את הרומן הזה ניתן להגדיר כרומן הארכיאולוגי של השנה. רומן שכל כולו תלי תלים של חפירות, גבעות ענקיות של גבבת מלים, הרהורים על גבי הרהורים של גיבורת הסיפור ולפחות זו המספרת אותו. החפירות אינן מובילות לשום דבר ממש ושום דבר ממשי באמת לא קורה במה שמוגדר כסיפור אהבה גדול. הספר מוגדר גם כאחד מעשרת רבי המכר וזה תמוה כמו כל רב מכר נבוב.
במה דברים אמורים? הרעיון הבסיסי הוא מזהיר או שערורייתי, תלוי כמובן מה נקודת המבט שלכם, מאיזה צד פוליטי אתם ומה דעתכם על כבוד האדם וחרותו. אוקיי, אז במה מדובר? מדובר בגידול שיבוטים אנושיים לצורך שימוש בגופם כתורמים לחולים במחלות קשות. האם צד זה מפותח בספר? לא ממש. מה כן מפותח? גבבת המלים.
קאתי, טומי ורות הם שלושה ילדים הגדלים בפנימיה היוקרתית היילשם בבריטניה. בפנימיה זו גדלים השיבוטים הנטולים כל יכולת רבייה עתידית. הם גדלים אמנם ככל ילד אחר בפנימיה אחרת, אבל בגיל 16 הם עוברים למרכזי התרמה, אינם חופשיים לעשות כרצונם, אך פרט לכך חיים חיים של תורמים או CARER, כזה הדואג לרווחתם של התורמים האחרים. בין לבין הם די חופשיים ונהנים ממוזיקה, סקס וטיולים. אין זה עניין של מה בכך, אבל גם דבר זה לא זוכה בפיתוח.
טומי וקאתי חברים מקטנות. אין זו חברות כי אם רעות עמוקה. הם מחליפים רשמים ומחשבות ורק בהתבגרותם יהפוך הקשר בין רות וטומי לקשר של חברות מינית ויסתיים בקשר של חברות מינית כשקאתי היא ה-CARER של טומי. נו, אז יש סיפור או לא? לא. הכל אנקדוטות קטנות וקטנות קצת פחות מחיי השלושה כשרק בעמוד 68 מקבלים רמז ראשון למהותם של הגדלים בהיילשם, רמז נוסף וקלוש מגיע בעמוד 72 ולאחר מכן בעמוד 80. רק בעמוד 150 נאמרים דברים מפורשים, אבל אז הקורא כבר עם הלשון בחוץ לעומת הסיפור הקלוש, הכתוב כתסריט לסרטי אוירה עתידי, מן שובר קופות כזה. יש סרט באמת והוא כנראה שובר קופות. מסכנות הקופות.
ב-30 העמודים האחרונים נודע סופית שהפנימיה אינה קיימת עוד, אבל לטומי סיפור לא פתור מהעבר (הצורך להרשים בעשייה אמנותית, וטומי נטול יכולת כזו, אז) והצורך של קאתי להבין מה התרחש באמת. מאחר ועד עכשיו לא קרה הרבה, נותיר לסקרנים שבקוראים להגיע לסיום ולהבין שגם אז אין הרבה למרות המפגש המסקרן בין "מחנכת" הכיתה של הגיבורים ושל המנהלת.
אישיגורו היה ונותר סופר של ספר אחד בלבד: שארית היום המונומנטלי. הנובלה שלפנינו מכילה את כל חומרי הנפץ הנחוצים לספר גדול: השערוריה של גידול בני אדם לצורך קציר איברים מגופם, גידולם ללא סביבה משפחתית ואי בהירות בנוגע להמשך חייהם לאחר ניתוחים חוזרים ונשנים יכולים לספק חומר לספר עב כרס. אישיגורו פשוט לא בנוי באמת לטפל בנושאים כאלה ולא שהוא בכלל ניסה. למעשה, הרצון ליצור מהספר סרט מכניס ניכר בכל עמוד ועמוד, העטיפה של נושא שערורייתי בעטיפה רומנטית שקוף ואפילו נחשב בעיני בחירה קלה מדי, נלוזה מדי ומעליבה את האינטליגנציה, למרות שאני מבין שהוא ניסה לעדן את הנושא הקשה בסיפור אהבה. אבל גם בסיפור האהבה הוא טיפל בצורה גסה כשאמר מפורשות ובצורה בוטה שעניין המוסר יורד מהפרק והסקס חופשי כל עוד אין היריון אפשרי ואין יכולת להסתבך.
אז למה טרחתי והגעתי לסוף? אישיגורו יודע לכתוב בצורה מושכת כך שבסופו של דבר מבינים אמנם שהזמן הושחת לריק, אבל מסתפקים בקטילה מנומקת לרעיון גדול הכתוב בכישרון די קטן וכזה ההולך ומתמעט. לא שזה ימנע מאישיגורו לכתוב עוד, מהקוראים לרוץ לקנות ולקרוא ולחשוב שלפניהם עוד רומן גדול.

אם את סופרת מוכֶּרֶת (ומוֹכֶרֶת) שלוקחת נושא נפיץ מוסרית וטווה סביבו עלילה מלודרמטית, עתירת התרחשויות, שתפרוץ את הסכר מבלוטות הדמע של הקוראים, ככל הנראה קוראים לך ג'ודי פיקו.

אם אתה סופר מדושן עונג, זוכה פרס נובל לספרות, שלוקח נושא נפיץ מוסרית וטווה סביבו עלילה דלת התרחשות אך עתירה פטפוטי סרק באצטלה של הגיגים פילוסופיים, ככל הנראה קוראים לך קאזואו אישיגורו.

אם אתה ספר בן כ-290 עמודים כתובים בגופן גדול, זה לא אומר שאתה כתוב בצורה תמציתית ועניינית. אתה יכול להוכיח שגם רומן קצר יכול להכיל טחינה אינסופית, ולא מהסוג הגולמי, המשובח של בארכה (הכי כיף לאכול ישר מהאריזה, בלי לערבב במים).

אם את סדרת ספרים יומרנית שמנפחת את חזה בגאווה ופורשת את שלל נוצותיה (הבלתי צבעוניות בעליל), עודך מתהדרת בהוצאת ספרו החדש של ההוא, זוכה פרס הנובל (פרס נוֹבֵל, נוֹבֵל וקמל), ככל הנראה קוראים לך "הספרייה החדשה".

אם אתה העורך הראשי של הסדרה המנופחת ההיא, ואתה נורא רוצה ששמך יופיע בעמוד הראשון של הספר, גם אם זה תחת התואר הריק מתוכן והבלתי מקובל "עורך התרגום", ושהניתוח הספרותי המתפלסף ועתיר הספוילרים שלך יופיע בגב הספר, ככל הנראה קוראים לך מנחם פרי. פרופסור מנחם פרי בשבילכם.

אם אתה סופר שמנסה לשבט את ההצלחה המטאורית של יצירתך "שארית היום", אבל השיבוט הזה מתפקשש לך, כמו לא מעט ניסיונות אחרים שמתבצעים במעבדה הספרותית שלך, ככל הנראה אתה בכל זאת סופר של ספר אחד. אבל גם זה משהו, כי זה ספר מעולה. האם זה מצדיק את הסופרלטיבים שהספר הזה קיבל במוספי הספרות בעיתונים, או שמא תשבחותיהם אינם אלא שכפולים של "יודעי דבר"? דווקא בהקשר הזה התשבחות של מנחם פרי מקבלות משמעות אחרת, צינית להחריד. הנה מה שכתב הפרופסור בגב הספר: "החיברות הופך אותנו בלי משים ליצורים שימושיים, לאנשים משוכפלים, שדיבוריהם, מחוותיהם ומעשיהם הם שכפולים. זוהי פסגת יצירתו עד כה של אישיגורו, רומן רב עוצמה ומרתק, עדין רגש".

אני לא יודע מי כותב את התקצירים לספרים של הוצאת הספריה החדשה אבל אני לא אוהב אותו. יש להם ספרים נהדרים אבל כמה מהם נהרסו לי בגלל האדם המרושע הזה. למרבה המזל, אפילו אני בשלב מסויים למדתי לקח והפסקתי לעיין בהם. אני ממליץ בחום למי שעדיין לא קרא את התקציר מאחור לא לקרוא אותו.
קתי היא סועדת המספרת את סיפור התבגרותה. היא בוגרת הלשם - תחילה לא ברור לקורא מה המקום הזה - מן פנימייה שבה הילדים לא באו לעולם בדרך המקובלת, מבודדים מן העולם החיצון ושומרים על בריאותם יותר מאשר אנשים רגילים. זה מספיק כדי לעורר את הסקרונות מבלי לעשות ספויילר. 
הספר סובב סביב שלוש דמויות עיקריות - קתי המספרת בגוף ראשון היא ילדה פסיבית למדי, טומי הוא האאוטסיידר, מין ילד כאפות הסובל מהתקפי זעם, ורות היא השתלטנית. השלושה הם חברים, אך חווים את הלשם בצורה שונה. בזכרונות שקתי מספרת, באינטרקציה בין שלושת הילדים, ביחסיהם עם דמויות אחרות ובחוויותיהם של השלושה שתולים רמזים, כשהתמונה הגדולה מתבהרת לאט לאט - מה הילדים האלו ומה ייעודו של המקום הזה.  
עם הזמן ובחפיפה להבנתה של קתי מבין גם הקורא במה מדובר. בכלל, אישיגורו זורק את הקורא לתוך עולם לא מוכר ללא שום מידע מקדים. מושגים כמו "תורם", "גלריה", "משגיח" מובנים לחלק מהדמויות, אך לא לקורא. כמו כן, משפטים סתומים לכאורה שנאמרים ומערערים את תפיסתם של הילדים. בתחילת הספר הכל מסתורי ולא ברור, מין הרגשה כאילו אתם יושבים עם אנשים שמדברים על דברים שאין לכם מושג בהם - הם מדברים, מתווכחים וצוחקים כשאתם מביטים בעיני עגל מבלי להבין כמעט דבר. זה לא אומר שהספר לא מעניין, נהפוכו, אחרי הכל אישיגורו הוא רב-אמן שבסך הכל רוצה שתפעילו קצת את הדמיון. הוא כותב מאוד מדוייק וממש פסקה לפני שזה עלול להתחיל להעיק על הקורא הוא זורק לנו עוד רמז.  
הספר כתוב היטב ומאוד קולח. אישיגורו יודע לעורר את סקרנות הקורא ולנדב לו מידע בזמן הנכון. כל אירוע הוא משמעותי וכל משפט בספר הוא חשוב גם אם לוקח זמן עד שמבינים אותו. בסוף הפאזל מושלם, אך הוא די צפוי. למרות שזה לא ספר מתח, אישית ציפיתי לסיום יותר דרמטי, לעיניים פעורות ולסת שמוטה. זה לא קרה...
אני לא חושב שזה ספר על מוסר, מדע או תרומה לחברה. זאת מן הסיבה הפשוטה שאישיגורו לא מתעסק בנושאים האלה בהרחבה. לדעתי המסר הוא די פשוט - למרות שלחיים, לפחות של רובנו, יש תבנית די קבועה אנחנו עדיין חווים אותם בצורה אחרת. המרחב בתוך גורל שהוא "ידוע מראש" הוא עדיין גדול וכולל המון חוויות וניסיון חיים. אישיגורו מציג בכוונה ילדים שכל מהלך חייהם נקבע מראש, אך הם עדיין כל כך שונים ומיוחדים בדרכם.
סה"כ ספר מאוד מיוחד ומומלץ בחום.

#
למרות הרושם העז שהותיר בי הסרט שראיתי ב- 2010, ידעתי שהספר מוכרח להיות טוב ממנו וחכיתי שיתרגמו אותו. להוצאות פה לא בער שום דבר. מה קרה? הספר פורסם בסך הכל ב 2005, ויש תועפות ספרי אירוטיקה-רומנטית שחייבים לתרגם לפניו, שלא להזכיר את ספרי גרג הורוביץ והרלן קובן המונפקים אחת למספר חודשים... כך שהמתנתי בסבלנות עד שהוצאה אחת בסדום החליטה לתרגם אותו.

הסיפור עוסק בעולם חלופי. (זה לא מדע בדיוני ולא דיסטופייה, למרות הרעיון המצמרר) אנגליה שנות ה70 – 80 של המאה העשרים, בעולם שהצליח להדביר את המחלות הכרוניות בזכות התקדמות מדעית ומחיר לא גבוה מדי של מצפון מושתק. המספרת היא קת - צעירה שגדלה בפנימייה – הסיפור שלה כמעט רגיל עד שמתברר על מה מבוססים חייה וחיי הילדים והילדות הגדלים אתה באותה פנימייה. הסיפור אינו אפשרי? הוא כמעט אפשרי. אולי יש מקומות בעולם בהם הוא אפשרי בדרך זו או אחרת.

הספר כתוב פשוט נפלא. מי שקרא את "שארית היום" המופלא לא יתקשה לזהות את אותו אישיגורו גם כאן: הסיפור מסופר בנימה מינורית, בלי טרוניות, ההופך את קרבי הקורא כשהוא מבין מה מספרים לו. קת מתארת את חייה עד הרגע בו העבר פוגש את ההווה בסיפור. היא אינה מבינה חלק גדול ממה שהיא מתארת וכשמגיעה ההבנה – שלה ושל הקוראים – היא מביאה עמה עצב עמוק, לא התקוממות. אישיגורו מצליח לגרום להזדהות עם הדמות המספרת, להביא את הקוראת לאותה השלמה שמבטאת הגיבורה ולהבחין בדרכים בהן היא נוצצת באלפי גוונים על הרקע הדהוי והעלוב של חייה וסיבות קיומה.

חשבתי על היצורים העלובים שאנחנו מגדלים כדי לאכול אותם ואת תוצריהם: פרות וכבשים, תרנגולות ואווזים. אנחנו מתעלמים מהסבל העובר על היצורים האלה, או משלמים מס-שפתיים לסבלם. והטפשים שבינינו – שאני ביניהם – משלמים קצת יותר כדי לקנות "ביצי חופש" או חלב שמגיע מרפתות שלכאורה אינן מפרידות את העגל מאמו ביום ההמלטה. ואלה כמובן שטויות: כי אנחנו אוכלים את הסבל והעינויים העובר יום יום על יצורים חיים (שאינם אנחנו, תודה לאל). התובנה של אישיגורו היא, שכוונות טובות מרצפות את הדרך לגהינום (ועל הדרך מנקות את מצפונו של בעליהן)

אתם חושבים ששם הספר רומז על ספר רומנטי? תחשבו שוב.

נ.ב - זה לא כל כך קשור לביקורת, אבל... אתר סימניה היקר, אתה לא חושב שאתה צריך להתאים את עצמך לימי הקורונה, ולמנוע מביקורת לקבל יותר מ-50 לייקים? זו ממש התקהלות! והם גם כאלה צפופים, ממש צמודים אחד לשני, אלוהים! ואם לא להגביל את המספר, אז לפחות לשמור מרחק, בחייכם! זה הרי ידוע שלייקים הם כמו ווירוס - הם מתפשטים. ברגע שביקורת מקבלת לייק, עוד ועוד לייקים צצים אחריו. זו סכנה לאנושות, ממש כך! איפה לעזאזל הפרוייקטור של סימניה?!?!?

ועכשיו, במעבר חד מאוד, לביקורת.


***


כולנו תורמים במהלך חיינו. בין אם זה בצבא, בשירות הלאומי, בעזרה לחברים במצוקה, בעזרה לאמא בעבודות הבית, ואפילו בעזרה לזקנה שרוצה שתעזרו לה לסחוב משהו כבד. יש כאלה שגם עושים מזה מקצוע, בין אם זה במשטרה, במד"א, במכבי אש, או בעזרה לקשישים ואנשים רעבים ועניים ואנשים באיזורים מוכי אסון. או אפילו, וזה הכי אקטואלי, בעזרה בטיפול בנגיף הקורונה ובחולים שלו. והרשימה עוד ארוכה.

אבל... האם להיוולד רק כדי לתרום, זו באמת תרומה לחברה? איפה עובר הגבול בין מעשה טוב שעושה רק טוב לבין מעשה טוב שעושה גם רע?
הספר לא ממש מתעסק יותר מדי בשאלות הספציפיות האלו, אבל הן כן עלו לי במהלך הקריאה. בנוסף, אף על פי שגם זה לא מוזכר מפורשות בספר, ראיתי כאן בספר ניסיון של הסופר קאזואו אישיגורו לבקר את השיטה הקפיטליסטית, שבשם אושרם ורווחתם של אנשים מסויימים, פוגעת באושרם ורווחתם של אנשים אחרים.

הספר עוסק בחבורת נערים ונערות בחיי הילדות שלהם בפנימיית הלשם, פנימייה מיוחדת של אנשים מיוחדים, ואת חייהם הבוגרים בתקופה שלאחר עזיבת הפנימייה.
הם גדלים בחברה מגוננת, לפעמים מגוננת יותר מדי, אך גם כזו שמסתירה מהם מידע חשוב. עד מחצית הספר, הדברים לא ממש ברורים, מלווים בהמון מיסתוריות וסודיות ומה שכן נאמר נאמר רק ברמיזות, ולכן לא פלא שחלק מבני החבורה מנסים לגשש ולחקור, מסע גישושים וחקירות שרק כעבור שנים רבות, בבגרותם, למען האמת בעמודים האחרונים של הספר, הם מגלים את האמת במלואה.

הספר הוא סיפור התבגרות רגיל ופשוט של חבורת נערים בפנימייה, כשה"מיוחדות" שלו נמצאת כל הזמן מאחורי הקלעים, בצד, ורק מדי פעם יוצאת לקדמת הבמה. הנערים חיים בשקר, או, אם תרצו, 'שקר לבן', והוא מה שגורם להם להצליח לחיות חיים רגילים ופשוטים לכאורה, למרות שעתיד החיים האלה כואב וצפוי מראש, ובתור ילדים תמימים הם לא יודעים זאת וזה מחזה פשוט קורע לב. המספרת שלו, קתי ה', מספרת את סיפור חייה וחיי חבריה לפנימייה בצורה יפה ובוגרת, היא יודעת לתאר השתלשלות עיניינים בצורה מסודרת, כשהיא בונה לאט לאט ובהדרגה את סיפור העלילה.

סגנון הכתיבה והיחסים בין הדמויות בה הזכירו לי את 'החברה הגאונה'. האווירה האפלה משהו של העלילה - אף על פי שלא מדובר בספר אימה אלא בספר מציאותי למדי בלי יותר מדי אירועים מפחידים, כשהאפלה שנמצאת בו בעיקר נמצאת ברגשות הזעזוע והעצב אצל הקוראים - הזכירה לי את האווירה האפלה ב"חיים קטנים". יסלח לי מר מחשבות (או מחשבות המר, אם תרצו...), שאהב מאוד את שני הספרים האלה ואילו את הספר הזה ממש לא.

לסיכום - סיפור יפה ומיוחד וגם די עצוב, שכתוב בכישרון רב. מומלץ.

נכון כותב מחונן, את קלרה והשמש אהבתי, את הענק אני מהססת לקרוא עכשיו שהחלטתי לא לסיים את ספר הנוכחי מאחר והוא גורם לי סיוטים גם ביום וגם בלילה. שאלתי האם רק בגלל שאתה יודע את מלאכתך כסופר כל דבר מרושע שעולה בדעתך ראוי לתהילת עולם?
שאלתי השנייה מה מביא לנו הספר מעבר לסיפור המעוות?
קראתי את מה שכתבו פה לפני הקוראים וראיתי שהם מצאו בו פרשנות למצבנו הקיומי בעולם שבו קליפת המציאות הדקה מגינה עלינו מלראות את אש הגיהנום הבוערת מחתחתינו.
אז יופי הבנתי...
אני את הספר קראתי עד אמצעיתו ולטובת שלוותי הנפדשית דחפתי אותו עמוק מתחת לערימת הספרים שלי כדי שלא אצטרך אפילו לראות את הכריכה.
התעלמות אולי - הכחשה מין הסתם. אבל עכשיו אני אולי אשוב לישון בלילות.

הפעם אני חורג ממנהגי וכותב על שני ספרים/רומנים של אותו יוצר/ רומניסטן, זוכה פרס נובל לספרות [ ובצדק רב ] - קאוזו אישיגורו.
שני הספרים שבחרתי לכתוב עליהם נקראו זה אחר זה, כך שהייחודיות של אישיגורו התחזקה, ובנגוד לפעמים אחרות, בהן קריאה ברצף של רומנים מאותו יוצר עוררה בי תסכול, אי נחת, ולפעמים מנוחה ארוכה, לעתים עד עתה, מקריאה ביצירותיו, השניים הללו עוררו בי התלהבות גדולה.

הראשון בין השניים שקראתי, נקרא: לעולם אל תיתן לי ללכת הספריה החדשה, 2005
השני נקרא: הענק הקבור, הספריה החדשה, 2015
את שני הספרים תרגמה אלינור ברגר, ולדעתי זה תרגום נהדר, חף לגמרי מעברית תרגומית ומישראלית גם יחד.
הראשון מבוסס על השיר הזה -
גוד'י ברידג'ווטר - לעולם אל תיתן לי ללכת.
השיר הזה הוא סמל נפשי פנימי עמוק של מספרת הסיפור, הוא כמו לכאורה מציג את מהומת עולמה הפנימי מול העולם החיצוני בו היא חריגה גם בקרב החריגים. הדש האחורי מסביר לקורא "התמים" שזה אינו סיפור עתידני, כי הוא מספר על מציאות אלטרנטיבית באנגליה של השליש השלישי והאחרון של המאה העשרים, לכן אינו יכול להיות "עתידני" מעצם הגדרת המושג. מקפיד/ה כותב הדש האחורי להסביר שהוא גם אינו "נבואת מד"ב". האמת, הצורך הנוקדני הזה ל"נקות" מהרומן "כתם של סיווג ז'אנרי" מעורר גיחוך קל. מד"ב ועתידנות במאה ה- 21 כבר מזמן הפכו לחלק מרכזי בספרות האיכות, ולא רק ספרות "בידור" או ספרות "נחותה" ביחס לספרות העילית. ספר זה מציג אמנם אנגליה אלטרנטיבית, אבל התחבולה של מיקום זמן הסיפר בשלהי המאה העשרים, כסיפור זכרונות של שנים קודמות [ שנות ה- 80, בערך ] תפקידהּ המלא הוא לייצר מציאות בדיונית-עתידנית, שכבר "היתה" עוד בטרם "היתה ממש", שזו הערת אגב מתוחכמת על סוגית הזמן במד"ב ובספרות בכלל. העתיד הוא עבר, היה כבר. הספר נכתב לאחר פרסומו של הספר הפילוסופי הנפיץ של שלהי המאה העשרים - קץ ההיסטוריה, https://haraayonot.com/idea/end-of-history/ ויש בתחבולת הזמן הרטורית הזו גם הערה ביחס לתפיסה שמתו "הרעיונות הגדולים", ההיסטוריה כביטוי למאבקי אידיאולוגיות פשטה את הרגל, מעין תשובה לתפיסה ההיסטורית של הגל ומארכס תלמידו הנאמן.

הרומן השני חוזר בזמן למאה הששית, לתחילתה. ארתור המלך שאיחד את אנגליה כבר איננו יותר. השלום שגיבש בין הבריטונים לסקסונים עומד להתפרק, אלא אם כן... וזו אחת מהתחבולות המקסימות והאהובות עליי בספרות, כשאתה מגלה שהנבל הגדול הוא בעצם הצדיק/הטוב/מציל העולם. לספר הזה שבסיסו הוא פנטזיה אפית, מבוססת על מבנה המעשייה הקלאסית [ גם ה"הוביט" של טולקין ואח"כ "חבורת הטבעת" מבוססים על אותו עיקרון ישן נושן - יציאה מהבית היא תהליך של שינוי, התבגרות ואולי גם שינוי העולם. אצלנו הרי זה סיפור אברהם "לך לך מארצך", שסופו העם היהודי], יש שם היסטוריה אלטרנטיבית-חלופית, אולי רומן היסטורי, דא עקא, שיש בו יצורים ששייכים לסיפורת הפאנטסיה המודרנית, דווקא..

אם כך, לפנינו שני ספרים בהם אישיגורו בוחר לעסוק במציאות אחרת מהמציאות ההיסטורית, ובוחר בשני נרטיבים טיפוסיים לספרות מד"ב ולפנטזיה. בספר הראשון הוא יצירת שיבוטים לצורך "חלקי חילוף" לאנשים חיים. הספר השני הוא מסע של שניים אל כפר בנם, כאשר דרקונית מפיצה כישוף של שכחה. הספר הראשון הוא ספר עצוב מאוד, שעוסק בסוגיית השיבוט של בני אדם וסוגיית היות צאצאי השיבוט "בני אדם". הרומן אינו פוליטי-מלחמתי. נהפוך הוא, קבלת הגורל מושלמת לגמרי. נולדתי על מנת להיות "מחסן" [בשפת הרומן - תורם ] של אברי חילוף. הבעיה היחידה שאולי מטרידה את השיבוטים היא מקורם, מי האם או האב ממנו נוצרו, וההנחה שלהם, שהם צאצאי הפסולת החברתית [ מסוממים, פושעים, זונות וכו' ]. הסיפור הוא יומן שמספרת לנו גבורת[?] הסיפור שתפקידה הוא "מלווה". "מלווה" הוא תפקיד של "תורם" בטרם החל לתרום אברים. הוא מלווה את התורם בכל דרך אפשרית, עוזר לו להבריא, על מנת שתתאפשר לקיחת אברים נוספים ממנו. הסטטיסטיקה - מקסימום 3 תרומות. [ בזבזני מאוד ].


הספר השני מעצב את הסיבה למלחמות באי האנגלי במאות ה- 6 ואילך. הכל קשור למסע של זוג זקנים, שהתעוררו בקר אחד והחליטו לנסוע אל הכפר של בנם. הם אינם זוכרים דבר, ולאורך הסיפור מתברר שיש כישוף שכחה על האזור, כישוף כזה שמאפשר לבריטונים ולסקסונים לחיות יחד, ושהאחראי לכך הוא סר גאווין, אחד מאבירי השולחן העגול ששומר על הדרקונית שמפיצה את כשף השכחה. ברגע המכריע, טרם הריגתה, עולה השאלה ההכרחית, גם בסוגת הפאנטסיה - מהו מחיר האמת? מצד אחד סר גאווין הזקן, אחיינו של ארתור, בריטוני ומהצד השני אביר סקסוני רב עוצמה. האחד מסביר מדוע לא כדאי והשני מסביר מדוע הגיע הזמן לנקום, נקמה איומה."הספר מסתיים באחד מתיאורי האהבה הפואטיים והליריים ביותר שקראתי מעודי, שהוא תוצאת סילוק הכישוף מהעולם.


שניים, שני פנים לאותו סופר. אחד בהווה הטכנולוגי שיכול כבר לשבט בני אדם והשני עם פנים לעבר הרחוק בעל שאלות רבות על זיכרון ועל שכחה. שני הספרים משתמשים בתבניות של ז'אנר המדע הבדיוני והפאנטזיה, וכמו ספרים אלה מהאיכות הגבוהה ביותר, לא העלילה היא העיקר, אלא המסה הפילוסופית על האדם, ההיסטוריה, טכנולוגיה, אמת, אמונה.

שני הספרים מומלצים מאוד.

זה ספר נפלא, מרגש וכתוב עם המון אינטליגנציה ריגשית. הוא עורר בי המון מחשבות ורגש.

הספר הוא מעין ממואר, או אולי סיפור התבגרותם של שלושה צעירים שחיים במעין מציאות אלטרנטיבית באנגליה של שנות השבעים והשמונים. קת', שעובדת בתור "סועדת"- מעין תפקיד של עובדת סוציאלית- מספרת בגוף ראשון על ילדותה ב"הלשם", פנימייה יוקרתית, בה היא גדלה יחד עם חבריה טומי ורות. בפנימייה יש המון דגש על אומנויות ויצירה. לקת' וחבריה, ולכל התלמידים בעצם, יש מסלול חיים מתוכנן מראש ולאט לאט השכבות מתקלפות ואנחנו מתוודעים לדרך שבה הם הולכים.

ספר מיוחד, מעורר המון מחשבות. הסיטואציות הכי קטנות כתובות בעדינות נעימה והספר זורם. רק רציתי להמשיך ולקרוא למרות הסוף הידוע מראש.

ממליצה מאוד!

כמו ניצוץ קטן שמתפתח אט אט ללהבה גדולה, כך מה שמתחיל כסיפור התבגרות של יתומים בפנימיה, מתפתח בהדרגה לדיסוטופיה מחרידה. כבר מההתחלה משהו נראה לא לגמרי תקין. רמזים קטנים מופיעים, לא מדובר בבית ספר רגיל, משהו בחינוך, בהתנהגות של המורות, נראה מוזר וחשוד. הפער בין מה שאנחנו יודעים וחושדים לבין הנאיביות של הצעירים, מעורר סוג מסויים של מועקה, או חמלה, או אפילו רצון לגונן. ומתחת לרבדים הסמויים, יש בני נוער מתבגרים, עם אהבות ואכזבות גדולות, וניסיון נואש להאחז בכל שביב של תקווה להיחלץ מהחיים לא חיים שנועדו להם.