“את הספר הזה הכרתי כמובן בילדות המוקדמת, ונטען שהוא מדבר על אהבת ההורים לילדיהם, שהיא הענקה בלי גבול אפילו שהילד מתרחק ולא באמת רוצה בקשר אלא רוצה בתועלות הנובעות מן הקשר עם העץ. בזמן האחרון התחלתי לשמוע שוב שירים מפעם ולקרוא ספרים שכבר קראתי, וראיתי כמה שהחשיבה שלי השתנתה לכיוון של הדדיות. לדעתי האישית לכל אחת מן הדמויות - הילד והעץ, יש את המקום שלה בסיפור, אך המקום הזה משתנה. זה לא שהילד תמיד בא לבקש משהו, זה החיים שמתקדמים, וההתרחקות של הילד אולי גם נובעת מבושה ומרגשות אשמה שהוא לא יכול להביא משהו משמעותי לעץ, וכמו שהעץ מוצא פתרון כי הוא כבר מבוגר יותר מהילד ויש לו את הפרספקטיבה - כך גם הילד מביא דבר אך לא גשמי. הילד מביא את התשוקה שלו לחוות את העולם, את כל התאווה לידע שהעץ כבר יודע, כמו בסיפור אדם וחווה. מה שעניין אותי בסיפור הוא שהילד תמיד רוצה משהו, מתוך עצמו. העץ לא רוצה משהו ספציפי אלא מחכה, העץ נשאר במקומו והילד יודע היכן למצוא אותו. זו ברית של שניהם, חלוקת תפקידים שהתגבשה ושזר לא יבין. כי אם הילד רוצה להתחתן בשלב מסוים בספר אז למה בעצם הוא פונה לעץ שיעזור לו עם רכישת הדירה ולא מתייעץ עם בת זוגו או עם הוריה? לדעתי הילד הזה הוא לא ילד גנרי, הוא ילד ספציפי שנוהג באופן הזה, וזהו סוד קסמו של הספר. הוא בלתי צפוי, והקוראים, כמו העץ, לא בטוחים מתי הילד יבוא הפעם. לא בטוחים מה הוא ירצה בעצם... הקשר בין הילד והעץ מעניין כי בדר"כ חברים דומים זה לזה, אך פה הסיפור נשען על חברות שהיא בין שונים. הטיפוס של הילד הוא יותר הרפתקן, הוא רוצה לראות דברים בעיניים ולא יחשוב על רעיון כמו לכרות ענפים ולעשות מהם סירה, משום שהוא יותר מצפה לכיף שבלשוט בסירה מסביב לעולם, ופחות אוהב להתעסק בחישובים פרקטיים כמו העץ. ואילו העץ רואה בילד כל הזמן את אותו הילד, ושואל אותו אם הוא רוצה להמשיך את מה שהפסיקו בפעם הקודמת, כדי להתחיל ממשהו. הילד משתנה וגדל אבל הוא גם נשאר אותו הילד, והעץ מזכיר לו את כל הדברים שהוא רצה פעם, את כל הקשר ביניהם ואת הדברים שעברו יחד, כדי שלא ישפוט את העץ ואת עצמו לחומרה. שלא ישאל את עצמו למה לעץ הזה אין ענפים אלא ייזכר בכיף שהיה בלשוט בסירה...”

“"העץ הנדיב". מצלצל מוכר, וצביטה קטנה בלב מלווה אותו. בבית הספר מלמדים, סיפור על נתינה, צריך ללמוד להיות נדיב, לעזור לזולת. הילד נוראי, העץ נדיב, וכן הלאה. בתור ילדה קטנה, הסיפור הקטן הזה לא נראה לי יותר מ"הסיפורים שהייתי אמורה לקרוא". למה אני מתכוונת, אתם שואלים? אתם מבינים, אני לא עברתי את השלב שבו הילדה קוראת "האריה שאהב תות", "איה פלוטו" (שכולנו יודעים לדקלם בעל-פה את ההתחלה שלו- אפילו אני- הקראתי לאח הקטן שלי. פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, יש לו הכול, מרק ועצם, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך סתם לבדו. רק מזיכרון), וכולי. נראה שמאז ומעולם קפצתי היישר אל הספרים הארוכים (לפחות כך הם נראו לי במבט לאחור אל כיתה ב'). אבל במבט חזרה להיום, אל הסיפור הזה, אני מבינה כמה משמעות עמוקה יש לו. ישבנו בכיתה, וילדות מהכיתה שלי שאלו את התלמידים שאלות עליו, לאחר הקראה של הסיפור בקול רם. שמיעת הסיפור שנית, לאחר שנים שבהן לא טרחתי להסתכל לכיוונו, מילאו אותי במחשבות ותהיות. האם הילד הוא המאושר, או העץ? האם האחד ששגור בפינו כיום כ"פראייר", הוא דווקא האחד שהרוויח הכי הרבה? והשאלה שהטרידה, אותי לפחות, יותר מכל- האם העץ הוא מטאפורה להורים שלנו? האם אנחנו עד כדי כך כפויי טובה? קריאה על הילד הקטן והתמים, שהפך ל"ילד" המנצל את העץ עד תומו גרמה לי להחמיץ את פניי רבות. מה אם התנהגותי היא כשלו? האם אני לוקחת, ולוקחת, חמדנית להכל, ומצטיירת כילדה קטנה וגזלנית? כשקראתי את הסיפור, הרצון להדביק את הילד לקיר ולתת לו סטירה מצלצלת תקף אותי מייד. לאחר מכן באה תחושה של רחמים כלפי העץ. אבל נראה כי דווקא העץ הוא המאושר מביניהם. "... והעץ היה מאושר. אבל הילד לא חזר הרבה זמן..." מה קורה כשהאושר שלנו תלוי באדם אחד? אדם אחד, שהאושר שלנו כלל לא חשוב לו? בעצם, אולי הילד לא כפוי טובה? מה היה קורה לו לא היה לוקח מן העץ את כל אותם הדברים שהעץ הציע לו? הרי בעצם העץ היה מאושר, אם מכך שעזר לילד, או מכך שהילד בעצמו היה מאושר, אך ברור שהעץ היה מאושר, שורה שחוזרת מספר רב של פעמים בסיפור. אנחנו מייד מפנים את כעסנו אל הילד, טוענים (אני מכלילה גם את עצמי בכל העניין) שהילד הוא כפוי טובה. אבל נניח והילד היה מסרב "לגזול" מן העץ את כל אלה. אולי העץ לא היה מאושר דווקא מעובדה זו? אולי אין בכלל בעיה בסיפור הזה. העץ מאושר, הילד קיבל את מה שרצה. סוף טוב הכול טוב. אבל משהו בכל זאת מציק לי בתת-מודע, משהו לא בסדר כאן. אולי אני אפילו קצת כועסת על העץ? למה הוא מאושר מדבר כל כך.. שגוי? האם לא מגיע לו לגדול ולצמוח כמו שצריך? ושוב אני חוזרת, למה הוא מאושר מכך? אני נותרת ללא מענה. העץ הזה נשאר מבחינתי כתעלומה אחת גדולה. אולי יום אחד אפגוש עץ שכזה, ואוכל לשאול אותו. ואולי העץ הזה נמצא לי ממש מתחת לאף. פיירי.”

“אחרי נסיעה ארוכה, אחרי השיחה המציקה, אחרי הארוחה הגדולה, אחרי הקינוח. נשאר זמן קצר. רגע קטן של שקט. שכל אחד מכונס בתוך עצמו, גם בערב שישי אצל סבתא. ובשקט הקטן הזה, רצון בלתי מוסבר אומר לי לבחור ספר מהארון. אותו ארון שגם שהייתי קטנה כל כך רציתי לאחוז באחד הספרים, אך מעולם לא הגעתי. ואחרי כמה שנים, אני כבר גדלה, ומצליחה להגיע לארון. למדף הספרים. ואני פותחת בספר הירוק. שבשבילי מסמל שקט. אותו השקט הנחמד. ואני פותחת את הספר. ואני קוראת. ומסביבי כבר אין שקט. ואז אני סוגרת. ומתכנסת בעצמי. יוצרת שקט לעצמי. וחושבת. כמה השקט הזה נחוץ לי, ולכל אחד אחר. לחשוב על המעשים שלנו, על מה שעשינו. ולדעת לכבד את כולם. והשקט שלי נשבר, שאני שומעת רעש של צלחת נשברת. ואי ניגשת למטבח לאסוף את השברים, ומבינה כמה לקחתי בלי להחזיר. ספר מקסים. מומלץ לכל הגילאים, לשני המינים. לאנשים שקטים או רעשנים.”

“סיפורי ילדים נוהגים להיות קלילים בעלי עלילה קצרה וזורמת, עם ציורים מרהיבים שמושכים את העין. "העץ הנדיב" הוא סיפור ילדים בתחפושת. כי אומנם הוא קצר, עם ציורים שמושכים את העין, וממבט ראשון הוא נראה כשסיפור קליל וזורם, אבל האמת היא שכוונה גדולה מסתתרת בתוכו. ואולי אפילו כמה שאלות. מהי נתינה? עד כמה אנחנו צריכים להיות נדיבים? האם אנחנו צריכים לתת את כל כולנו? בסיפור מסופר על עץ, בעל אהבה גדולה מאוד לילד שבא לבקר אותו. בעת ילדותו הוא משמש לו כמקום למשחק, לאכילה, לשעשושעים ולכיף. הילד נהנה, וגם העץ נהנה. זאת הייתה שותפות נחמדה ומאושרת. אבל אז, לפתע, רואה העץ שפתאום הילד ממעט לבקר אותו. הילד גדל והתבגר, והעץ נשאר לבדו. הילד לא נעלם כפי שחשב העץ, אלא חוזר יום אחד. העץ שמח, ומציע לו לשחק בענפיו לאכול תפוחים ולנוח בצילו, כמו בימים הטובים. אבל הילד-שכבר-לא-ילד מסרב ואומר שהוא יותר מדיי גדול. הגיע הזמן שלו להנות. ובשביל להנות צריך כסף. האם לעץ יש כסף? לא, למרבה הצער אין לעץ כסף, אבל הוא ממש רוצה לשמח את הילד. לכן הוא מציע לו את תפוחיו שימכרם בשוק. הילד לא מהסס, הוא קטף את התפוחים ולקח אותם איתו. ושוב העץ הרגיש מאושר. אך לא בזה דיי, הילד חוזר עוד כמה פעמים, ובכל פעם הוא מבקש דבר אחר. בית, סירה, ומקום לנוח בו. כל בקשה מבטאת שלב נוסף שבו הילד גדל. כסף= גיל הנעורים שבו רוצים להנות. בית=נישואים. סירה=רצון לברוח. מקום לנוח בו= זקנה. העץ תמיד שמח לו לתת את הדברים, אבל לקראת הסוף הוא קצת מתערער. הוא לא באמת מרגיש כל כך מאושר. אבל הוא נדיב. הוא נותן. הוא רוצה שיהיה לילד טוב. הייתם חושבים שככל שהילד גדל הוא יבין את גודל הטובה שהעץ נותן לו, את הנדיבות ללא גבולות, אפילו במחיר שלא ישאר ממנו כלום, אבל זה לא קורה כך. הילד-שכבר-לא-ילד-אלא-קשישון-קטן מתעסק רק בעניניו וברצנותיו.העניינים הגשמיים שהוא רוצה. אני במקומכם הייתי תוהה למה, למה הוא לא קולט? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא דורש מהעץ הכל? האם הוא לא שם לב בכלום? האם הוא נתקע פעם בקיר והראש שלו נשאר שם, בטעות? מה קורה פה? אבל התשובה היא כואבת. רוב בני האדם-כולנו, למעשה- מתעסקים לרוב בעניינים שלנו. אנחנו דורשים מאחרים עד הגבול, ולא בהכרח נותנים בחזרה. יש שיאמרו שאני נותנת משמעויות שהסופר בכלל לא התכוון להם בסיפור, אבל אני חושבת שהסופר ניסה להמשיל את הילד אל בני האדם מלכתחילה. מין ביקורת סמויה כזו. אתם רואים? כן? זה אתם. זה כולנו. לפעמים אנחנו פשוט ראש בקיר. אולי הגיע הזמן להשתנות? 'אז,' יש מצב שחלק מכם יאמרו, 'האם אתה רוצה שנהיה כמו העץ? ניתן עד הסוף?' אבל התשובה תלויה בשאלה, האם נתינה ללא גבולות זה טוב? ולא, האמת שלא. לקראת הסוף כתוב שהעץ מרגיש מאושר, אבל לא כל כך. כמובן, מציאות שבה כל אחד ואחד מאיתנו ייתן ללא גבולות נשמעת מעוררת השראה כששומעים על כך, אבל זה יביא אותנו אל ריקנות,כך אני חושבת. מין נתינה וניתינה ונתינה ו- רגע, מה עם עצמנו? כי האחר הוא חשוב, אבל גם אנחנו עצמנו. אז צריך למצוא את דרך המלך. לתת לאחר, אבל גם לעצמנו. לפקוח עין על מה שאחרים נותנים ולהודות על כך. זה המסר שאני מפיקה מהסיפור, כתוצאה מכך שהעץ נותן הכל, והילד לא קולט, ובסופו של דבר מגיע העת בו מתעייפים ממירוץ החיים ועוצרים לרגע לנוח, וכל מה שנותר זה לשבת על גזע עץ כרות, זכר לימים עברו, ולחשוב על מה שהיה. אז כן יש מצב שילדים ששומעים את הסיפור לפני השינה לא באמת יקלטו את המסר (כמובן, כל אחד מספיק מסר משלו, זה מה שמיוחד בסיפורים), אבל אני חושבת שזה מה שיפה בזה. לתת להם ספר תמים שממבט ראשון לא נראה כמשהו גדול, בעל מילים קצרות ומשפטים קטועים, ספר שנראה לכל הדעות לילדים, אבל בעצם הוא לא. הוא צופן בתוכו הרבה יותר. ובכלל, זה פונה עוד אל שני הצדת הצדדים. אל ההורים שמקריאים את הסיפור (הורים, הגיע הזמן לתוכחת נפש!) ואל הילדים, שלא באמת קולטים עכשיו את המסר, אבל זה מחלחל אצלם. בעתיד כשהם יראו אחרים אטומים כל כך הם יזכרו בספר ויגידו, רגע, אני לא רוצה להיות כמו הילד. אני רוצה לתת הרבה. אני רוצה למצוא את דרך המלך. וככה נגדל עתיד טוב יותר. -- למען האמת זה בכלל לא ביקורת, אלא מטלת כתיבה שהמורה לשל"ח (גם אני תהיתי איך זה קשור :0) הטיל עלינו. הוא הגביל עד 10 שורות אבל יצא שאני לחקתי את זה רציני מדיי ^^ בכל מקרה, בין אם זה עונה על ההגדרות של ביקורת ובין לא, בחרתי לפרסם את זה פה. אשמח לתגובות D:”

“את הספר הזה הכרתי כמובן בילדות המוקדמת, ונטען שהוא מדבר על אהבת ההורים לילדיהם, שהיא הענקה בלי גבול אפילו שהילד מתרחק ולא באמת רוצה בקשר אלא רוצה בתועלות הנובעות מן הקשר עם העץ. בזמן האחרון התחלתי לשמוע שוב שירים מפעם ולקרוא ספרים שכבר קראתי, וראיתי כמה שהחשיבה שלי השתנתה לכיוון של הדדיות. לדעתי האישית לכל אחת מן הדמויות - הילד והעץ, יש את המקום שלה בסיפור, אך המקום הזה משתנה. זה לא שהילד תמיד בא לבקש משהו, זה החיים שמתקדמים, וההתרחקות של הילד אולי גם נובעת מבושה ומרגשות אשמה שהוא לא יכול להביא משהו משמעותי לעץ, וכמו שהעץ מוצא פתרון כי הוא כבר מבוגר יותר מהילד ויש לו את הפרספקטיבה - כך גם הילד מביא דבר אך לא גשמי. הילד מביא את התשוקה שלו לחוות את העולם, את כל התאווה לידע שהעץ כבר יודע, כמו בסיפור אדם וחווה. מה שעניין אותי בסיפור הוא שהילד תמיד רוצה משהו, מתוך עצמו. העץ לא רוצה משהו ספציפי אלא מחכה, העץ נשאר במקומו והילד יודע היכן למצוא אותו. זו ברית של שניהם, חלוקת תפקידים שהתגבשה ושזר לא יבין. כי אם הילד רוצה להתחתן בשלב מסוים בספר אז למה בעצם הוא פונה לעץ שיעזור לו עם רכישת הדירה ולא מתייעץ עם בת זוגו או עם הוריה? לדעתי הילד הזה הוא לא ילד גנרי, הוא ילד ספציפי שנוהג באופן הזה, וזהו סוד קסמו של הספר. הוא בלתי צפוי, והקוראים, כמו העץ, לא בטוחים מתי הילד יבוא הפעם. לא בטוחים מה הוא ירצה בעצם... הקשר בין הילד והעץ מעניין כי בדר"כ חברים דומים זה לזה, אך פה הסיפור נשען על חברות שהיא בין שונים. הטיפוס של הילד הוא יותר הרפתקן, הוא רוצה לראות דברים בעיניים ולא יחשוב על רעיון כמו לכרות ענפים ולעשות מהם סירה, משום שהוא יותר מצפה לכיף שבלשוט בסירה מסביב לעולם, ופחות אוהב להתעסק בחישובים פרקטיים כמו העץ. ואילו העץ רואה בילד כל הזמן את אותו הילד, ושואל אותו אם הוא רוצה להמשיך את מה שהפסיקו בפעם הקודמת, כדי להתחיל ממשהו. הילד משתנה וגדל אבל הוא גם נשאר אותו הילד, והעץ מזכיר לו את כל הדברים שהוא רצה פעם, את כל הקשר ביניהם ואת הדברים שעברו יחד, כדי שלא ישפוט את העץ ואת עצמו לחומרה. שלא ישאל את עצמו למה לעץ הזה אין ענפים אלא ייזכר בכיף שהיה בלשוט בסירה...”

“"העץ הנדיב". מצלצל מוכר, וצביטה קטנה בלב מלווה אותו. בבית הספר מלמדים, סיפור על נתינה, צריך ללמוד להיות נדיב, לעזור לזולת. הילד נוראי, העץ נדיב, וכן הלאה. בתור ילדה קטנה, הסיפור הקטן הזה לא נראה לי יותר מ"הסיפורים שהייתי אמורה לקרוא". למה אני מתכוונת, אתם שואלים? אתם מבינים, אני לא עברתי את השלב שבו הילדה קוראת "האריה שאהב תות", "איה פלוטו" (שכולנו יודעים לדקלם בעל-פה את ההתחלה שלו- אפילו אני- הקראתי לאח הקטן שלי. פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, יש לו הכול, מרק ועצם, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך סתם לבדו. רק מזיכרון), וכולי. נראה שמאז ומעולם קפצתי היישר אל הספרים הארוכים (לפחות כך הם נראו לי במבט לאחור אל כיתה ב'). אבל במבט חזרה להיום, אל הסיפור הזה, אני מבינה כמה משמעות עמוקה יש לו. ישבנו בכיתה, וילדות מהכיתה שלי שאלו את התלמידים שאלות עליו, לאחר הקראה של הסיפור בקול רם. שמיעת הסיפור שנית, לאחר שנים שבהן לא טרחתי להסתכל לכיוונו, מילאו אותי במחשבות ותהיות. האם הילד הוא המאושר, או העץ? האם האחד ששגור בפינו כיום כ"פראייר", הוא דווקא האחד שהרוויח הכי הרבה? והשאלה שהטרידה, אותי לפחות, יותר מכל- האם העץ הוא מטאפורה להורים שלנו? האם אנחנו עד כדי כך כפויי טובה? קריאה על הילד הקטן והתמים, שהפך ל"ילד" המנצל את העץ עד תומו גרמה לי להחמיץ את פניי רבות. מה אם התנהגותי היא כשלו? האם אני לוקחת, ולוקחת, חמדנית להכל, ומצטיירת כילדה קטנה וגזלנית? כשקראתי את הסיפור, הרצון להדביק את הילד לקיר ולתת לו סטירה מצלצלת תקף אותי מייד. לאחר מכן באה תחושה של רחמים כלפי העץ. אבל נראה כי דווקא העץ הוא המאושר מביניהם. "... והעץ היה מאושר. אבל הילד לא חזר הרבה זמן..." מה קורה כשהאושר שלנו תלוי באדם אחד? אדם אחד, שהאושר שלנו כלל לא חשוב לו? בעצם, אולי הילד לא כפוי טובה? מה היה קורה לו לא היה לוקח מן העץ את כל אותם הדברים שהעץ הציע לו? הרי בעצם העץ היה מאושר, אם מכך שעזר לילד, או מכך שהילד בעצמו היה מאושר, אך ברור שהעץ היה מאושר, שורה שחוזרת מספר רב של פעמים בסיפור. אנחנו מייד מפנים את כעסנו אל הילד, טוענים (אני מכלילה גם את עצמי בכל העניין) שהילד הוא כפוי טובה. אבל נניח והילד היה מסרב "לגזול" מן העץ את כל אלה. אולי העץ לא היה מאושר דווקא מעובדה זו? אולי אין בכלל בעיה בסיפור הזה. העץ מאושר, הילד קיבל את מה שרצה. סוף טוב הכול טוב. אבל משהו בכל זאת מציק לי בתת-מודע, משהו לא בסדר כאן. אולי אני אפילו קצת כועסת על העץ? למה הוא מאושר מדבר כל כך.. שגוי? האם לא מגיע לו לגדול ולצמוח כמו שצריך? ושוב אני חוזרת, למה הוא מאושר מכך? אני נותרת ללא מענה. העץ הזה נשאר מבחינתי כתעלומה אחת גדולה. אולי יום אחד אפגוש עץ שכזה, ואוכל לשאול אותו. ואולי העץ הזה נמצא לי ממש מתחת לאף. פיירי.”

“אחרי נסיעה ארוכה, אחרי השיחה המציקה, אחרי הארוחה הגדולה, אחרי הקינוח. נשאר זמן קצר. רגע קטן של שקט. שכל אחד מכונס בתוך עצמו, גם בערב שישי אצל סבתא. ובשקט הקטן הזה, רצון בלתי מוסבר אומר לי לבחור ספר מהארון. אותו ארון שגם שהייתי קטנה כל כך רציתי לאחוז באחד הספרים, אך מעולם לא הגעתי. ואחרי כמה שנים, אני כבר גדלה, ומצליחה להגיע לארון. למדף הספרים. ואני פותחת בספר הירוק. שבשבילי מסמל שקט. אותו השקט הנחמד. ואני פותחת את הספר. ואני קוראת. ומסביבי כבר אין שקט. ואז אני סוגרת. ומתכנסת בעצמי. יוצרת שקט לעצמי. וחושבת. כמה השקט הזה נחוץ לי, ולכל אחד אחר. לחשוב על המעשים שלנו, על מה שעשינו. ולדעת לכבד את כולם. והשקט שלי נשבר, שאני שומעת רעש של צלחת נשברת. ואי ניגשת למטבח לאסוף את השברים, ומבינה כמה לקחתי בלי להחזיר. ספר מקסים. מומלץ לכל הגילאים, לשני המינים. לאנשים שקטים או רעשנים.”

“סיפורי ילדים נוהגים להיות קלילים בעלי עלילה קצרה וזורמת, עם ציורים מרהיבים שמושכים את העין. "העץ הנדיב" הוא סיפור ילדים בתחפושת. כי אומנם הוא קצר, עם ציורים שמושכים את העין, וממבט ראשון הוא נראה כשסיפור קליל וזורם, אבל האמת היא שכוונה גדולה מסתתרת בתוכו. ואולי אפילו כמה שאלות. מהי נתינה? עד כמה אנחנו צריכים להיות נדיבים? האם אנחנו צריכים לתת את כל כולנו? בסיפור מסופר על עץ, בעל אהבה גדולה מאוד לילד שבא לבקר אותו. בעת ילדותו הוא משמש לו כמקום למשחק, לאכילה, לשעשושעים ולכיף. הילד נהנה, וגם העץ נהנה. זאת הייתה שותפות נחמדה ומאושרת. אבל אז, לפתע, רואה העץ שפתאום הילד ממעט לבקר אותו. הילד גדל והתבגר, והעץ נשאר לבדו. הילד לא נעלם כפי שחשב העץ, אלא חוזר יום אחד. העץ שמח, ומציע לו לשחק בענפיו לאכול תפוחים ולנוח בצילו, כמו בימים הטובים. אבל הילד-שכבר-לא-ילד מסרב ואומר שהוא יותר מדיי גדול. הגיע הזמן שלו להנות. ובשביל להנות צריך כסף. האם לעץ יש כסף? לא, למרבה הצער אין לעץ כסף, אבל הוא ממש רוצה לשמח את הילד. לכן הוא מציע לו את תפוחיו שימכרם בשוק. הילד לא מהסס, הוא קטף את התפוחים ולקח אותם איתו. ושוב העץ הרגיש מאושר. אך לא בזה דיי, הילד חוזר עוד כמה פעמים, ובכל פעם הוא מבקש דבר אחר. בית, סירה, ומקום לנוח בו. כל בקשה מבטאת שלב נוסף שבו הילד גדל. כסף= גיל הנעורים שבו רוצים להנות. בית=נישואים. סירה=רצון לברוח. מקום לנוח בו= זקנה. העץ תמיד שמח לו לתת את הדברים, אבל לקראת הסוף הוא קצת מתערער. הוא לא באמת מרגיש כל כך מאושר. אבל הוא נדיב. הוא נותן. הוא רוצה שיהיה לילד טוב. הייתם חושבים שככל שהילד גדל הוא יבין את גודל הטובה שהעץ נותן לו, את הנדיבות ללא גבולות, אפילו במחיר שלא ישאר ממנו כלום, אבל זה לא קורה כך. הילד-שכבר-לא-ילד-אלא-קשישון-קטן מתעסק רק בעניניו וברצנותיו.העניינים הגשמיים שהוא רוצה. אני במקומכם הייתי תוהה למה, למה הוא לא קולט? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא דורש מהעץ הכל? האם הוא לא שם לב בכלום? האם הוא נתקע פעם בקיר והראש שלו נשאר שם, בטעות? מה קורה פה? אבל התשובה היא כואבת. רוב בני האדם-כולנו, למעשה- מתעסקים לרוב בעניינים שלנו. אנחנו דורשים מאחרים עד הגבול, ולא בהכרח נותנים בחזרה. יש שיאמרו שאני נותנת משמעויות שהסופר בכלל לא התכוון להם בסיפור, אבל אני חושבת שהסופר ניסה להמשיל את הילד אל בני האדם מלכתחילה. מין ביקורת סמויה כזו. אתם רואים? כן? זה אתם. זה כולנו. לפעמים אנחנו פשוט ראש בקיר. אולי הגיע הזמן להשתנות? 'אז,' יש מצב שחלק מכם יאמרו, 'האם אתה רוצה שנהיה כמו העץ? ניתן עד הסוף?' אבל התשובה תלויה בשאלה, האם נתינה ללא גבולות זה טוב? ולא, האמת שלא. לקראת הסוף כתוב שהעץ מרגיש מאושר, אבל לא כל כך. כמובן, מציאות שבה כל אחד ואחד מאיתנו ייתן ללא גבולות נשמעת מעוררת השראה כששומעים על כך, אבל זה יביא אותנו אל ריקנות,כך אני חושבת. מין נתינה וניתינה ונתינה ו- רגע, מה עם עצמנו? כי האחר הוא חשוב, אבל גם אנחנו עצמנו. אז צריך למצוא את דרך המלך. לתת לאחר, אבל גם לעצמנו. לפקוח עין על מה שאחרים נותנים ולהודות על כך. זה המסר שאני מפיקה מהסיפור, כתוצאה מכך שהעץ נותן הכל, והילד לא קולט, ובסופו של דבר מגיע העת בו מתעייפים ממירוץ החיים ועוצרים לרגע לנוח, וכל מה שנותר זה לשבת על גזע עץ כרות, זכר לימים עברו, ולחשוב על מה שהיה. אז כן יש מצב שילדים ששומעים את הסיפור לפני השינה לא באמת יקלטו את המסר (כמובן, כל אחד מספיק מסר משלו, זה מה שמיוחד בסיפורים), אבל אני חושבת שזה מה שיפה בזה. לתת להם ספר תמים שממבט ראשון לא נראה כמשהו גדול, בעל מילים קצרות ומשפטים קטועים, ספר שנראה לכל הדעות לילדים, אבל בעצם הוא לא. הוא צופן בתוכו הרבה יותר. ובכלל, זה פונה עוד אל שני הצדת הצדדים. אל ההורים שמקריאים את הסיפור (הורים, הגיע הזמן לתוכחת נפש!) ואל הילדים, שלא באמת קולטים עכשיו את המסר, אבל זה מחלחל אצלם. בעתיד כשהם יראו אחרים אטומים כל כך הם יזכרו בספר ויגידו, רגע, אני לא רוצה להיות כמו הילד. אני רוצה לתת הרבה. אני רוצה למצוא את דרך המלך. וככה נגדל עתיד טוב יותר. -- למען האמת זה בכלל לא ביקורת, אלא מטלת כתיבה שהמורה לשל"ח (גם אני תהיתי איך זה קשור :0) הטיל עלינו. הוא הגביל עד 10 שורות אבל יצא שאני לחקתי את זה רציני מדיי ^^ בכל מקרה, בין אם זה עונה על ההגדרות של ביקורת ובין לא, בחרתי לפרסם את זה פה. אשמח לתגובות D:”