלו את נפשך, במחויבתך לסגל לעצמך קליפה קשה ובעיקר לדעת למי לתת, מתי והיכן. אתה צריך לדעת איזון מהו. בדיוק כמו שהרמב"ם ציין זאת טוב ממני: דרך האמצע היא הדרך הטובה ביותר. דרך האמצע משמע איזון. כמעט בכל דבר המציאות מחייבת איזון ואם האיזון יופר אז התוצאות יהיו הרות אסון כמו שקרה לעץ הנדיב לפחות בחלק מזמנו.
האדם הוא יצור שמודע לחולשות אנוש וישנם אנשים שיודעים לנצלן כמו שצריך. ויותר מכך, יש כאלה שלא אכפת להם, בעצם. כל עוד קיבלו את מבוקשם.
זו גם הסיבה שאני חושבת שספרי ילדים, על אף היותם ספרים המיועדים לילדים ומן הסתם צריך להנגיש להם את הספרים שיהיו לטעמם וחלילה לא יפחידו אותם יתר על המידה, צריכים להציג ולסגל עור מחוספס יותר. להציג את המציאות as is בלי נסיון התייפיפות עד כמה שניתן. כי תאמינו לי, תחסך להם התייצבות והתמודדות אמיתית ובלתי מתפשרת מול אכזריותם של בני אדם. אולי לא באופן מלא אבל לפחות חלקית. חשיפה לספרים כאלה תאפשר להם לסגל כלים הישרדותיים טובים יותר. כלים שישרתו אותם ביתר יעילות וקלות בחיים במקום לחיות בבועה ורודה שגורסת שכל אנשי העולם טובים הם ואין רוע, נצלנות ואגואיזם. מה שנקרא, הקדמת תרופה למכה, מכה שההתאוששות ממנה מרבית הפעמים היא אפסית, בייחוד כשהיא מגיעה בגיל כה צעיר. הילד אמור ללמוד להבדיל בין טוב לרע בגיל צעיר כדי שיוכל לנתב לעצמו את דרכו בגמישות, הרי בסופו של דבר אותו ילד בעתיד יהיה אדון לעצמו והספרים שהוא קורא, כחלק מהמטענים שההורים והסביבה מעניקים, מעצבים חלק מאישיותו העתידית- הבוגרת, כאשר יהפך לאיש צעיר. ולכן נשאלת שאלה נוספת: אילו מטענים ברצוננו להעביר לילדנו? אני יודעת שכאשר אהיה לאם, אקריא לילדיי את הספר אבל בניגוד לסוף המתקתק אציג להם אפשרות אחרת, פחות טובה אך מפוכחת ובעיקר ראליסטית. למענם. כדי שיקבלו זווית ראייה נוספת שבתודעתי, משום מה, לא הייתה נוכחת ואילו הייתה קיימת פני הדברים היו נראים אחרת. אולי הייתי נפגעת פחות. אולי הסכינים שננעצו בבשרי היו פחות כואבים וחוסר אמוני בבריות לא היה גדול כל כך.

המציאות אינה מושלמת ואקזוטית, היא אינה יפת נפש והאנשים המאכלסים אותה לרוב אינם מעריכים ואינם נעימים. כמובן לא כולם, לא רובם, חלקם. אך גם מעט עשבים שוטים עלולים להרוס חלקת גינה מטופחת ויפה ובמציאות, כמו במציאות, קשה עד בלתי אפשרי לשקם אותה ולהשיבה לצורתה הקודמת וגם אם זה מצליח זה לא אותו הדבר.

נדיבות יתר פוגמת, מצלקת ולעיתים ההשלכות בגינה לא ניתנות לתיקון ונגזר עליהן ללוות אותך ולהיות חלק מדרך חייך מעתה והלאה.
מי כמוני יודעת.

אתה טוב לכולם ונותן ומעניק ומעניק עד שבשלב מסוים מגיעים מים עד נפש.האסימון נופל. אתה מבין שדי והותר. מספיק. הנדיבות הופכת לנצלנות וישנם שני מצבים שמאפיינים אותך לאחר הסקת מסקנה זו:
1. הצלחת לזהות את המכשול בזמן ולמגר אותו ללא פגע.
2. למדת בדרך הקשה שנדיבות אומנם משתלמת אבל בסיטואציות מסוימות. הדרך הקשה סופה שהותירה אותך כמעט בחוסר כל [הן רגשי והן כלכלי]. המציאות טפחה לך בפנים.

הספר" העץ הנדיב" מוכר לכולנו ונדמה לי שיהיה מיותר להציג את עלילתו אבל לטובת קמצוץ האנשים שאינם מכירים את מהלך העניינים אני ארשום בקצרה: מדובר בעץ נדיב שנותן לילד שמגיע אליו בכל פעם דברים רבים. הוא מעניק לילד אהבה רבה תוך ביטול הישות העצמית שלו. למרות שסוף הסיפור הוא סוף מתקתק, בנאלי וצפוי. בסיסו של הספר הוא נוגע ללב ונכון מאוד, אם כי חסר את העיקר: אהבה מעוורת. הרצון להיות נדיב לאחר היא גדולה מאין כמוהה והגבולות בין נתינה אינסופית לנצלנות הם דקיקים. זהו מדרון שפסיעה לא נכונה מובילה אותך לתהום.
אז כן, המסר הסופי של הספר הוא באמת מסר שונה ממה שאני הבנתי אותו אבל למרות זאת, יכולתי להתחבר אל הסיפור הזה מהפן האישי ואף התרעמתי על הסוף הטוב והמאולץ. הרי החיים אינם עובדים כך. לא באמת. ישנם מליוני אנשים כמו הילד המתואר בסיפור והם לא מבינים את שעשו וגם, למעשה, לא אכפת להם. הם ממשיכים לנצל את טוב ליבם של "עצים" רבים עד שאלה נותרים עם מפח נפש גדול מאוד. אותם ילדים כלל לא מתבוננים לאחור ועוצרים לרגע לתהות אם הגזימו או לא. הם ממשיכים בחייהם כאילו לא אירע דבר.

נתינה אינסופית לעיתים קרובות מועדת לפורענות. בעיקר כשבמכסה שיקולייך מניע אותך שיקול שגוי מיסודו- אין ביכולתך לזהות מי ראוי נתינה ומי לא ונוצר מצב שאתה מעניק לאדם הלא נכון. לאדם שאינו יעריך ויוקיר את מאמצייך ורצונך הטוב וכשאתה כבר מבין את המשגה ומתעורר באבחה אחת, ההתעוררות עלולה להיות מאוחרת. העוול כבר נעשה וכל שנותר לך הוא לחוש תחושת אשמה , כעס, מרירות ובעיקר הטחות והלקאות עצמיות: איזה מטומטם הייתי! כיצד לא שמתי לב!

המשפט שמסכם היטב תופעה שכזאת הינו: " אתה נותן אצבע ורוצים את כל היד"

זהו ספר קלאסי במלוא מובן המילה. זה ספר טוב עם מסר נגיש ואמיתי לכאורה אבל יש בו חיסרון מהותי וקריטי והחיסרון, לעניות דעתי, הוא המסר האופטימי יתר על המידה שבסופו שחד וחלק פוגם ביופיו של הספר. נכון, חשוב וצריך לתת. אכן, צריך להיות נדיבים. צריך לחשוב על הזולת אבל עד גבול מסוים, אחרת האכזבות ימלאו את יומך והחרטה תשכון בתוכך לעד ולא כולם יפנימו כמו הילד שאפשרי לתת גם ללא קבלת דבר מה מוחשי, לאחר שהעץ חוסל עד תום ומאושר בנתינתו. אני בטוחה שזו תחושה שלא הייתם רוצים שתוענק לילדכם הרכים. הקרבה עצמית והשמחה בחלקך כתוצאה מהקרבה זו. הקרבה עצמית היא לא עניין משמח, אדרבא, זה נושא עצוב ומר.

עם זאת, בתור הורים, השאיפה היא,לרוב, לגונן על הילד ולהסתיר מפניו דברים לא נעימים שקורים. אני חושבת שזו טעות. אם הילד מלכתחילה יהיה מודע למנעד רחב של סוגי אנשים שמתהלך לו בעולם אז באפשרותו להגן על עצמו טוב יותר מכיוון שהוא ידע כיצד להתמודד, מה שלי לא התאפשר בשל נאיביות.

בכדי לא להיפגע, על מנת שלא ימצצו מיני "עלוקות" את טיפת דמך האחרונה. יכלו את נפשך, במחויבתך לסגל לעצמך קליפה קשה ובעיקר לדעת למי לתת, מתי והיכן. אתה צריך לדעת איזון מהו. בדיוק כמו שהרמב"ם ציין זאת טוב ממני: דרך האמצע היא הדרך הטובה ביותר. דרך האמצע משמע איזון. כמעט בכל דבר המציאות מחייבת איזון ואם האיזון יופר אז התוצאות יהיו הרות אסון כמו שקרה לעץ הנדיב לפחות בחלק מזמנו.
האדם הוא יצור שמודע לחולשות אנוש וישנם אנשים שיודעים לנצלן כמו שצריך. ויותר מכך, יש כאלה שלא אכפת להם, בעצם. כל עוד קיבלו את מבוקשם.
זו גם הסיבה שאני חושבת שספרי ילדים, על אף היותם ספרים המיועדים לילדים ומן הסתם צריך להנגיש להם את הספרים שיהיו לטעמם וחלילה לא יפחידו אותם יתר על המידה, צריכים להציג ולסגל עור מחוספס יותר. להציג את המציאות as is בלי נסיון התייפיפות עד כמה שניתן. כי תאמינו לי, תחסך להם התייצבות והתמודדות אמיתית ובלתי מתפשרת מול אכזריותם של בני אדם. אולי לא באופן מלא אבל לפחות חלקית. חשיפה לספרים כאלה תאפשר להם לסגל כלים הישרדותיים טובים יותר. כלים שישרתו אותם ביתר יעילות וקלות בחיים במקום לחיות בבועה ורודה שגורסת שכל אנשי העולם טובים הם ואין רוע, נצלנות ואגואיזם. מה שנקרא, הקדמת תרופה למכה, מכה שההתאוששות ממנה מרבית הפעמים היא אפסית, בייחוד כשהיא מגיעה בגיל כה צעיר. הילד אמור ללמוד להבדיל בין טוב לרע בגיל צעיר כדי שיוכל לנתב לעצמו את דרכו בגמישות, הרי בסופו של דבר אותו ילד בעתיד יהיה אדון לעצמו והספרים שהוא קורא, כחלק מהמטענים שההורים והסביבה מעניקים, מעצבים חלק מאישיותו העתידית- הבוגרת, כאשר יהפך לאיש צעיר. ולכן נשאלת שאלה נוספת: אילו מטענים ברצוננו להעביר לילדנו? אני יודעת שכאשר אהיה לאם, אקריא לילדיי את הספר אבל בניגוד לסוף המתקתק אציג להם אפשרות אחרת, פחות טובה אך מפוכחת ובעיקר ראליסטית. למענם. כדי שיקבלו זווית ראייה נוספת שבתודעתי, משום מה, לא הייתה נוכחת ואילו הייתה קיימת פני הדברים היו נראים אחרת. אולי הייתי נפגעת פחות. אולי הסכינים שננעצו בבשרי היו פחות כואבים וחוסר אמוני בבריות לא היה גדול כל כך.

המציאות אינה מושלמת ואקזוטית, היא אינה יפת נפש והאנשים המאכלסים אותה לרוב אינם מעריכים ואינם נעימים. כמובן לא כולם, לא רובם, חלקם. אך גם מעט עשבים שוטים עלולים להרוס חלקת גינה מטופחת ויפה ובמציאות, כמו במציאות, קשה עד בלתי אפשרי לשקם אותה ולהשיבה לצורתה הקודמת וגם אם זה מצליח זה לא אותו הדבר.