אזהרת ספויילר. אני חושף פה קטע מהספר שלפי דעתי לא יפגע בהנאת הקריאה כי זה לא ספר מתח אך בכל זאת אני מעדכן.
אומרים שלכל סופר יש סיפור אחד בלבד ובכל פעם הוא משנה את התפאורה ואת השחקנים ומספר את אותו סיפור בצורה שונה.
אני לא קראתי את כל ספריו של אישיגורו. אבל את ממה שקראתי אפשר לראות שהסיפורים שלו מכילים את המרכיבים הבאים:
ייעוד – לגיבור יש ייעוד שהוא רואה בהגשמתו את תכלית חייו.
קונפליקט – בין הייעוד לבחירה חופשית.
תחושת החמצה – הבחירה של הגיבור בייעודו ולא בחיים עצמם. אישיגורו בגאוניותו מעביר לנו הקוראים את תחושת החמצה ולא לגיבור כך שאנחנו מסיימים לקרוא את הספר בקונפליקט בנושא אושרו של הגיבור.
הסיפורים כתובים בפרספקטיבה, הגיבור התמים מסכם תקופה בחייו.
אז על מה הסיפור?
בניגוד לשם הספר הלא מוצלח והעטיפה הגרועה, זה אינו ספר רומנטי.
קת גדלה 'בבית ספר' מיוחד שנבנה עבור ילדים שכל תכליתם הוא להיות תורמי אברים כשיהיו גדולים. הילדים מחונכים מגיל צעיר מאוד על ערך התרומה שלהם. בניגוד לאיך שזה נשמע הילדים לא חיים באימה וגם כך הקורא, אני לא חשתי אימה או צמרמורת בזמן הקריאה, כי הסיפור לא מתעסק בדרמה של התרומה, אלא בבחירות של הילדים ולכן הוא הופך להיות נפלא.
אחראי שקראתי את שארית היום המופתי פחדתי שאתאכזב מהספר הזה. אכן תחילתו של הספר הוא חלקו החלש, התחושה היא שהסיפור הוא על התבגרות טיפוסית של נערים בתיכון. שקלתי לנטוש אך בכל זאת נתתי צ'אנס נוסף. בחלקו השני של הספר נוצרת חברות משולשת של קת, טומי ורות ומכאן מתחיל סיפור אנושי קטן של חברות, בחירות והחמצות.
אישיגורו משתמש במחט דקה מאוד, הוא דוקר את ליבך בכל פעם קצת וגורם לך לדמם מעט אך לא למות, סיפור עצוב ויפיפייה הכתוב באיפוק רגשי וכישרון ענק, פשוט נהדר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![ולא נותר אף אחד [מהדורת 2018]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers99/991642.jpg)
